חבל נחלתו טו מו

<< · חבל נחלתו · טו · מו · >>

סימן מו

אשת כהן שהתיחדה עם נכרי

שאלה

בימינו שהחברה מעורבת במקומות העבודה ישנם מצבים רבים שנשות כהנים

מתייחדות עם נכרים. בארץ ישראל בפחות מקרים, ובחו"ל הרבה יותר.

מדוע אין חוששים שנאסרה, ומתירים לבעליהן הכהנים להמשיך ולחיות איתן.

כמו"כ השאלה עולה במקרים רפואיים כשהרופאים נכרים.

תשובה

א. במשנה במסכת כתובות (פ"ב מ"ט) נאמר: "האשה שנחבשה בידי גוים על ידי

ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה. עיר שכבשה כרכום כל כהנות

שנמצאו בתוכה פסולות, ואם יש להן עדים אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו

נאמנין ואין נאמן אדם על ידי עצמו".

המשנה עוסקת בשני מצבים: אשה מישראל שנמצאת בבית סוהר של נכרים או

על עסקי ממון שלה או של בעלה או על חיוב נפשות, ואשה שהיתה שבויה או

תחת שלטון נכרים במלחמה.

ופרש ר' עובדיה מברטנורא על המקרה הראשון: "ע"י ממון מותרת לבעלה –

שמפחדין להפסיד ממונם ולא מפקרי לה. ודוקא כשיד ישראל תקיפה על העובדי

כוכבים אז מותרת לבעלה אפילו בעלה כהן, ולא דמי לשבויה, משום דמרתתי

להפסיד ממונן. אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה, אפילו על ידי ממון אסורה

לבעלה אם בעלה כהן. ואם בעלה ישראל מותרת בכל ענין, דאשת ישראל

שנאנסה מותרת לבעלה".

"על ידי נפשות – שהיתה נידונת למות, אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן

שמא נבעלה ברצון לאחד מהן".

במקרה השני כיון שנכרים אונסים אף במלחמה כל נשות כהנים בחשש אנוסות

ואסורות לבעליהן.

ב. הים של שלמה (כתובות פ"ב סי' מו) מביא את סוגיית הגמ' בע"ז: "גרסינן

במסכת ע"ז (כ"ב ע"א) ריש פ' אין מעמידין, אין מעמידין בהמה בפונדקאות של

גוים, מפני שחשודים על הרביעה, ואשה לא תתיחד עמהן, מפני שחשודים על

העריות, ופריך (שם כ"ב ע"ב) ורמינהו לוקחים מהן בהמה לקרבן, ואין חוששין לא

משום רובע ונרבע כו', רבינא אמר (שם כ"ג ע"א), לא קשיא, הא לכתחילה, הא

דיעבד, ומנא תימרא דשני לן בין לכתחילה, בין בדיעבד, דתנן, לא תתיחד האשה

עמהן כו', ורמינהו, האשה שנחבשה ע"י ממון, מותרת לבעלה, אלא לאו ש"מ

שאני לן בין לכתחילה בין בדיעבד, ממאי, דילמא לעולם אימא לך אפילו דיעבד

נמי לא, והכא היינו טעמא, דמירתת, משום הפסד ממונו, ותדע, דקתני סיפא, ע"י

נפשות אסורה, מ"ש ממון מנפשות, ואין לומר דוקא ע"י נפשות הוא דאסורה, כדפי'

לעיל, דמיתרצת מפני פחד נפשה, אבל לעולם ע"י ממון שריא, משום דיעבד, הא

ע"כ לאו דוקא ממון קאמר, מדקתני ע"י נפשות כו', משמע שלא ע"י נפשות שריא

לישראל, ולא קתני ע"י ממון מותרת, אלא לאשמעינן דאפילו לכהן מותרת, וע"כ

היינו טעמא, משום טעמא דמירתת. ומסיק, ותו לא מידי, פירוש, אין להקשות על

זה, דודאי משום מירתת הפסד ממונא הוא דשריא, ר' פדת אומר, לא קשיא, הא ר'

אליעזר, דחיישינן לרביעה, הא רבנן, דלא חיישינן לרביעה".

היינו שלש העמדות לסתירה בין חשש רביעה בנכרי לבין שלוקחים מהם לקרבן,

ולהעמדות יש השלכה על אשה שהתיחדה עם נכרי:

העמדה אחת (רבינא) שלכתחילה אסור ובדיעבד מותר וכן לכתחילה נכרים

חשודים, אבל בדיעבד הבהמה והאשה מותרים.

העמדה שניה שאם הנכרי מפחד להפסיד את כספו לא חוששים שרבע או בא על

האשה ואם אין עליו חשש הפסד אף בדיעבד אסור משום החשש שרבע או בא

על האשה.

והעמדה שלישית של ר' פדת שהעמיד חשש רביעה במחלוקת תנאים.

ג. תוספות (ע"ז כג ע"א) הקשו על ההעמדה האמצעית אשר אוסרת אם אין על

הנכרי שום איום ואינה מחלקת בין לכתחילה לבדיעבד: "ותו לא מידי – פי' דודאי

הפסד ממון שאני, אבל יחוד בעלמא אימא דאסור אף בדיעבד. תימה אם כן לא

הנחת בת לאברהם אבינו אשת כהן יושבת תחת בעלה דא"א שלא תתיחד עם

שום עובד כוכבים שעה אחת, וכיון דליכא הפסד ממון חיישינן וי"ל דאין זה אלא

דחוי בעלמא, כלומר מהכא לא תוכיח, ומכל מקום דברי רבינא אמת הן. ועי"ל

דאפילו לפי המסקנא אין לאסור יחוד מועט דדוקא נחבשה שאני לפי שהיא

מסורה בידו כעין בהמה דהכא דבידו לרבעה, אבל היכא שאינה תחת ידו של

עובד כוכבים כלל ויכולה לצעוק ויהיה לה מושיע ודאי העובד כוכבים מרתת ואין

לאוסרה על אותו יחוד וכן עיקר. ובירושלמי דחי דאין דמיון אשה לבהמה שאני

אשה שדרכה לצווח ואפילו חרשת דרכה לרמז".

תוס' מתרצים שני תירוצים מדוע אשת כהן שהתיחדה עם נכרי מותרת לבעלה.

תירוץ ראשון שההעמדה השניה היא דיחוי בעלמא, וההעמדה הראשונה של

רבינא היא הנכונה להלכה, ואף לפי העמדת הגמרא הוא מחלק בין מסורה בידו

שאסורה כשאין עליה איום לבין יחוד מועט שאינה תחת ידו ויכולה לצעוק שמותר

בדיעבד אף באשת כהן. וכדבריהם כתב בתוספות הרא"ש (עבודה זרה כג ע"א).

ד. עפ"י המשנה והסוגיא בע"ז כתב בספר יראים (סי' מה): "אשת כהן שנתייחדה

אצל נכרי אפילו פעם אחת אסורה לו דאמרינן בע"ז פ"ב [כ"ג א'] ובכתובות [כ"ו

ב'] האשה שנחבשה ביד נכרים על ידי ממון מותרת לבעלה משום דמתיירא מפני

הפסד ממונו הא לאו הכי אסורה לבעלה. ומסקינן תדע דקתני סיפא על ידי

נפשות אסורה לבעלה. ומוכחא מינה בתחילת אין מעמידין דלא שני לן בין

לכתחילה בין דיעבד כי היכי דתנן לא תתיחד אשה עמהן לכתחילה אם נתיחדה

אסורה לבעלה דחשבינן לה כבעולה באונס. וכן כתב רב יאודאי גאון ז"ל בהלכות

מיאון2, ראוה מדברת פירש זעירי [כתובות י"ג א'] מה טיבו של איש זה איש פלוני

וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת להשיאה לכהונה, ודוקא נסתרה עם ישראל

אבל נסתרה עם הנכרי הוי לה כשבויה ופסולה לכהונה כדאמרינן בכתובות פ'

[שם ב'] נסתרה היינו שבויה שאמרו לו רוב נכרים פרוצים בעריות, למדנו שלא

התירו מדברת ונסתרה [=אולי צ"ל: אלא] באשת ישראל אף על גב דחשבינן ליה

עוברת על דת בסוטה פ' ארוסה ושומרת יבם [כ"ה א'] ומיבעיא לן התם עוברת

על דת אי רשאי בעלה לקיימה אי לא ונשאר בתיקו קימל"ן כר"א דאמר בכתובות

פ"א [ט' א'] אין האשה נאסרת על בעלה שלא בקינוי וסתירה. ובסוטה נמי פ"א

[ב' ב'] אמרינן אמר ר' חנינא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה אל תסתרי עם

איש פלוני דלמא קימ"ל כר"י בר יהודא ואסר לה עילויה איסורא דעלמא, אלמא

בסתירה לחוד מיתסרא. הלכך צריכים כהנים להזהר מנסתרות עם הנכרי שאפילו

נסתרה פעם אחת אסורה לו. ובוזי דרכי ה' ימות, וישרים ילכו בם אוהבי ה' ויראיו

נקיים".

היראים לומד שכל התיחדות אשת כהן עם נכרי אוסרת אותה, אא"כ יש עליו

חשש מהפסד ממון וכד'.

עולה שהיראים ותוס' חלוקים במסקנת הגמרא והתירוץ הנפסק להלכה, ולכן

מסקנתם שונה לגבי יחוד אשת כהן עם נכרי.

ה. כתב על כך הריטב"א (ע"ז כג ע"א): "וטעמא דאמרינן דשאני הכא דאיכא

הפסד ממון טעמא תריצא היא, ולפי זה אשת כהן שנתיחדה עם הגוי ואין לו בה

הפסד ממון הרי היא אסורה לבעלה לדין התלמוד, ומיהו בזמן הזה מותרת דהא

אית להו אימת מלכות דחמיר להו טפי מהפסד ממון, ולא אסר התלמוד אלא

בשאין לו בה חשש הפחד, וכן פירשו בשם ר"י ז"ל".

היינו אף הריטב"א מסיק לטעמא דגמרא כמו היראים, אולם סובר שאימת מלכות

היא יותר מהפסד ממון, ולכן אשת כהן שהתיחדה עם נכרים ויש אימת מלכות

במקום זה מותרת לבעלה כהן. אולם אם אין אימת מלכות – אסורה לבעלה.

וצריך לדון מה הדין אם התיחדה מרצונה לפי הריטב"א, האם חוששים שמא

נתפתתה ואסורה או אין חוששים ומותרת.

ו. הנימוקי יוסף (שיטת הקדמונים, ע"ז כג ע"א) כתב: "וכתבו בתוספות, לפי זאת

המסקנא לא שאני לן בין דיעבד לכתחלה, וכי היכי דאסרינן בנחבשה היכא

דליכא למיחש להפסד ממון הוא הדין מתני' דלא תתיחד אם נתיחדה חיישינן

שמא נבעלה. ותימא הוא אם נאסור אשת כהן אם נתיחדה עם הגוי שעה אחת, וכן

כל אשה שנתיחדה תיאסר לינשא לכהן, וי"ל דנחבשה שהיתה ברשות הגוי ימים

רבים משמע, אבל פשיטא דהיכא שאינה תחת ידם כלל אין לאסרה על יחוד

מעט, דודאי מירתת, ע"כ. וכן כתבו בשם בעל התרומות ז"ל".

הנ"י מחלק כתירוץ השני בתוס' בין נחבשה שהיתה תחת ידם, לבין מצב התיחדות

לזמן מועט או שאינה תחת ידם כלל שאף אשת כהן מותרת.

וכך כתב בספר התרומה (הל' עכו"ם סי' קנ): "אשת כהן שנתייחדה עם העכו"ם

אינה אסורה בשביל כך לבעלה לכהן וכן בת ישראל פנויה אינה אסורה לכהן

בשביל כן, דדוקא באשה שנחבשה בידי עכו"ם שבע"כ הוליכוה שם איכא למיחש

שמא אנסוה אם לא מפני הפסד ממונו, אבל במקום שאינה מסורה בידו להיותה

שם בע"כ מותרת". והו"ד אף במחזור ויטרי (סי' צו).

עולה כי עפ"י הריטב"א במקום שיש אימת מלכות ויודעים שיענשו אף אשת כהן

שנתיחדה מותרת לבעלה, וספר התרומה והנ"י חַלקו בין נחבשה לנתיחדה.

ז. הרוקח (הל' איסור והיתר סי' תעא) כותב בשם ר"ת כך: "וגבי אשה שנחבשה

דשרי לבעלה כי ידו תקיפה עליה היינו משום הפסד ממונו שנחבשה על ידי ממון

אבל אי לא משום הפסד ממונו תהא אסורה כיון שידו תקיפה עליה שהוליכה

בעלה אבל אם אינה מסורה בידו אפי' בלא הפסד ממון אינה אסורה על ידי

ייחוד". וכ"כ הכלבו (סי' עה).

וכך מלמד בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קג): "ורבינו אבא מרי זצוקלה"ה כתב

שהשיב רבינו אבי העזרי שהיה מעשה באשת ישראל שהלכה מרצונה בין הגוים

ושהתה שם ג' ימים ביניהם עד שהוציאוה אחר כך על ידי שוחד. והתיר' רבינו יואל

אביו לבעלה. ונראין הדברים ואפילו לבעלה כהן היה מתירה כי בזה המעשה

ליכא למיחש לאונס כאשר כתב רבינו יהודה כהן כדפי' לעיל. שאם לא כן אשת

כהן שנכנסה יחידה לבית גוי ושהתה שם תיאסר לבעלה. ואעפ"י שכ' בספר

המצות דדוקא על ייחוד דישראל אין אוסרין. אבל בייחוד דגוי אוסרין דגוי וודאי

בעל. זהו דוקא בשהלכה עמו למקום סתר כדי לזנות. אבל כאן נוקמא אחזקתה

לומר שמעולם לא נתרצה לביאה לשום אדם כמו שכתבתי. וגדולה מזו מתיר ה"ג3

אשה לבעלה אפילו אם ראו דרך מנאפים ששוכב עליה בין רגליה עד שיראו

כמכחול בשפופרת. אעפ"י שרוב השוכבים כן מכניסים מוקמינן אחזקתה ונראה

לפי הסברא דכ"ש כאן. ודוקא בשבויה החמירו דכולהו איתנהו ביה"...

ח. היש"ש (כתובות פ"ב סי' מו) דוחה את דברי היראים וסובר שדברי ר' פדת הם

ההלכה, ועל כן אין חוששים ליחוד עם נכרי באשת כהן, וכן דוחה את דברי

הרא"ש ותוס' בשם ר' אלחנן שאם נתיחדה לזמן מרובה עם נכרים – אסורה,

וכותב שהחילוק הזה לא הוזכר בש"ס ולכן אין לקבלו. ומביא כראיה דברי ס'

התרומה שאם נתייחדה מעצמה אינה נאסרת.

ומוסיף היש"ש: "ומכל מקום נראה, דבודאי לכתחילה אסורה להתיחד אפילו שעה

אחת עם הגוי... וכן דעת הרמב"ם (ה' איס"ב פי"ח ה"ל) בנתיחד לחוד ליכא שום

איסור, לאוסרה על בעלה כהן, שכתב, כיון שנעשית ברשות גוים נאסרה, משמע

דוקא כהאי גוונא, שבעל כרחה הוליכה לשם, אבל לא מעצמה. ומה שנמצא כתב

בה"ג, והסמ"ג (לאוין קכ"א) הביאו, גבי ראוה מדברת וכו' (לעיל י"ג ע"א), אשה

שנסתרה עם הגוי, הרי היא כשבויה, ופסולה לכהונה, התם איירי שנסתרה בסתר,

במקום הצנע, שרגלים מוכיחות שעל דבר עבירה ופריצות הוא שנסתרה לשם,

ואפילו לא נתרצת לתשמיש, מכל מקום שמא אנסה, ואין זה דומה ליחוד בעלמא,

וחילוק גדול יש בין נסתרה לנתיחדת, וכן כתב מהרי"ק בשורש ק"ס".

עוד מביא היש"ש חילוק בשם המהרי"ק (סי' קס) שאם נתיחדה עם נכרי לא

תנשא לכהונה אבל אשת כהן שנתיחדה אינה אסורה לבעלה ורק שבויה נאסרת.

בהמשך, עובר לדין נסתרה ולא רק נתייחדה וכותב שאין נאסרת אלא בקינוי

וסתירה. ומסכם:

"נחזור לסוגיא דידן, והיכא שהלכה מעצמה לבין הגוים, ויש רגלים לדבר, שרגליה

לרע ירוצו, ראוי לאוסרה לכהונה, אפילו בנתיחדה בדעת, אפילו בזמן מועט, אבל

לא לישראל, אפילו נתיחדה כמה ימים, מדעת שניהם, וכן פסק ראבי"ה בשם

אביו, להתיר לישראל, כמו נחבשה. ומה שהתיר מהרי"ק בתשובה (שורש ק"ס)

אשת כהן שאמרה להמיר דתה, ונתיחדה עם הגוי, כל כהאי גוונא לא נראה לי

להתיר לכהונה, מאחר שאמרה להמיר דתה, א"כ גרוע מנחבשה ע"י נפשות,

דאסורה אפילו לבעלה ישראל, רק שהוא התירה מטעם שלא היה שם יחוד גמור,

והוה כאלו אנן סהדי שלא נבעלה ע"כ. צריך עיון היטב, שלא תטעה מדבריו

להתיר יחוד, אפילו לישראל, היכא שאמרה להמיר דתה, אם לא שיש הוכחה,

שלא היה שם יחוד גמור".

ט. בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תפא) האריך בשאלה על נשים שהיו עולכות לעבוד

בעבודות רקמה בבתי נכרים, וכתב שם לגבי בעיה דילן: "אבל באשת כהן ודאי

איכא פלוגתא דלדעת רש"י ז"ל אסורה מיד דאיכא תרתי דחיישינן שמא נתרצת

ואפילו את"ל באונס אסורה. והא דאמרינן אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי

וסתירה באשת איש דוקא לדעת רבינו אלחנן ז"ל אינה נאסרת בשביל זמן מועט

אבל אם שהתה ברשות הנכרי ימים רבים אסור דחיישינן שמא בתוך זמן זה

נתרצית או אנס אותה ואונס בכהן אסור. ולפי שטה זו אפילו אשה חשובה אסורה

דנהי דלא חיישינן לאונס איכא למיחש לרצון. ויש שטה שלישית יותר מחוורת והיא

נראה שטת הרמב"ם ז"ל ורבים עמו דאפי' לזמן מרובה ואפילו באשת כהן לא

אמרינן לה דלשמא נתרצית לא חיישינן והוכיחו זה המפרשים בראיות ברורות

ולשמא נאנסה לא חיישינן ושאני הך מתני' דנחבשה מפני שהיא מסורה בידם

ויכולין לאנס אבל היכא שאינה מסורה בידם אין אונסין אותה כלל. וכן העלה

הר"ן ז"ל בכתובות פ' האשה וכן העלה בעל מגיד משנה וכן נ"ל סברת הריא"ף

ז"ל שהביא ההיא דרב דאין אוסרין על היחוד וכתב המשנה דאשה שנחבשה ע"י

ממון מותרת לבעלה כצורתה משמע דיחוד בכל גוונא אינו אוסר ואם נחבשה שלא

ע"י ממון כיון שהיא מסורה בידם אסורה דחיישינן שמא אנסוה. וכן נראה דעת

האשר"י ז"ל שלא כתב אלא התירוץ הראשון של התוספות. וכן כתב רבינו

(הושעי') [ישעי'] מטראני ז"ל דאין אשה נאסרת ביחוד אפילו עם עכו"ם ומכין

אותה מכת מרדות אם היא פנויה". ופסק כשיטה האחרונה שאשת כהן לא נאסרת

ביחוד עם נכרי.

י. הבית יוסף (אה"ע סי' ז) כתב: "וממה שכתב רבינו (=הטור) כיון שנעשית

ברשות גוים נאסרה ולא כתב כיון שנתיחדה עם הגוים משמע דדוקא כשהיא

חבושה תחת ידם אבל נתיחדה מדעתה ואינה מעושית בידיהם מותרת ואין אוסרין

אותה בייחוד בלבד, והסוגיא שבפרק אין מעמידין (ע"ז כג.) דמשמע דעל ידי יחוד

אוסרין אותה כבר פירשה בעל התרומה (סי' קנ) בשם ר"י דלמסקנא בנתיחדה

מדעת לא אסרינן לה וכך פירש הרשב"א ז"ל שם (כתובות כו: ד"ה מתני') עכ"ל

וכן כתבו התוספות (ד"ה ותו) והרא"ש (סי' ב) בפרק אין מעמידין וכן כתב עוד

הרשב"א בתשובה (ח"א) סימן אלף ורנ"א וכן כתב עוד הרא"ש בתשובה כלל ל"ב

(סי' ז) על יהודי שחייב לגוי מעות והלך לו היהודי ונשאר הגוי עם אשתו בבית אוכל

ושותה וישן בבית וידו תקפה עליהם ויצא על האשה חשד בעיר אין לחוש על אותו

חשד לאוסרה על בעלה דאפילו נסתרה קיי"ל (כתובות יג.) דאין אוסרין על

היחוד... וכתבו הגהות מימון בפי"ח מהלכות איסורי ביאה (אות ו) ובתרומת הדשן

(סי' רמב) בשם הר"ם דאשת כהן שנחבשה בידי גוים ויהודים נכנסים ויוצאים

אצלה דשריא לבעלה והביא ראיה לדבר".

יא. הרמ"א על שולחן ערוך (אה"ע סי' ז סי"א) הביא את פסקי הראשונים: "וכ"ז

בנחבשה בידי עובד כוכבים ומסורה בידם, אבל אם נתייחדה עם עובד כוכבים,

אפי' שחייבת להם, אין אוסרין על היחוד אף על פי שעשתה שלא כדת, ואפילו

יצא עליה קול זנות, כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם

בתשובת הרא"ש). מיהו אם נתייחדה לשם זנות, יש להחמיר (מהרי"ק שורש

ק"ס)".

וכן הורה בשו"ת שואל ונשאל (ח"א אה"ע סי' ל) ושו"ת שמחת כהן (אה"ע סי' ח).

יב. ועי' בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב אה"ע סי' יז) שנשאל על "אשת כהן חולה ב"מ

וצריכה להתעסק ברפואות רופא עכו"ם ומצורך הרפואה להתגלות בפנמיות

אבריה בבית סגור לבדם ואין זר אתם האם חיישי' בזה ליחוד".

והסיק: "איך שיהיה לענין דינא הנה ודאי דהדין דין אמת כאשר אסיק כת"ר נ"י

דיש להתיר במקום צורך גדול כזה ואין מקום לחוש לנאנסה אי מטעמא דנתייחדה

מרצונה ואינה מעושית בידם. אי מטעמא דהרופא עצמו לא מירע אומנותיה. אי

מטעמא דאימת מלכות עליו דעונשים להאונס ואף דהבאה"ט בסי' ז' סק"מ

והפתש"ו סי' כ"ב הביאו ד' הפוס' להחמיר מ"מ אהני לן לסניף במקום צורך גדול

כזה. ומכ"ש דרבים עומדים בחוץ ויכולה לצעוק להושיע לה. וככל אשר דיבר

בקדשו רו"מ נ"י ואין מקום לחוש משום שהיא מגולה".

מסקנה

אע"פ שיש ראשונים שהסיקו שאשת כהן נאסרת ביחוד עם נכרי, בכ"ז רבו

הפוסקים שלא לאוסרה, אע"פ שאסרו וגינו את היחוד לכתחילה. וטעמיהם או

עפ"י הפסיקה בדעות בסוגיא או עפ"י הסברא שכל שאינה חבושה ומסורה על

ידם אינה נאסרת.