חבל נחלתו טו לט
סימן לט
ביטול תרומה בחולין (שאלת הפרשת דרכים)
א. ביומא (פג ע"א): "תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס – מאכילין אותו הקל הקל, טבל
ונבילה – מאכילין אותו נבילה, טבל ושביעית – שביעית. טבל ותרומה – תנאי היא,
דתניא: מאכילין אותו טבל, ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר: תרומה ולא
טבל. אמר רבה: היכא דאפשר בחולין – דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה
ומספינן ליה. כי פליגי – בדלא אפשר בחולין, מר סבר: טבל חמור, ומר סבר:
תרומה חמורה, מר סבר: טבל חמור, אבל תרומה – חזיא לכהן. ומר סבר: תרומה
חמורה, אבל טבל – אפשר לתקוניה.
מפרש רש"י:
"מאכילין אותו הקל הקל – אם אין לנו דברים מותרים כדי צורכו ויש לפנינו מיני
איסורין מאכילין אותו הקל הקל שבהם".
"טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית – לאחר זמן הביעור, שהטבל במיתה בידי
שמים והשביעית בעשה".
"בדאפשר בחולין – שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו".
"דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה – חולין, ואין מאכילין אותו לא
טבל ולא תרומה".
"כי פליגי דלא אפשר בחולין – אלא אם כן אוכל את כולו, וקאמר: מאכילין אותו
הטבל כמות שהוא ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה וחולין
לעצמן, ובן תימא אומר: מוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא
יאכילוהו טבל כמות שהוא".
"מר סבר טבל חמור – שאפילו לכהנים אינו ראוי".
"ומר סבר תרומה חמורה – שאין לה היתר, אבל טבל אפשר דמתקן להו, וחולין
יהו ראוין לכל אדם".
היינו לפי רש"י השאלה מה עדיף להאכילו טבל או תרומה, אם לא די לו בחולין
מתוקנים שנמצאים לפניו לאחר שיתוקנו. והשאלה היא אם לתקן בשבת ולתת לו
את החולין ואת התרומה יחד או שלא יתקנו ויתנו לו את הכל כטבל, זה פירוש
המחלוקת לפי רש"י.
ב. הר"ן (על הרי"ף יומא ד ע"ב) מביא שהראב"ד נשאל: "אם היה חולה שיש בו
סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו (אחר) ונאכילנו
הנבילה שאין בה אלא איסור לאו ולא נשחוט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה
והשיב שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו ודאי איסור שבת לא איסור נבילה
תדע שאילו לא היה שבת לא היינו מבקשים לו נבילה (כי) אלא שחוטה וכיון שכן
האיסור העומד עליו ומעכבו הוא ששבה היתר גמור לא איסור אחר ולפיכך אין
מתירין לו איסור נבילה עכ"ל". (ועי' ברא"ש יומא פ"ח סי' יד).
הר"ן הקשה על דברי הראב"ד, ותרץ את השאלה מנבלה כך: "אבל נ"ל דלגבי
חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור
סקילה איכא חומרא אחרינא בנבילה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית
שבה כדאמרי' לגבי נזיר שהיה שותה יין [נזיר מב א] אמרו לו אל תשתה אל
תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת
שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין דקי"ל [ב"ק עא א] היא קודש
ואין מעשיה קודש, ומש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו
דשבת ואף על גב דהוי איסור סקילה".
היינו לפי הר"ן כמות הלאוין שעובר כשאוכל נבלה מכריעה לאו שאיכותו גדולה
יותר – שחיטה שעונשה סקילה.
ד. הפרשת דרכים (דרך החיים, דרוש יט לבעל משנה למלך על הרמב"ם)
הקשה, לפי דברי הר"ן, במקום שהחולין המתוקנים לא מספיקים, היה צריך
שלכו"ע יפרישו תרומה מהטבל ויאכילוהו אף את התרומה שהרי עובר רק בלאו
אחד של מיתה בידי שמים, ממה שיאכל את הכל כטבל ויעבור על כל כזית וכזית.
ואומר שלא ניתן לומר שהר"ן תרץ בנבלה דוקא לבן תימא (=שמאכילים תרומה)
ולא לת"ק שכן הלכה כמותו, ועוד הלא בן תימא באר שטבל חמור מתרומה,
ולכאורה אף אם תרומה חמורה, אם ניתן לתקן את הטבל לכו"ע עדיף משום
ממעט באיסור אפילו צריך לאכול אף את התרומה.
לכן המל"מ מסביר את המחלוקת בין טבל לתרומה במציאות אחרת שהמדובר
שיש שני קבים אחד של טבל ואחד של תרומה, ואם ניתן לתקן את הטבל ודאי
מאכילים אותו את הטבל, והשאלה היתה מה יהא הדין אם לא ניתן לתקן כגון
שבעל הטבל אינו לפנינו שיוכל להפריש2 ולכן עומדת השאלה אם טבל ותרומה
לפניו איזה מהם מאכילים לחולה בשבת. ומביא שכך מתפרשים דברי הרמב"ם
(הל' מאכלות אסורות פי"ד הי"ז): "טבל ותרומה, אם אי אפשר לתקן את הטבל –
מאכילין אותו טבל".
ה. פירוש הפר"ד ביומא עולה אף מדברי רבינו חננאל (שם): "טבל ותרומה תנאי
היא דתניא מאכילין אותו טבל ולא תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל,
ואוקימנא כי פליגי בדלא אפשר לתקוני. אבל בדאפשר לתקוני כ"ע מתקנין וספינן
ליה".
בדומה לשאלת הפרשת דרכים שאל, וענה כמותו בתוספות רי"ד ליומא: "אמר
רבא בדאיפשר בחולין כ"ע ל"פ דמתקנינן לי' וספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר
ליה פירש המורה (=רש"י) בדאיפשר בחולין שיש די בחולין שבטבל זה להאכילו
לאחר שתינטל תרומתו דכ"ע ל"פ דמתקנינן ליה חולין ואין מאכילין אותו לא טבל
ולא תרומה כי פליגי בדלא אפשר בחולין אא"כ אוכל את כולן כו' וקשיא לי להאי
פירושא ואמאי אי אפשר בחולין והא קי"ל תרומה אין לה שיעור וחטה אחת פוטרת
כל הכרי מדאורייתא, ותו מאי האי דאמרן לעיל טבל ושביעית מאכילין אותו
שביעית ואמאי מאכילין אותו שביעית נפרש ממנו התרומה ונאכלנו החולין שבו,
ובעד התרומה נאכילנו שביעית, אבל כנגד כל הטבל לא נאכילנו שביעית. מש"ה
נ"ל לפרש דבאיפשר הוא כגון שהבעלים שם, ואי אפשר לתקן הטבל מאכילין
אותו שביעית שהוא יותר קלה ממנו".
ו. את אותה שאלה שאל אף בן דורו של המל"מ – מהר"מ אבן חביב בספרו
תוספת יום הכיפורים: "יראה ברור מדברי הר"ן הללו דאין הולכין אחר איכות
האיסור לחושבו חמור משום דהוי איסור סקילה אלא הולכים אחר הכמות דאם
הוא צריך לאכול זיתים הרבה דנבילה אף על גב דהוי איסור לאו חשיב חמור לגבי
לאו דשבת ואף על גב דהוי איסור סקילה וק"ל טובא דא"כ אמאי קאמר ת"ק
דטבל ותרומה יאכילוהו טבל הלא אם יאכילוהו טבל חייב על מאה זיתים שיש
בכוס על כל כזית ובזית ואם יפרישו התרומה יאכל צ"ט זיתים של היתר וזית אחד
של איסור דהיינו תרומה?" ומתרץ כתירוץ המל"מ ומביא לה ראיה מן הרמב"ם
(כמל"מ).
ז. המל"מ (בפרשת דרכים) מבאר שהסבר זה בר"ן מתרץ לו קושיה אחרת באותה
סוגיא מדוע בכלל נחלקו מה עדיף להאכיל טבל או תרומה: "ולמה לא נעשה
תיקון אחר וינצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה? והוא שיתקן הטבל ויפריש
התרומה, ויחזור ויערב אותה עם החולין, דהשתא ליכא איסור תורה כלל, דהא מן
התורה חד בתרי בטל... וא"כ מוטב שנעבור איסור זה דאין מבטלין איסור שאינו
אלא אסורא בעלמא, ממה שיעבור החולה איסור שהוא במיתה בידי שמים"...
וא"כ לפירוש הר"ן שלא ניתן לתקן את הטבל מפני שבעליו אינו לפנינו, מובן מדוע
לא מוצע ביטול התרומה בחולין אולם לשיטת רש"י השאלה עדיין קשה.
הפר"ד מתרץ תירוץ עקרוני לפי שיטת רש"י שכל איסור שאחרים עוברים עליו
צריך שיהיה לצורך רפואת החולה, אבל איסור שנעשה רק כדי להציל אותו
מאיסור אחר אינו פועל כלום לטובת רפואת החולה ולכן אין הוא נדחה עבורו ואין
לעשותו בשבת. וז"ל: "אבל הכא, באיסור זה שאנו מבטלין איסור אין בו צורך
לחולה כלל דמאי אכפת ליה אם אנו מבטלין האיסור אם לאו, ואף שאנו מצילין
אותו מאיסור חמור, מכל מקום כיון שאין בו צורך לחולה לא ניתן איסור זה לידחות
אף שהוא איסור קל. ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור, כיון שהוא צורך
החולה, ממה שנעבור על איסור קל, כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה".
את שאלת הפרשת דרכים על רש"י מביא בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קלה)
בשם אביו (בעל שו"ת חכם צבי, שכנראה לא הכירה). ומסיים בה: "ובאמת קושיא
אלימתא היא. הקשיתיה בשמו לכמה מופלגים בתורה ולית נגר דיפרקינה".
ח. הרב יעב"ץ מתרץ מספר תירוצים ונתעכב על תירוץ זה:
"עי"ל תרומה שחזרה למקומה שאני. דלית לה ביטול. עיין בדמאי פ"ד מ"א
בתרומת מעשר שחזרה למקומה. דאיתא עלה בירו' מה בין למקומה לשלא
במקומה. ומשני דלמקומה נעשה טבל גמור ואינו עושה דימוע כלל, אף על גב
דשלא במקומה מדמעת, ש"מ דכי הדרא תרומה למקומה, הדרא לטיבלא ואינה
עושה דימוע, ומשמע דהוא מן התורה... ".
עולה מתירוץ זה שכל תרומה שחזרה לכרי ממנו הופרשה אינה מתבטלת ברוב או
הופכת את כל התערובת למדומע אלא מחזירה את כל התערובת להיות טבל
ומחייבת הפרשה מחדש, וא"כ בתשובה לקושיה אין טעם להפריש ולחזור ולבטל
כיון שלא תתבטל אלא תחזיר את הכרי להיות טבל3.
וכן בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שיט) סבר כתירוץ השאילת יעבץ.
ט. אמנם בשו"ת אבני מילואים (סי' יח) חולק על דרכו של הרב יעב"ץ ומחזק
תירוצו של המל"מ וז"ל: "ולענ"ד נראה דבאיסור דרבנן פשיטא דאע"ג דאין בו
צורך לחולה מוטב שנעבור איסור דרבנן ולא יעבור החולה איסור תורה, דבכה"ג
[אומרים] לאדם חטא (אמרי') בשביל שיזכה חבירך, והא דבעי פ"ק דשבת (דף ג')
[ד, א] התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה כבר כתבו שם תוספות
דהתם כיון דפשע איבעי' לי' אבל היכא דלא פשע אומרים לו לאדם כו' ע"ש,
ובאיסור תורה נמי פשיטא ליה דלא אמרי' לאדם חטא כו' ואף על גב דחבירו
יעשה איסור יותר חמור כיון דזה נמי יעשה איסור תורה דהא דכופין את רבו ועושה
אותו ב"ח כדי שיוכל לישא אשה כבר כתבו שם התוס' דמצוה רבה שאני ע"ש,
ובעיקר הקושיא דליהדר וליבטלי' הנה למ"ד דאין מבטלין איסור הוא דאורייתא
ודאי דאין אומרים לו לאדם חטא באיסור דאורייתא בשביל שיזכה חבירך, וכיון
שאין בתערובת זה צורך אכילה לחולה אלא שלא יעבור איסור חמור אין אנו מצוין
לעבור בשבילו, איברא למ"ד דאין מבטלין איסור אינו אלא דרבנן יראה לענ"ד
דהכא מן התורה אסור משום דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידנה כדכתיב
ושמרתם את משמרת תרומותי וכדתנן פ"ח דתרומות [מ"ח] ע"ש ומן התורה צריך
שימור שלא נפסיד תרומה, וכ"כ הרמב"ם פי"ב מהל' תרומות [הי"ב] ע"ש,
וכשמבטל תרומה בתוך חולין הרי נהפך האיסור להיתר ונעשה מתרומה חולין
דאחרי רבים להטות וכמבואר וה"ל מאבד התרומה בידים כשמבטלה ברוב חולין
דתו ליכא כאן תרומה והתורה אמרה ושמרתם את משמרת תרומתי".
עולה מדברי בעל קצות החושן שאומרים באסורי דרבנן חטא בכדי שיזכה חברך
ואעפ"כ אף לדעת האומרים שלבטל איסור אינו אלא מדרבנן, בתרו"מ אסור לבטל
משום משום 'משמרת תרומתי'. ומן התורה אסור לבטל.
י. בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ס) דן האם אלה שחוששים מהפסד ממוני
בהפרשת תרו"מ יוכלו לבטל את התרו"מ ברוב ודן בפרטי ההלכה וחולק על דברי
הרב יעב"ץ וז"ל:
"אלא שלכאורה יש לפקפק ע"ז מהא דכתב הגאון יעב"ץ ז"ל בח"א מתשובותיו
סימן קל"ה דתרומה שחזרה למקומה דהיינו לתוך השיריים שלה חזר הכל להיות
טבל ומוכיח כן מירושלמי דמאי פ"ד ה"א, ונמצא לפי"ז דבכה"ג דנד"ד לא קרא
שם ועדיין הוא טבל גמור, אלא שלפי"ז הרי מוכח ודאי מדברי הרמב"ם דלא
כדבריו. וגם זאת למודעי דיסודו שבנה מהירושלמי הוא רק לשיטת המהרא"פ
בדעת ר' אליעזר, אבל הריטב"א בבכורות תמה מאד על פירוש זה וכן שאר
מפרשי הירושלמי כולם פרשו בזה דלא כהרא"פ ז"ל. גם ראיתי בהגהות גדולי
הקודש לבעל הדעת קדושים שמביא בסי' שכ"ג את דברי היעב"ץ וכתב: 'לפום
חורפא לא עיין בה ואין לחוש לדבריו, הגם שראיתי בפת"ש שמביא דברי השאילת
יעב"ץ ולא חלי ולא הרגיש זהו דרך המלקטים שלא בהשגחה'. ואף שגם החת"ס
בחיו"ד סי' שי"ט קלסיה טובא ומישב בכך את הקושיא המפורסמת של הפרשת
דרכים בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל תחילה (יומא פ"ג ע"א), דמטעם זה א"א
להפריש תרומה ולחזור ולבטלה בתוך השיריים, משום דהדרא לטיבליה, [ונראה
שאף להיעב"ץ עדיין לא נתישבה הקושיא בכך שהרי יכול עכ"פ לחלק את הטבל
לשנים ולתרום מכל חלק את תרומתו ולחזור ולערב את תרומתו של זה בתוך
השירים של חלק השני דבכה"ג תו לא הדר כלל לטיבליה אף להיעב"ץ]. גם
מבואר שם בחת"ס דרק בחזרה למקומה בפחות מחד בתרי מדאורייתא או בפחות
מק"א מדרבנן אז הוא דהדר לטיבליה משא"כ באחד ומאה דבטיל גם מדרבנן לא
אמרינן כלל שחוזר לטבלו עייש"ה. ונתברר לי שהרבה מקומות שקשה מהם על
היעב"ץ יש ליישב עפ"י הנחה זו, וא"כ בנד"ד הרי איכא שפיר ק"א ואתי שפיר גם
להיעב"ץ ודו"ק".
הגרשז"א לא קיבל תירוץ הר"י יעב"ץ ובאר שהוא רק לפי ביאור הרא"פ ואילו
הריטב"א ואחרונים אחרים מעירים שאין הכרח ללמוד כך את הסוגיא בירושלמי,
והסביר שאף לר"י יעב"ץ ניתן לחלק את הכרי לשנים וכל תרומה לבטלה בחלק
השני.
יא. הגרשז"א (שם אות ו) הקשה על דברי האבני מילואים ולא קיבל את דבריו
שיש איסור תורה של 'משמרת תרומותי' בביטול תרומה ברוב. וז"ל:
"אמנם האב"מ בשו"ת סימן י"ח העלה דאף להסוברים שאיסור אין מבטלין הוא
רק מדרבנן מ"מ בתרומה כשמערבה ברוב חולין הרי זה חשיב כמפסידה בידים
דעובר על איסור תורה של משמרת תרומותי, אכן המגיה שם תמה ע"ז. וגם לענ"ד
קשה טובא מקדושין מ"ו ע"ב דמבואר שהכהן בתוך שלו רגיל הוא לערב את
התרומה בחולין, ואם כהאב"מ הרי אסור ודאי גם לכהן אחרי שמוציאה בכך
לחולין. וכן קשה לי ממ"ש הר"ן פ' ערבי פסחים (דף כ"ב ע"ב בדפוס וילנא) בהך
דהבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה דצריך שיציין מקום בפיה או
בשוליה עיין שם, והיינו משום דאע"ג שחוזר תיכף ומתערב אפי"ה כיון שאין כוונתו
לבטל שרי, ואי הוה אמרינן דאסור משום משמרת מסתבר דצריך להיות אסור, גם
ראיתי בדר"ת שם מביא מהשו"מ תנינא ח"ב סי' קע"ד שכתב איפכא דאפילו
להסוברים דבשאר איסורין אין מבטלין מה"ת אפי"ה תרומה דאפשר בשאלה קיל
טפי, עכ"פ מבואר שם שגדולי האחרונים לא סברי כלל חומרא זו של האב"מ".
את קושיית המל"מ הביא בספר דף על הדף (יומא פג ע"א) ובין שאר התירוצים
הביא משו"ת שואל ומשיב (ח"ג מהדו"ק סי' תלג) שכתב: "ובזה מיושב מה
שהקשה הפרשת דרכים בש"ס דילן דפליגי בתרומה וטבל אמאי לא נימא
דמפריש תרומה ואח"כ מערבין ויאכלנו דאז הוה תרומה וקיל לת"ק. ולפמ"ש אתי
שפיר, דאם יפריש תרומה אז גוזל הכהן ולא הותר משום פקוח נפש, מיהו זה אינו,
דגם בטבל גוזל השבט, ואפשר דמיירי במכירי כהונה דאז גוזל כהן ידוע משא"כ
בטבל דהוא גזל והו"ל ממון שאין לו תובעים ודו"ק". ותירוצו דחוק עי' לעיל הערה
2.