חבל נחלתו טו מה
סימן מה
יציאה מבית האבלים לביתו כדי שינחמוהו אנשי מקומו
שאלה
האם מותר וראוי שאבל יצא מבית האבלים אשר נמצא בעיר אחרת, לביתו בעירו
כדי שאנשי מקומו ינחמוהו ניחום אבלים?
תשובה
א. במסכת מועד קטן (כא ע"ב): "תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים – אינו
הולך לבית האבל, מכאן ואילך – הולך, ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום
המתנחמין".
פרש רש"י: "אלא במקום המתנחמין – סמוך לאבלים".
היינו, אבל היושב 'שבעה' על מתו אינו יוצא מבית האבלים אף לשם ניחום אבלים
אחרים (כאשר הוא מנחם אחרים) מביתו בג' ימים הראשונים ולאחר מכן יוצא
ויושב עם האבלים, ולא עם המנחמים.
והביא זאת הרי"ף (מו"ק יג ע"ב). וכתב הנימוקי יוסף:
"ת"ר אבל ג' ימים אינו הולך לבית האבל – אבל אחר שמנחמו, ואף על פי שהוא
קרובו".
"במקום המנחמין. שהרי גם הוא צריך להתנחם ואף על גב דאמרינן אבל אינו יוצא
מפתח ביתו היינו דווקא לטייל אבל לדבר מצוה שרי ומתוך כך נראה דמותר לאבל
ללכת לבהכ"נ לשמוע תפלה או מגילה וכ"ש בתשעה באב שמותר ללכת שכולם
אבלים והוה ליה כהולך לבית האבל".
משמע שמותר לצאת מהיום השלישי והלאה, מפני שמקצת היום ככולו, לדבר
מצוה, וא"כ מותר להתנחם ע"י אחרים במקום אחר אם רואה לכך צורך.
ב. וכ"פ הרמב"ם (הל' אבל פ"ז ה"ה): "אבל בשלשה ימים הראשונים אינו הולך
אפילו לבית אבל אחר, מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום
המתנחמין, ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת הראשונה"...
וכתב על כך הרדב"ז: "הכי תניא פרק אלו מגלחין והוסיף רבינו מלת אפילו לא
מבעיא לבית הקברות אלא אפילו לבית האבל לא יצא דלשאר דברים פשיטא
שהרי כתב בסמוך ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו אלא אפילו לבית האבל
שהוא מענין אבילותו לא יצא וכ"ש ללוות את המת או לשאר מצות. ותניא באבל
רבתי על ברייתא זו בד"א וכו' אבל אם אין שם כדי נושאי המטה וקובריה יוצא
עמהם אפילו ביום ראשון, ולא הוצרך רבינו לכתוב זה דמלתא דפשיטא היא שהרי
האבל חייב בכל המצות, ואם לא יצא עמהם תתבטל המצוה וכל כי האי גוונא יוצא
אבל אם המצוה אפשר שתעשה על ידי אחרים לא יצא דאע"ג דאמרינן אבל חייב
בכל המצות ה"מ מצות התלויות בגופו כגון ציצית ותפילין וכיוצא בהם אבל מצות
התלויות באחרים שהן בכלל גמילות חסדים לא יצא".
"כל שבת הראשונה וכו'. שם ברייתא כלשון רבינו אלא שהוסיף מלת כל ללמדנו
דפירוש שבת ראשונה היינו שבוע ראשון".
משמע מלשון הרדב"ז שתפס שיציאה ממקומו לצורך קיום מצוות שמתקיימות ע"י
אחרים והן בכלל גמילות חסדים אינו יוצא מביתו כל השבוע הראשון. אבל לצורך
מצוה ואינו יכול לעשות ע"י אחרים מן היום השלישי מותר.
ג. האחרונים הפנו לשו"ת הריב"ש (סי' קנח) שדן ביחס ליציאה מביתו לצורך
ביקור הקבר בכל יום. וז"ל: "עוד שאלת להודיעך, על מנהג רע שעושין בארץ
ההיא, לצאת לבית החיים בקר כל שבעה ימי אבלות, כל מחוייב אבלות כזולתו.
ולקחו זה המנהג מהישמעאלים, ואמרת להם שהוא אסור".
"תשובה: אף אם אמרו ז"ל, שהאבל, שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה
יוצא ואינו יושב במקומו; כמש"כ זה בהלכות הרי"ף ז"ל בפ' ואלו מגלחין, וכן
הרמב"ם ז"ל (פ' ז' מהלכות אבל). נראה, דאפי' לבית הכנסת אינו יוצא בשבת
ראשונה, מדקאמר, דבשבת שניה יוצא ואינו יושב במקומו; דאי בשוק, מאי יושב
במקומו איכא? דאלמא, בשבת ראשונה אף לבית הכנסת אינו יוצא; וכן דקדק
הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם. מ"מ יש מנהגות חלוקים בארצות בזה. כי בכל
קטלוני"א אין נשמרין מזה, זולתי בחול, שמתפללין בבית האבל, אבל ביום השבת
שחרית הולך לבית הכנסת, כיון שאין אבלות בשבת, ואינו יושב במקומו; כ"כ
רבינו האיי גאון ורש"י; ושבת ראשונה פירוש שבוע; וכן נהגו בזאת העיר. ויש נוהגין
שלא לצאת לבית הכנסת בשבת ראשונה, אפילו ביום השבת; כמו שידעת מנהג
בלנסי"אה. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדעת רבינו האיי ז"ל, מהגדה שבפרקי רבי
אליעזר, כמו שכתב בארוכה בספרו; וכתב בסוף דבריו: הרי הרוחנו בזה הענין, אף
על פי שראוי לקצר מפני המנהגות המשתנים בכך. ובסרקסט' נוהגים האבלים כל
שבעה, אפי' בשבת ראשונה ובימות החול, ללכת לבית הכנסת שחרית וערבית.
ואחר התפלה, כשחוזרין לבתיהם עם רוב הקהל המלוים אותם, בכניסת החצר,
המקוננת מעוררת לויתה ומתופפת בתוף שבידה, והנשים סופדות ומכות כף אל
כף; וכיון שעושין זה לכבוד המת, אין לבטל מנהגם. וכן יש לומר במנהג עירכם;
כיון שאין הולכים לשוק לעסקיהם, אלא שהולכין לבית החיים, אם לספוד על
המת או לאמר עליו ניחות נפשא, אין לבטל מנהגם, כיון שהוא לכבוד המת. שהרי
אפי' להלין את מתו, שהוא אסור בלא תעשה מן התורה, אם הלינו לכבודו מותר.
ואם מפני שעושין כן הישמעאלים, אין זו חוקה שיהא אסור משום: ובחוקותיהם לא
תלכו...".
מתבאר מדברי הריב"ש שבעיקר נאסרה היציאה מביתו מחמת שכחת והסרת
האבלות אבל אם יוצא מביתו לצורך האבלות וכבוד המת אין לאסור זאת. ולפי
דבריו לכאורה אין איסור ביציאה לקבל תנחומים במקום אחר.
ד. וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שצג ס"א): "אבל, ג' ימים הראשונים אינו יוצא
לבית האבל ולא לבית הקברות; מכאן ואילך, אם מת לאחרים מת בשכונתו, יוצא
אחר המטה לבית הקברות, ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים;
ואם אין שם כדי מטה וקובריה, יוצא אפילו ביום ראשון ואפילו בשכונה אחרת".
והרמ"א הגיה: "ומקצת יום ג' הרי הוא ככולו (הגהות מיימוני פ"ז). ולא ראיתי נוהגין
כן עכשיו, כי אין אבל הולך לבית הקברות ולא לבית האבל כל שבעה; ואפשר
שלאו חיוב הוא, אלא רשות, ומאחר שעכשיו אין מתנחמין כמו בימיהם, שב ואל
תעשה עדיף".
ה. בערוה"ש (יו"ד סי' שצג סעי' ו-ח) הסביר את דעת השו"ע וז"ל:
סעיף ו: "איתא בגמ' (כ"א א) אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל מכאן
ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין ע"ש וה"פ אף על
גב דאבל אינו יוצא מביתו בשבוע ראשונה כמו שיתבאר מ"מ לבית האבל היה
מותר כיון דשניהם אבלים [נמק"י] ומ"מ בג' ימים ראשונים לא התירו לו גם זה רק
אחר ג' ימים ולדעת הרמב"ן דווקא בשכונתו מותר ולא בשכונה אחרת וכן פסק
רבינו הב"י בסעי' א' אבל בשמחות פ"ו איתא מת באותה העיר וכו' בשלישי יוצא
ועומד בשורה להתנחם וכו' ע"ש".
סעיף ז: "ואין לשאול דלפי מה שבארנו דאין איסור בהליכה מביתו (=דבריו יובאו
להלן. י"א) למה אסרוהו בג' ימים הראשונים די"ל דכיון דהלוכו בין הרבה אנשים
אסרוהו כמו בהליכה לבהכ"נ וכמ"ש בסעי' ב' ובטור וש"ע כתבו לא לבית האבל
ולא לבית הקברות כלומר לקבורת מת וסיים שם בשמחות בד"א בזמן שיש שם
כדי נושאי המטה וקובריה אבל בזמן שאין שם כדי נושאי המטה וקובריה יוצא
אפילו ביום הראשון וכן הוא בטור וש"ע וכתבו דאפילו בשכונה אחרת מותר ופשוט
הוא".
סעיף ח: "וכתב רבינו הרמ"א דמקצת יום ג' בכולו ועוד כתב דלא ראיתי נוהגין כן
עכשיו כי אין אבל הולך לבה"ק ולא לבית האבל כל שבעה ואפשר שלאו חיוב
הוא אלא רשות ומאחר שעכשיו אין מתנחמים כמו בימיהם שב ואל תעשה עדיף
עכ"ל וכוונתו דבזמן הקדמון היו סדרים מיושרים בתנחומי אבלים ולא כן עתה
בעוונותינו שרק ההולך לנחם אבל יושב מעט והולך לו ואין אצלינו מקומות
מיוחדים להאבלים ומקומות מיוחדים להמנחמים כמו שהיה בימי קדם".
ו. נאמר בירושלמי (מגילה פ"ד ה"ד): "אית תניי תני אין אבילים עולין מן המניין
ואית תניי תני אבלים עולים מן המניין א"ר אבונה מ"ד אין אבילים עולים מן המניין
באבילי אותו המת מ"ד אבילים עולין מן המניין באבילי מת אחר, והא תני יוצא
להתנחם אבל לא לנחם"
ופרש הפני משה: "מאן דאמר אין אבלים עולין מן המנין. עשרה באבילי אותו המת
שהן המתנחמים ואומרים להן ברכת אבלים צריך עשרה לבד מהם ומ"ד עולין מן
המנין באבילי מת אחר והן בתוך שבעה מצטרפין הן למנין עשרה ולא פליגי הני
ברייתות ומדחי לה הש"ס והא תני יוצא האבל מביתו בתוך שבעה כדי להתנחם
וכגון לברכת רחבה ולקבל תנחומים אבל אינו יוצא כדי לנחם אחרים וא"כ לא
משכחת לה באבילי מת אחר וע"כ דפליגי". כלומר לפי הבריתא אין אבל יוצא
לנחם אחרים, וא"כ איך יצטרף לעשרה שלא באבלי אותו מת עליו מברכים ברכת
אבלים וכד'.
עולה מדברי הפני משה שכדי להתנחם יוצא מביתו ורק לשם ניחום אחרים אינו
יוצא מביתו ודבריו עפ"י הירושלמי.
ז. דברי הפני משה מתאשרים עפ"י האור זרוע (ח"ב, הל' אבילות סי' תמ) שהביא
את הגמ' במו"ק: "ת"ר ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל מכאן ואילך [הולך]
ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. פירש"י אבל שלשה ימים
הראשונים אינו הולך לבית אבל אחר לנחמו מכאן ואילך הולך ומנחמו ואינו יושב
עם המנחמים [אלא במקום המתנחמים] אבלים. ויש ללמוד מפירושו אבל
להתנחם יוצא אפי' תוך ג' ימים הראשונים והיינו דאמר בירושלמי פרק הקורא את
המגילה תניא יוצא להתנחם אבל לא לנחם דהיינו בתוך ג' ימים דאי לאחר ג' הא
פירש"י שיוצא לאחר ג' לנחם הלכך שני אבלים זה בביתו וזה בביתו הולך אחר
אצל חבירו שחרית וערבית כשמתפללים עם חבירו אפי' תוך ג' ימים דהיינו
להתנחם".
עולה מן הירושלמי עפ"י האו"ז והפנ"מ שמותר לאבל לקבל תנחומים בבית אחר
בתוך ג' ימים ראשונים אבל באותם ימים אינו יוצא לנחם אבלים, ולאחר ג' ימים
מותר לצאת לנחם אבלים על מת אחר ואז יושב בין המתנחמים. והירושלמי לפי
הבנת האו"ז אינו חולק על הבבלי אלא משלים אותו לגבי ג' ימים ראשונים. וא"כ
לשם התנחמות היינו שינחמוהו אחרים מותר הן לפי הירושלמי והן לפי הבבלי
לצאת מבית האבלים למקום אחר.
ח. וכך מספר המרדכי (מו"ק רמז תתצו): "[דף כג] אבל בשבת ראשונה אינו יוצא
מפתח ביתו. מעשה היה באבל ששלח אחריו שר שלו לדבר עמו ושאלו הדבר
לרבינו שמחה אם מותר האבל לילך אצלו והשיב אף על גב דתניא שבת ראשונה
אינו יוצא מפתח ביתו פירוש כשיוצא כדרך בני אדם למלאכה או למשא ומתן
ולטיול אבל כה"ג מותר לצאת כדאמרי' יצא לדרך נועל ואעפ"כ החמיר עליו ולא
התיר לו לנעול".
נראה אף מרבינו שמחה שהאיסור לצאת מבית האבלים אינו לצרכי מצוה או
לצרכי תנחומים אלא בעיסוקים המפיגים את האבלות, אבל אם יוצא להתנחם
במקום אחר נראה שמותר ואף לדעה שאינו הולך לבית האבל לנחם אחרים, דוקא
ביומיים הראשונים אבל בשאר ימים מותר, ויושב עם האבלים ומנחמים אותו.
ט. וכך כתב בערוך השולחן (יו"ד סי' שצג):
בסעיף א כתב: "דע דלא מצינו לא בגמ' ולא בירושלמי ולא בשמחות שהאבל
אסור לצאת מביתו כל שבעה והא דתניא [כ"ג א] אבל שבת ראשונה אינו יוצא
מפתח ביתו זהו ענין אחר ליציאה לבהכ"נ כמו שיתבאר ובירושלמי ובשמחות פ"י
מפורש להדיא כן ותדע לך שכן הוא שהרי ר' יהודה שם ס"ל דגם שבת שנייה אינו
יוצא מפתח ביתו וכן בברייתא [כ"א א] ששנינו דברים שהאבל אסור בהן לא
חשבה כלל היציאה מפתח ביתו וכן בטור וש"ע לעיל סי' ש"פ וברמב"ם פ"ה לא
חשבו זה כלל ע"ש ובתשו' הריב"ש [סי' קנ"ח] הביא מנהג סרקוסטא שהאבל היה
יוצא בכל שבעה להתפלל בבהכ"נ ע"ש".
וממשיך ומוכיח בסעיף ב:
"ולהדיא מצאתי כן בתרומת הדשן [סי' ר"צ] וז"ל שאלה אם אבל שרי לצאת
מפתח ביתו בלילה לאחר שכלה רגל מן השוק אם לאו תשובה יראה דהמיקל
בכה"ג מפני הצורך לא הפסיד כולי האי דמוכח מהא דאמרינן לאחר ג' ימים הולך
לבית האבל דהטעם הוא דאינו יוצא מפתח ביתו כדי שלא ישכח אבלתו כשילך
אצל בני אדם וכשהוא מתבודד בביתו ואין עמו רק בני ביתו ניכר ונראה כמתאבל
וא"כ כשיצא בלילה ואינו מתערב עם חבורת בני אדם אלא שהולך לישן בבית
אחר והולך יחידי או אחד או שנים הולכים עמו ליכא כאן קפידא והא דאצטריכו
להתיר לאבל ללכת בליל תשעה באב לבהכ"נ תיפוק ליה דבכל לילות שרי שאני
התם שהולך למקום חבורת בני אדם לכל הנכנסין לבהכ"נ ולכך אי לאו דתשעה
באב לא הוה שרי עכ"ל".
ובסעיף ג מביא את המעשה במרדכי ומבאר : "ובוודאי היה הברירה בידו שלא
לילך והשר לא היה כועס ולכך כתב ששלח אחריו לדבר עמו, כלומר בלא הכרח
שלא היה צריך לו רק לדבר דאם לא כן לא היה צריך רבינו שמחה לחפש טעמים
כיון דמוכרח הוא".
מסיק מכאן ערוה"ש בסעיף ד:
"ולמדנו מכל אלה שיציאה מפתח ביתו אינו מהדברים האסורים באבל אלא
שממילא כן הוא דכיון שאסור במלאכה ובמשא ומתן ולטייל מה יעשה חוץ לביתו
ועוד כדי שיתבודד בביתו ולא ישכח אבלותו כשילך אצל בני אדם ומטעם זה אסור
לו לילך בחול לבהכ"נ להתפלל משום שיש שם בני אדם הרבה ולכן אם באמת
יש איזה צורך לאבל לצאת לענין המותר לו בימי אבלו כגון בעניין דבר האבד
וכיוצא בזה יכול לצאת בלילה ולא ביום מפני תמיהת בני אדם ואם הדבר הכרח
ביום כגון שהשר קרא לו לבא דווקא ביום יכול לילך רק יתעטף שלא יכירוהו בני
אדם וכן אם בהכרח לו לצאת לדרך יכול לצאת רק שיראה לבלי לנעול מנעלים
ואם אין באפשרי בלא מנעלים ישים אפר בתוך המנעלים".
ונראה היום שנוסעים ממקום למקום מן הראוי שלא ייסע בתחבורה ציבורית, אלא
ייסע ברכב פרטי או מונית כדי שלא יחשדוהו המכירים שנוסע לצרכים אחרים.
אבל לפי דבריו ודאי מותר לצאת מבית האבלים כדי להתנחם במקום אחר,
ולנסוע למקומו כדי שינחמוהו מכיריו בביתו וכד'.
עולה מדברי ערוה"ש שאין איסור לצאת ממקומו לצרכים חשובים וק"ו שלנסוע
להתנחם במקום אחר רשאי. ומצטרפים הדברים להבנת האו"ז בירושלמי שאפילו
בג' ימים ראשונים רשאי לצאת להתנחם במקום אחר וק"ו מג' ימים והלאה שיוצא
לנחם אבלים אחרים.
מסקנה
מותר לאבל לצאת מבית האבלים ולשבת ולהתאבל במקום אחר כשרוצה בכך
להקל על מנחמיו וכד', אמנם ראוי שיצא וישוב בשעות הערב ובצנעא ויעבור
ממקום למקום ברכב פרטי ולא בהסעה ציבורית.
ולאחר שכתבתי ראיתי בס' 'מעולם ועד עולם' (עמ' 169) שיש מי שהתיר לאבל
לצאת מבית האבלים למקום אחר כדי לחסוך נסיעות ארוכות למנחמים, ורצוי
שיעשה זאת בצינעא עם ליווי של עוד אנשים מצד שימור על האבל. ובהערה 10
כתב מקורותיו מצרור החיים פיס' צו (תשובות לשאלות מהגר"מ אליהו זצ"ל)
ושאילת שלמה (לרב ש' אבינר יבלח"א ח"ה סי' עב). ובשם הגר"א נבנצל שליט"א
הביא שהגרשז"א התנגד לכך.
ונראה לי שאף שחביבים פסקי הגרשז"א, אמנם הירושלמי והאו"ז מתירים ומי יכול
לאסור?!