חבל נחלתו טו נ
סימן נ
תקיעת כף על שבועה חמורה בכתובה
א. כתב הבית יוסף (אה"ע סי' א, י): "וכתב נמוקי יוסף (שם) בשם הריטב"א (שם)
בתוספות כתבו כי ר"ג החרים על הנושא אשה על אשתו וחייבין לכוף על החרם
שלו אבל ביבמה לא החרים עכ"ל מהרי"ק: וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי'
תמו) מן הדומה שלא תיקן ר"ג בכל שאם כן אפילו נשים שאדם חייב לגרשן
ואפילו במקום שב ואל תעשה כאשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה
סבור אני שלא תיקן בזה הרב ז"ל ומכל מקום בין תיקן בין לא תיקן אותה תקנה
לא פשטה בכל גבולותינו ולא בגבולות פרובינצייא הסמוכים לצרפת לא שמענו
שפשטה ומעשים במקומינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אשה על
נשיהם ואחרים רבים ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם עכ"ל: וכתב מהרי"ק
בשמו בשורש ק"א (ענף ד) שלא התקין ר"ג אלא עד סוף האלף החמישי וכתב
עוד שם בארוסה לית בה תקנת ר"ג וכתוב בכתבי מה"ר איסרלן (תרומת הדשן
ח"ב) סי' רנ"ו מי שהמירה אשתו נוהגים באושטריי"ך להצריכו לגרשה כשירצה
לישא אחרת ומזכה לה גט על ידי אחר דזכות הוא לה שתזנה פנויה ולא אשת איש,
אבל ברינו"ס לא קפדי ונושאין אשה אחרת בלי גירושין דס"ל דאהכי לא תיקן
הגאון עכ"ל".
ובאות יא הוסיף: "וכתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סי' ז' שטוב לעשות תקנה
בחרמות ונידוים על מי שישא אשה על אשתו".
עפ"י תשובת הרא"ש הנהיגו חלק מעדות ספרד ובארץ ישראל להוסיף שבועה
שלא יישא אשה על אשתו ולקבל על כך תקיעת כף מתחת לחופה. בדורות
מאוחרים יותר הוסיפו תקיעת כף על כל מה שרשום בכתובה כלומר כל תנאי
כתובה ותנאים נוספים שהוסיפו לכתובה.
ב. בשו"ת הרב הראשי (הגר"מ אליהו זצ"ל, תשמ"ח-תשמ"ט סי' רלט) שאל
הרה"ג זלמן נחמי' גולדברג שליט"א את יו"ר המועצה הדתית בירושלים, הרב
יצחק רלב"ג על המנהג לכלול שבועה חמורה על כל הכתוב בכתובה בנוסח:
"וקנינא מיד החתן הנ"ל בקנין גמור ושלם (=בקגו"ש) על כל הנזכר למעלה, וגם
נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ב"ה ועל דעת הנשבעים
באמת לאשר ולקיים כל הכתוב בשטר כתובה דא". ובין התנאים שעליהם נשבע
שלא ישא ולא יקדש אשה אחרת על אשתו, ולדעתו מן הראוי להימנע מכך.
מהסיבות:
א) חומר איסור שבועה גדול מאד, ובגלל השבועה אין החתנים מחמירים יותר
במנהגם.
ב) קשה מאד לקיים את השבועה ואם אדם מאחר מלקנות מאכל או מלבוש
לאשתו עובר על השבועה.
ג) יש בכך נ"מ גדולות להלכה כיון שספק ממון לקולא אבל ספק איסור לחומרא,
ולכן אם יש על ההתחיבויות שבועה צריך לפסוק לחומרא במקרי ספק.
ד) אין דין 'מסדרין לבעל חוב' במקרה שבועה, ויוצא מכל נכסיו ערום, עד שישלם
עד הפרוטה האחרונה, כמבואר בחו"מ סי' צז.
ומוסיף הגרז"נ גולדברג שמן הספרים אחרי הב"י מבואר שהיו נשבעים שלא לישא
אשה על אשתו, וכך פסק השו"ע באבן העזר (סי' א סי"א): "טוב לעשות תקנה
בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו". וזאת משתי סיבות מחמת שחרם
דר"ג היה רק עד סוף האלף החמישי, וכן יש קהילות שלא קבלו את החרם. אבל
מזה השתרבב שנשבע על כל מה שכתוב בכתובה.
ג. בחוברת 'אור תורה' (תש"נ) דן הגר"מ מאזוז שליט"א אף הוא על מקורות מנהג
זה שנהג בארץ ישראל מתקופת השו"ע והלאה, ומוסיף שמנהג זה לא נמצא
ברמב"ם בטופס הכתובה (הל' יבום וחליצה פ"ד הל"ג), וכן לא בשו"ת תשב"ץ
(ח"ג ראש סי' שא) וכן הביא מחכמי תוניס שלא נהגו בכך וכן הגרי"ח בשו"ת רב
פעלים (ח"ב אה"ע סי' כח) קבע שבבבל לא נהגו בכך. והגרא"ח נאה בס' שיעורי
תורה (עמ' ש"א) כתב שהספרדים נשבעים מפני שלא קבלו חדר"ג ואח"כ כללו בו
את כל הכתובה.
ומוסיף הגר"מ מאזוז שנראה שאין להמשיך במנהג זה מכיון שיש חוק מדינה שלא
לישא אשה על אשתו. ועוד שרבים מהחתנים לא מקיימים 'ואפלח ואיזון ואפרנס
ואוקיר'. "ונפשנו יודעת מאד שכמה חתנים היום לא פלחי ולא זנו ולא מוקרי", ורוב
האברכים נשותיהם הן המפרנסות. וכן בשאר התנאים בכתובה אם פעם אחת
עבר כבר עובר על שבועה דאורייתא נתפס בעונש שבועה. "ולמה נפרוש רשת
לרגליהם חנם". ועוד שבבי"ד לא משביעים שבועה דאורייתא ודרבנן אלא גובים
מהצריך להישבע ממון במקום שבועה ומדוע נחמיר ונשביע על כתובה?! והחתנים
אינם מבינים ולא מסבירים להם...
ד. הגר"מ אליהו זצ"ל ענה לגרז"נ גולדברג יבלח"א ומראה כי בימי המבי"ט היתה
נהוגה השבועה על כך שלא יישא אשה על אשתו כולל תנאים נוספים שהוסיפו
ביניהם. ומביא מס' אבני האפֹד (לר"ד פיפאנו מהעיר סופיה) שדן בשבועה
החמורה, וכן מביא מהחיד"א ומארץ חיים (סתהון) שנהגו בכך. ודן על מה חלה
השבועה. ומסיים: "ומי אנו שנבוא ונהרהר אחר גדולים ועצומים, החל ממר"ן הב"י,
שכתב להנהיג שבועה, והאחרונים שכתבו בפירוש שנשבע על כל הנ"ל ונכתב
בפירוש עמוד אחד לחייבו על כל הנ"ל, שיתחייב בענין המזונות בשבועה ולא יכול
לטעון קים לי וכן שאר הטענות"... ומוסיף הגר"מ שפעם חשב לתקן שישבע רק
שלא יישא אשה על אשתו ולא על כל הנ"ל, ושוב נסוג "ואמרתי לעצמי, מי אנו
קטני קטנים שנבוא לתקן נוסח הכתובה בארץ הנהוגה מדורי דורות בשביל להקל
על הבעל, או מטעם שאינו נראה לנו". ומצטער על חתנים שמחקו זאת.
ועיקר טיעונו הוא שאין לשנות מן הנוסח שגדולי האחרונים הנהיגו כך. ואין
בדברים כדי לרפא את הקושיה שכן אם חתנים עוברים על השבועה אפילו היא
רק מדרבנן (כמובא במקורות שהביאו הפוסקים), אין בתשובה זו הסבר מדוע
לעשות זאת. וק"ו אם החתן אינו מעוניין בכך.
ה. הגר"מ מאזוז מביא מחלוקת אחרונים האם השבועה היא מדאורייתא או
מדרבנן. ועוד כתב שאין לחשוש לביטול מנהגים שכן נשתנו הדורות ויש חוקים
האוסרים זאת, ועוד אם אבי הכלה אינו דורש זאת מדוע להטיל זאת על החתן.
ועוד שרבים רבים העוברים על השבועה. ומביא שהרב שך ז"ל נמנע מלהשתתף
בחופה בה משביעים את החתן. וראוי שיחזרו לנהוג מנהגים שהם הרבה יותר
חשובים כגון אי חלוקת הברכות ולא לעשות חדר יחוד לספרדים והניחו את כל
המנהגים האחרים ורק על מנהג זה הקפידו.
ומוסיף, שמן הראוי שכל העדות אף אלו שנהגו כן מקדמת דנא – בימינו ראוי
לבטל זאת, וק"ו עדות ספרד שלא נהגו כך (כגון: עדות תוניס, ובבל ותימן) אין
להן לנהוג ולברך. ומביא שחכמי מרוקו ותוניס נהגו למחוק משפט זה מן הכתובה
ולקיים את המחק.
ומסיים: "ועדותי זאת כי בחתונת בני דוד גדעון יצ"ו בשילהי התשמ"ח, הוזמן מרן
הגרע"י שליט"א (זצ"ל) לערוך חופה וקידושין, וראה שמחקתי השבועה ועשיתי
קיום בשולי הכתובה כנ"ל וביקשתי ממנו לחתום על הקיום מלבד חתימתו בסוף
הכתובה והסכים. ישמע חכם ויוסף לקח"...
בשו"ת קול אליהו (טופיק, אה"ע סי' א) חולק על הגר"מ מאזוז וכותב על חשיבות
השבועה גם בימינו, ועל כך שאין עוברים עליה בכך שאברכים לא מפרנסים כיון
שנישאו אדעתא דהכי, וכן לגבי אוקיר כתב שאין המדובר בפגיעה בה אלא
בדאגה לכבודה ולתכשיטיה וכו'. וחוזר לכך שזה מנהג קדמונים ואין לפרוץ
מנהגים. ומביא שהגרש"ז אוירבאך אמר לו שאין למנוע חתן מלהישבע כיון שזהו
מנהג עתיק בישראל.
ו. וכן הרה"ג שלמה עמאר עת כיהן כרה"ר וראב"ד לתל אביב בתשובה לרה"ג
יעקב אריאל רב העיר ר"ג (בקובץ זכור לאברהם תשס"ג, שאלה שהופנתה לגר"ע
יוסף והוא העבירה לרב עמאר) שאל האם אין ראוי להימנע מכך אם מצד חומר
שבועה ואם מצד שאין משביעים בפועל אלא רק כותבים זאת בכתובה. והציע
שהחתן יתחייב ללא חרם ושבועה.
הגר"ש עמאר האריך בחשיבות השבועה לבני ספרד שלא קבלו עליהם את חרם
דר"ג, ומביא שראה כמה כתובות עתיקות מארץ ישראל וממרוקו ומצרים שכתוב
בהם הנוסח הנ"ל (אם כי בחלק מן הכתובות השבועה רק שלא יישא אשה על
אשתו ולא על כל הכתובה). ושם באות ח רוצה לחדש שמי מן הספרדים שלא
הושבע בכתובתו הרי הוא מושבע ועומד בגלל שכך נהגו. (ומביא שהיו נוהגים
לכתוב: "ונשבע שלא ישא ולא יקדש ולא ישדך אשה אחרת עליה אא"כ שהתה
עמו עשר שנים ולא ילדה זרע של קיימא"). ומאות ט מביא מתשובת מחותנו הרב
יחיה טובול רב ואב"ד ליאון בצרפת שדן בנושא השבועה בכתובה. ובאות יא הביא
מדבריו שבימינו ראוי לבטל את השבועה בכתובה עפ"י מ"ש בשו"ת שבות יעקב
(ח"ב סי' קנב) שכתיבה בנוסחי שטרות שכתוב בהם שהחיוב הוא בשבועה
ובתקיעת כף – שהוא רק שופרי דשטרי שהכל יודעים שאין שם שבועה ולא
תקיעת כף. ודוחה דברי מחותנו ומחזק שנהגו בתקיעת כף מתחת לחופה. ומוסיף
שהשבועה על תנאי הכתובה שלא יעבור במרד ובזדון, אבל אם שגג ועבר מה
שהוא כדרך בני אדם אין בו משום עובר על שבועתו. ומוסיף שעיקר השבועה היא
שלא יישא אשה על אשתו כי אם ברשות בי"ד ועל שאר תנאי הכתובה אי"צ
שבועה שהם תנאי בי"ד והוסיפו אותם לשבועה, ובדורות קדומים היו כל התנאים
הנוספים שלא יישא ולא יצא מא"י כי אם ברשותה וכד' חלק אחר בכתובה ורק
עליו היו נשבעים. ורק בדורות אחרונים הוסיפו אותם לכתובה ומשביעים על כל
הכתובה בכתובה. ולכן מסיק שגם מי שאינו רוצה להישבע על כל הכתובה מן
הראוי שיכתוב בכתובה: 'ונשבע החתן וכו' שלא ישא ולא יקדש ולא ישדך אשה
אחרת על אשתו בחייה, כי אם ברשות בית דין צדק' ובכך יהא ברור שהשבועה
רק על זה, אם כי מוסיף כי לפי ענ"ד אי"צ לשנות והקדמונים שקלו וקבעו את
הנוסח הטוב ביותר. וכך מסיק שראוי להשביע שלא יישא, ואף במקומות שלא
נהגו אסור לישא אשה נוספת אם מכח החוק ואם מכיון שנהגו בשבועה ואף מי
שלא כתב הוא מושבע ועומד.
ז. וכן בילקוט יוסף (קצוש"ע, אה"ע, פ"ט סעי' כד) כתב: "המנהג אצל הספרדים
שבעת קריאת הכתובה הרב מסדר הקידושין משביע את החתן בשבועה חמורה
ובתקיעת כף, כפי הנאמר בכתובות שלנו. ומנהגינו מיוסד על פי דעת מרן השלחן
ערוך שקבלנו הוראותיו. ויש אומרים שכן המנהג מזמן הרמב"ם. וכן העידו על
המנהג: הרדב"ז, המהרי"ט, המבי"ט מהר"י בן לב, המהרשד"ם, המהרימ"ט,
המהר"ם אלשיך, מהר"ם חאגיז, המחנה אפרים, מרן החיד"א, ועוד. ולכן מה שיש
כמה מראשי הישיבות האשכנזים הקוראים תגר על מנהג הספרדים בזה, ומונעים
מהחתן לישבע מחמת חומר השבועה. אינם צודקים בזה כלל, אחר שמנהגינו
מיוסד על אדני פז. וכל המשנה מהמנהג במקום שנהגו כדעת מרן, ידו על
התחתונה, והרי זה כמזלזל בכבודם של הקדמונים. [חופה וקידושין עמוד רכ]".
ז. אחרי הבאת מקצת מדברי הכותבים בענין, אעלה את מחשבותי על הנושא.
כתובה מן הראוי שתהא מובנת לחתן ולכלה – מה כתוב בה ומה החיובים, לפחות
העיקריים הכתובים בה. לשעבר חיובי הכתובה היו הקובעים בלבד, בימינו, הן
במשך הנישואין והן לאחריהם במקרי גירושין ואלמנות ישנם חוקים ותקנות
הרבנות במדינה. רוב הזוגות היהודיים הנישאים במדינת ישראל מודעים לחוקי
המדינה הרבה יותר ממה שכתוב בכתובה, רובם אינם מבינים כלל את הכתוב
בכתובה.
לגבי השבועה, אם היא שלא ישא אשה על אשתו אין בכך שום תקלה כאמור
בדברי הגר"ש עמאר.
אולם אם השבועה על כל האמור בכתובה נראה לי שהיא לבטלה ברוב המקרים.
החתן והכלה אינם מבינים מאומה הם חושבים שזו תפילה, שהרב מחזיק את יד
החתן כדי לברכו ואין לכל המעמד שום הבנה שמקבלים על הכתובה שבועה
בתקיעת כף. ולכן אין שום ענין לכלל הציבור לנהוג מנהג שאינו מבין ואינו מקיימו
שעונשו חמור ביותר.
ולכן נראה לענ"ד שאם המדובר בזוג שאינו שומר תו"מ או אפילו שומר אבל לא
למד בישיבות כמה שנים ואינו מבין את ענין הכתובה, מן הראוי בזוגות ספרדיים
להוסיף שבועה אבל רק שלא יישא אשה אחרת ובכך להמשיך את מנהג
הקדמונים, אבל לא להשביע על כל הכתובה.
לגבי לומדי תורה נראה שאם הם מעוניינים בשבועה מלאה על הכל ניתן וראוי
לסדר להם כן, ואם הם מעוניינים רק בשבועה על נשיאת אשה אחרת יעשו לו כפי
שמזכיר הגר"ש עמאר ולא ישביעוהו על כל חיובי הכתובה. ובכך גם הרבנים
הספרדים החושבים שיש בביטול השבועה פגיעה בכבוד האחרונים יהיו מרוצים
שכן השבועה על כך שלא יישא אשה על אשתו נעשית, ולשם מטרה זו נתקנה
השבועה, וגם בטלו רוב השגות הרבנים המשיגים על חומר השבועה ועל כך
שמשביעים לבטלה.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – שבועה בכתובה
רוב הערעורים על נוסח השבועה בכתובה הספרדית באה בעיקר מראשי ישיבות
אשכנזים שתלמידיהם יוצאי מרוקו. הם אוסרים על תלמידיהם לכלול את נוסח
השבועה. מלשון השבועה משמע שהיא כוללת לכאורה את כל התחייבויות החתן,
לזון ולפרנס וכו' ומכיון שאנו נוהגים להיזהר משבועות וקשה לעמוד במלוא
ההתחיבויות הנ"ל מן הראוי להיזהר בשבועה. למרות ששבועה זו היא מנהג
קדמונים גדולי תורה, במקביל לחרם רגמ"ה הנהוג אצל האשכנזים, והם לא
חששו לכך.
אולם התוצאה היא שחתן כזה לא מתחייב להימנע מלשאת אישה שניה. חרם
רגמ"ה לא חל עליו ושבועה אינו נשבע. על הטענה שממילא חוק המדינה אוסר
ביגמיה יש להעיר שדווקא בישיבות כאלו לא מוסכם שחוק המדינה מחייב... ומה
יהיה הדין כאשר אדם כזה יצא למדינת עולם שלישי שבה אין חוק ביגמיה, האם
יוכל לשאת אישה שניה?
בר"ג הדפסנו כתובות ספרדיות שבהן הצמדנו את נוסח השבועה להתחיבות
להימנע מלשאת אשה שניה בלבד "ולא ישא ולא יקדש שום אישה עליה כי אם
ברשות בי"ד וגם נשבע על כך שבועה חמורה בתקיעת כף". מעתה אין חשש
שהשבועה כוללת התחייבויות נוספות.
עצה אחרת, פחות טובה, שהחתן יתחייב בסוף הכתובה, בלי שבועה, שלא ישא
אישה אחרת. אם כי עצה זו אינה תחליף לשבועה חמורה ולחרם.
אך לא ראוי לחייב חתן ספרדי להשתמש בכתובה אשכנזית, בנוסח הנח"ש, מלבד
העדר איסור לשאת אישה שניה, משום שאין בה סכום ברור של הנדוניה
והתוספת אלא זקוקין בלבד, ובימינו לא ברור מה ערכם, וכשהדבר עלול לבוא
לידי מימוש ביה"ד יחייב מספק רק סכום מינימאלי (בכתובה הירושלמית
האשכנזית יש סכום נוסף לזקוקין, כמנהג הספרדים, אך יש ישיבות שבהן
"מהדרין" להימנע משימוש בכתובה זו שנוסדה ע"י גדולי התורה בירושלים בדורות
הקודמים ועוד "מהדרין" לכפות זאת על חתן ספרדי, בניגוד למנהג אבותיו...)