חבל נחלתו טו לא


סימן לא

חיובי האב לבנו: זמנם, חומר חיובם והאם רשאי ליתנם מכספי מעשר

א. המשנה בקידושין (פ"א מ"ז) כותבת כלל: "כל מצות הבן על האב אנשים חייבין

ונשים פטורות".

ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "כל מצות הבן על האב – כל מצות הבן המוטלות על

האב לעשות לבנו. והן ששה דברים, למולו, לפדותו אם הוא בכור, ללמדו תורה,

ללמדו אומנות, להשיאו אשה, להשיטו בנהר (=לדעת ר' עקיבא)".

הירושלמי (קידושין פ"א ה"ז) מביא את המקור לחיוב האב (בבבלי – בחלק

מהחיובים מפסוקים אחרים):

"למוהלו (דברים יב, ג): ביום השמיני ימול בשר ערלתו. לפדותו דכתיב (שמות יג,

יג): וכל בכור אדם בבניך תפדה. ללמדו תורה (דברים יא, יט): ולמדתם אותם את

בניכם. ללמדו אומנות תני רבי ישמעאל (דברים ל, יט): ובחרת בחיים זו אומנות.

להשיאו אשה (דברים ד, ט): והודעתם לבניך ולבני בניך אימתי אתה זוכה לבניך

ולבני בניך בשעה שאת משיא את בניך קטנים. רבי עקיבה אומר אף לשוט על פני

המים דכתיב (דברים ל, יט) למען תחיה אתה וזרעך"...

עולות השאלות מתי זמנם של החיובים על האב, כאשר למול ולפדות הם ודאי

בקטנות (והאחרונים דנו אם החיוב ממשיך אף בגדלות על האב כשני לבן או

שפקע ממנו כשהבן התחייב בעצמו.) אמנם שאר החיובים (תורה, אומנות, אשה,

להשיטו בנהר) עדיין עומדים בשאלה מתי החובה עליהם, וכן האם כופים עליהם

או שזה בגדר צדקה וגמילות חסדים של האב לבנו.

ב. הראשונים מיעטו להתייחס לשאלות אלו.

הראב"ן (שאלות ותשובות בסוף הספר) הביא תשובת ראשונים שכתבו: "והא

דתנן להשיאו אשה, בזמנו קאמר, דומיא דלמולו שהוא בזמנו, ולפדותו בזמנו

לשלשים יום, וללמדו ספר בזמנו בן חמש, אף להשיאו בזמנו קאמר כשהוא גדול

והמצוה הוא שיעסוק בזווגו ויתן לו ממונו כדאמרינן קחו לבניכם נשים [קידושין ל'

ב] וכמה אתה נותן לבנך כך וכך".

וכן באורחות חיים (דין כיבוד אב ואם) כתב: "ואכתוב אחריהם הלכות נשים לפי

שאחר שגדל הבן ולמדו אביו תורה חייב להשיאו אשה בן ט"ז שנה שתי שנים

סמוך לפרקו כדארז"ל בן שמונה עשרה לחופה".

עולה מן הראשונים שהחיוב להשיאו אשה ונראה שאף ללמדו אומנות אינו בקטנות

הבן2 אלא בגדלותו.

ג. בירושלמי (קידושין פ"א ה"ז) לאחר שהובאו המקורות לחיוב האב על בנו, שואל

הירושלמי: "מה למצוה או לעיכוב נשמעינה מן הדא בר תרימה אתא לגבי רבי

אימי אמר לי' פייס לאבא דיסביני אתא פייסיה ולא קביל עלוי הדא אמרה למצוה

אין תימר לעיכוב הוה ליה לכופניה".

מפרש הפני משה:

"מה. לענין מאי איתמר אם למצוה או לעיכוב שכופין עליה ואלהשיאו אשה קאי

והדומה דקראי אסמכתא בעלמא הוו אבל הני מילי אחריני דמפורש בהדיא בתורה

דינן כשאר מצות עשה שבתורה".

"א"ל פייס לאבא. בשבילי שישיאני אשה".

"אין תימר לעיכוב. היה לו לר' אימי לכופו להאב ולהטריחו עד שישיאו".

עולה מדבריו שלמסקנת הירושלמי, אין כופים על החיוב ללמדו תורה, להשיאו

אשה, לאומנות, ולשוט.

ד. וכן כתב בעל לב מבין (הל' ת"ת פ"א ה"א) שלמול לפדות וללמד תורה לבניו

כופים אותו, אבל על שאר חיובים אין כופין.

וכתב: "איך שיהיה למאי דאתאן עלה אי כופין לת"ת ולמולו ולפדותו ודחי דקי"ל

דכופין כמ"ש מהר"ם ואף דמדברי הרשב"א נראה להפך לפום מאי דכתיבנא אנן

בעניותי, מ"מ רבו האומרים דכופין אף במצוות אלו וכוותייהו נקטינן. וכן ראיתי

להרב מהר"ש יפה ביפה מראה שם שפי' ג"כ דבעיית הירושלמי אינו אלא להשיאו

אשה דוקא דאי אשארא והיא מצות עשה ודאי דכופין יעו"ש. ברם בחלוקה

דלהשיאו אשה דהא ודאי כו"ע מודו דאין כופין לאב אם לא רצה להשיאו אשה

לבנו וכמ"ש בירושלמי בפי' והביאו ראיה מעובדא דבר תרומה וא"כ קשה איך

הפוסקים ז"ל השמיטו האי דינא? וגדולה מזו יש לתמוה דהרי"ף והרא"ש הביאו

ברייתא כצורתה ובכלל להשיאו אשה ורבינו והטור ז"ל לא פסקו האי דינא וכבר

בקשתיהו ולא מצאתיהו ולא ידעתי אמאי השמיטוהו?"

ה. הרה"ג בכור יצחק נבארו (בעל הספרים לב מבין ופני מבין) חוקר מה גוף

החיוב של 'להשיאו אשה':

"וגם צריכין אנו לדעת אי האי דאמרינן דחייב להשיאו אשה אי פירושו הוא להשיאו

אשה דוקא אבל להוציא הוצאות משלו לא חייבה תורה או דילמא פירושו להשיאו

אשה ר"ל לעשות לו החופה וכל שאר הוצאות הצריכות לצורך הזיווג וצד זה נראה

יותר דהא קתני בהדי הנך דהיינו ללמדו תורה ולפדותו. ובללמדו תורה כבר כתב

רבינו דצריך לשכור לו מלמד וכמ"ש ג"כ מהר"ם ואף דהרב לח"מ צידד אי חיוב זה

דלשכור מלמד אם הוא מדין תורה או מדרבנן מלבד דרבני האחרונים עמדו על

דבריו וכתבו דהוא מדין תורה זאת ועוד לו יהי מדרבנן והכא נמי מדרבנן הוא

ונמצא דהא מיהא עיקר חיובו הוא להוציא הוצאות".

ומוסיף ומוכיח: "וכן משמע מדברי הר"ן בפי' ההלכות שכתב בד"ה להשיאו אשה

וז"ל וכשם שחייב האב להשיא את בנו כך חייב להשיא את בתו ובהא לא בעיא

בגמ' ואיהי מנא לן דלא מפקדא וכו' יעו"ש הרי דכתב דכשם שחייב להשיא את

בנו כך חייב להשיא את בתו וכו'. נמצא דבן ובת שוו בשיעוריהן ובבת כבר אמרינן

דנלבשיה ונכסייא וכו'. ובבן ג"כ דאי אפשר לחופה בלי הוצאה על כרחך צ"ל דעל

האב מוטל להוציא הוצאות החופה מכיסו ומממונו אי בעי לקיים מצות חכמים

שאמרו דחייב להשיאו אשה דמק"ו דבתו נפקא. ואחר החיפוש ראיתי להרב הגדול

מהרימ"ט ז"ל בחלק יו"ד סוף סי' כ"ז דכתב גדולה מזו וז"ל: אם דרך בני העיר לתת

החתן תכשיטין לכלה מצוה על האב ליתן כי היכי דמצוה לתת נדוניא לבתו כי

היכי דניקפצו עלה מהאי קרא גופיה דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים כדאמרינן

בפרק נערה שנתפתתה ומצוה עליה דידיה רמיא בגופו ובממונו עכ"ל. וכבר הביא

דבריו הרב הכנסת [הגדולה] באה"ע סימן קי"ג הגהות הטור אות ה' והוסיף עוד

משם מהר"ם מינץ סימן ל"א האב שנותן לבנו פחות ממה שנותן לבתו בר נידוי3

הוא עכ"ל. הרי הדבר מפורש כמ"ש חכמים דחייב האב להשיאו אשה פי' הוא

דחייב להשיאו מכיסו ומממונו"...

ו. נראה שה"ה לגבי אומנות ושייט במים חיוב האב הוא להוציא ממונו על כך.

והוא דן בחוזק החיוב ועונה לבעל 'פרח מטה אהרן': "ותיפוק ליה דעשה זה הוא

קל שבקלים דכל עשה דבעלמא כפינן ליה והאי עשה לא כפינן ליה ומה כחו ומה

גבורתו דהאי עשה אחר דאין כופין כדאמרינן בירושלמי דאייתינן ועוד בה מה

דמות יערוך לכנות לחיוב זה בשם עשה ולדמותו לשאר עשה של תורה מהיכן בא

לו שם זה מאחר דחיוב זה נראה דאינו אלא מדרבנן מדברי קבלה ולא שייך לומר

שם זה דעשה, ואפי' הירושלמי דנפקא ליה חיוב זה מקרא כדכתיב והודעתם

לבניך ולבני בניך וכו' אפ"ה אינו אלא רמז בעלמא שם זה דעשה לא ידעתי אכנה...

שהרי עיקר חיוב זה שאמרו חכמים דחייב האב להשיאו אשה אינו אלא מדכתיב

קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים (=בבלי קידושין)"... ומסיק לאחר

עיון בדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"א ה"ב): "ונמצא דליכא עשה כלל אלא דוקא

מצות חכמים שאמרו שחייב להשיא את בנו א"כ מה דמות יערוך האי עשה לשאר

עשה אין לו הדמות כלל וכלל כאמור".

ובהמשך מסיק: "כמו כן באומנות צריך להשכיר לו מלמד ללמדו אומנות וזה

ברור".

ודן מדוע השמיטוהו הפוסקים בבירור, ונשאר בשאלה: "אבל הא דללמדו אומנות

קשה קצת דלא כתבוהו הרמב"ם ז"ל והטור ז"ל ומכ"ש למאי דכתיבנא דחייב

לשכור לו מלמד ללמדו אומנות דקשה יותר אמאי השמיטוהו". (וממשיך לדון

במקור ללימוד אומנות ובכפיה על פדה"ב).

עולה מדברי הרב בעל לב מבין, שהחיוב בשלשת החיובים האחרונים הוא

בגדלות הבן, והחיוב הוא הוצאה לפי יכולתו ואין זו מצות עשה מדברי קבלה אלא

מעין רמז ועצה מוסרית, וממילא אין כופים עליה.

ז. כיון שאין כופים על להשיאו אשה וללמדו אומנות, ממילא אדם רשאי להשיא

בניו ובנותיו מכספי מעשר כספים ואינו מחוייב למצוא מקורות מימון נוספים.

כך כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' לב): "כיון שהוא עני, ואין בידו לנדן לבנו, ונותן

לו ממעות צדקה, שפיר דמי, דלא גרע ממעשר עני דנותן לו".

בס' אהבת צדקה לרב אברהם אבידן (פ"ד סי' כו) מביא שמה שאב חייב לתת

לבתו משום פרנסה אסור לתת מכספי מעשר ומקור דבריו בשו"ת ציץ אליעזר (סי'

א) משום שהוי דבר שבחובה. ולא נראו לי דבריו, הרי הירו' פסק שאין כופים אלא

למצוה בעלמא וא"כ אין זה בגדר חובה אלא סדר מוסרי ראוי, וכ"נ משו"ת

מהרש"ם לעיל.

וכ"נ מן הירושלמי (פאה פ"ה ה"ד): "תני אב ובנו איש וקרובו שני אחין שני שותפין

פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר עני אמר רבי יודא תבוא מאירה למי

שהוא נותן לאביו מעשר עני אמרו מניין שאם היו שניהם עניים".

כידוע, דיני מעשר כספים נלמדו ממעשר עני, וא"כ כשם שמותר לתת לאביו

מעשר עני כאשר אביו צריך לכך ואינו יכול לפרנסו ממקו"א כן לגבי מעשר

כספים. וכן הרמב"ם לא פסק כר' יהודה שגנאי הוא לאדם לפרנס אביו ממעשר

עני. וכתב בדרך אמונה (ציון ההלכה הלכות מתנות עניים פרק י הלכה יא ס"ק

קב): "ש"ך יו"ד סי' רנ"א סק"ה אבל אם אין לו מעות אחרות מותר לפרנסם

ממעשר שלו וכן אם יש לו משל עצמו ורוצה להוסיף להם ממעות מעשר אם בלא

זה לא הי' מוסיף להם מותר".

ובמילואים לפ"ד (סי' ו) הביא שבס' 'צדקה ומשפט' (פ"ו הע' יד) כתב שיכול

לחסוך מכספי מעשר כדי להשיא את בניו. ונו"נ בדברי הרה"ג בלויא, ולבסוף

מסכים שכן טוב וראוי בימינו. ונראה שה"ה לגבי ללמדו אומנות או סתם צרכי בנו

שמתפרנס בלחץ ואביו רוצה להוסיף לו מכספי מעשר שלו, כיון שאין אלה דברים

שבחובה יכול לתת מכספי מעשר.

וכן הובא באחרונים בשם החתם סופר (יו"ד סי' רלא) שמחצה יתן לבנו ומחצה

לעניים.

מסקנה

נראה שמותר ואף מצוה להשיא בנו – היינו לספק צרכי חתונתו, וכן לסייע לו

לרכוש אומנות – מכספי מעשר כספים.