חבל נחלתו טו כז
סימן כז
את שדרכו להימנות שנתפצעו
שאלה
המשנה במסכת ערלה פרק ג מביאה שלש משניות בנושא ביטול איסור ברוב.
במשנה ו מביאה מחלוקת בין ר"מ לחכמים האם חבילי תלתן של כלאי הכרם
שנתערבו בחבילות תלתן אחרות אוסרות ומחייבות שריפה את כל התערובת לפי
ר"מ כולם ידלקו וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. משנה ז מסבירה את
המחלוקת: "שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש וחכמים אומרים אינו
מקדש אלא ששה דברים בלבד ורבי עקיבא אומר שבעה ואלו הם אגוזי פרך רמוני
בדן וחביות סתומות וחולפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יונית רבי עקיבא אומר אף
ככרות של בעל הבית הראוי לערלה ערלה לכלאי הכרם כלאי הכרם".
היינו בין ר"מ לחכמים מחלוקת האם דבר שדרכו להימנות, היינו: "שאין אדם
מוכרו אלא במנין מפני חשיבותו" (רע"ב) ג"כ אינו בטל ברוב, או רק ששה דברים
ולר"ע שבעה. במשנה ח נאמר: "כיצד2 נתפצעו האגוזים, נתפרדו הרמונים,
נתפתחו החביות, נתחתכו הדלועים, נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתים".
במשנה זו מובאים מקרים לדעת חכמים, ונאמר בהן שאם אותם דברים אינם
שלמים אלא נתפצעו או נשברו בטלים באחד ומאתים.
השאלה היא מה הדין לפי ר"מ האם גם לשיטתו אותם דברים אשר נמנים – נשברו
או נתפצעו – ג"כ בטלים ברוב, וא"כ מדוע המשנה לא הביאה דוגמאות לשיטתו?
תשובה
א. נבאר תחילה את המחלוקת.
בבבלי ביצה (ג ע"ב) מובאת בריתא: לגבי ביצה שנולדה בשבת או ביו"ט, ונאמר
שם: "וספיקא אסורה. ואם נתערבה באלף – כולן אסורות". והגמ' מעמידה משפט
זה בביצה ספק טריפה.
הגמ' מקשה על הסבר זה מדוע ביצה שהיא ספק טריפה לא בטלה ברוב
ומקשרת זאת למחלוקתנו:
"אלא אי אמרת ספק טרפה – דבר שאין לו מתירין היא, ותבטל ברובא! וכי תימא:
ביצה חשובה ולא בטלה, הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למאן
דאמר את שדרכו לימנות שנינו, מאי איכא למימר? דתנן: מי שהיו לו חבילי תלתן
של כלאי הכרם – ידלקו. נתערבו באחרות, ואחרות באחרות – כולן ידלקו, דברי
רבי מאיר, וחכמים אומרים: יעלו באחת ומאתים. שהיה רבי מאיר אומר: את שדרכו
למנות מקדש, וחכמים אומרים: אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד. רבי עקיבא
אומר: שבעה. ואלו הן: אגוזי פרך, ורמוני באדן, וחביות סתומות, וחלפי תרדין,
וקלחי כרוב, ודלעת יונית. רבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית. הראוי
לערלה – ערלה, הראוי לכלאי הכרם – כלאי הכרם. ואתמר עלה, רבי יוחנן אמר:
את שדרכו למנות שנינו, ורבי שמעון בן לקיש אמר: כל שדרכו למנות שנינו.
הניחא לרבי שמעון בן לקיש, אלא לרבי יוחנן מאי איכא למימר? – אמר רב פפא:
האי תנא – תנא דליטרא קציעות הוא, דאמר: כל דבר שבמנין, אפילו בדרבנן לא
בטיל, וכל שכן בדאורייתא"...
עולה לפי הבבלי בביצה שר' יוחנן ור"ל חלקו בשאלה מהי דעתו של ר"מ. ר' יוחנן
סבר שלפי ר"מ את שדרכו להימנות היינו "את המיוחד לכך, שאין אדם מוכרו
באומד" (רש"י) והתערב במינו שוב אינו בטל ואילו, ר"ל סבר שכל שדרכו להימנות
היינו "במשנת ערלה, כדלקמן דלא בטיל, משמע: כל דבר שיש בני אדם
המקפידין עליו מפני חשיבותו למוכרו במנין, ביצה נמי, הרבה מוכרין אותה במנין
(רש"י).
ב. השיטה מקובצת (ביצה ג ע"ב) התקשה במחלוקת ר"י ור"ל וז"ל: "וקשיא לי
בשלמא לר' שמעון בן לקיש דאמר דר' מאיר קתני כל שדרכו היינו דפליגי חכמים
עליה ואמרו דוקא המיוחד למנין דהיינו ששה דברים שנמכרים במנין ולא באומד
לא בטילי אבל חבילי תלתן דלפעמים נמכר באומד בטיל וחכמים מנו את שדרכו
לימנות. אבל לר' יוחנן דאמר דאת שדרכו קתני ר' מאיר אם כן ר' מאיר וחכמים
במאי פליגי". היינו מחלוקת ר"מ וחכמים לפי ר' יוחנן אינה בעיקרון אלא ביישום
מעשי האם המדובר בששה או דברים או בקצת יותר ולא בעיקרון מה מתקדש או
נאסר.
ועי' להלן בביאור הירושלמי למחלוקתם.
ג. בירושלמי (ערלה פ"ג ה"ד) מבוארת המחלוקת בין ר"מ לחכמים כך: "רבי יוחנן
ורבי שמעון בן לקיש חד אמר דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין, וחרנא אמר
דברי רבי מאיר כל הדברים מקדשין".
היינו לפי ר' יוחנן בירושלמי אמנם לפי ר"מ רק עשרה דברים מתקדשים מפני שרק
הם נמנים ואילו לר"ש בן לקיש כל דבר שדרך למנותו. ולפי"ד מיושבת קושית
השטמ"ק. ועי' בר"ש שבאר את מחלוקתם.
ד. כתב בשיטה מקובצת (ביצה ג ע"ב): "ולענין פסק הלכה. כיון דר' יוחנן וריש
לקיש פליגי בפירושא דדברי ר' מאיר קיימא לן כר' מאיר ולא כחכמים ור' עקיבא
שלא אסרו אלא ששה ושבעה דברים. ועוד דבכמה דוכתי מייתינן לה בתלמודא
להך פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש והכי סוגיין בתלמודא דכל דבר חשוב לא בטיל.
ואפשר דלחכמים אף על גב דחבילי תלתן נמכר דוקא במנין לא חשיב להו משום
דהם נמכרים בזול ולא חשיב להו אלא ששה דברים אלו בלבד שהם נמכרים
ביוקר ובמנין לפי שהן חשובין בעצמן וכן נראה מפירוש רש"י. אבל בתוספות
פירשו בפרק הערל דר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי בדר' מאיר דלכולי עלמא לר'
מאיר כל שדרכו לימנות שנינו אלא במלתייהו דרבנן. דר' יוחנן סבר דרבנן את
שדרכו לימנות ודווקא הני ששה. וריש לקיש סבר דאפילו לרבנן כל שדרכו לימנות
שנינו וכל שדרכו דרבנן לא הוי ככל שדרכו דר' מאיר דסבר ר' מאיר דאפילו
נמכרים פעמים מועטים בשוק במנין חשיבי ולא בטילי ורבנן סברי כגון ששה
דברים דרוב פעמים בשוק נמכרים במנין".
עולה מדבריו שלהלכה את שדרכו להימנות מקדש ואוסר בתערובת. אלא שלפי
פירוש תוס' ביבמות הם דוקא ששה דברים ואליבא דרבנן, ולפי הסבר רש"י
והשטמ"ק הוא לפי ר"מ ולכן נאסרו יותר דברים אף שלא הוזכר מה הם.
ה. הטור יורה דעה (הל' תערובות סי' קי) פסק: "חתיכה הראויה להתכבד ושאר
הדברים החשובים כגון בעלי חיים ודברים שדרכן למנות שנתערבו בהיתר אינן
בטלים לעולם אפילו באלף ופירש ר"י דוקא דברים שלעולם אין מוכרין אותם אלא
במנין דהלכה כר' יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו פירוש שלעולם אין מוכרין
אותו אלא במנין אבל דברים שלפעמים מוכרין אותו באומד בטל ברוב לכך כתב
שביצה בטלה שפעמים מוכרין סל מלא ביצים ביחד. ובעל העיטור כתב שביצה
אינה בטילה, והרמב"ם פסק כחכמים דאפי' דבר שדרכו למנות לעולם בטל דז'
דברים לבד הן שאינן בטלים כגון רימוני בדן ואגוזי פרך ומיהו כתב כל דבר שהוא
חשוב אצל בני מקום מן המקומות לפי הזמן ולפי המקום שהוא שם אינו בטל
ואוסר בכל שהוא".
ובאר הבית יוסף (יו"ד סי' קי): "ולכאורה משמע דכיון דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש
אליבא דרבי מאיר הלכתא כותיה וכדרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו:
[בדק הבית] וכ"כ רבינו ירוחם (נט"ו אות כט קלט:) שהסכימו רוב הפוסקים וכ"פ
סמ"ק (סי' ריד) [ע"כ]: וכ"כ סמ"ג בסימן קמ"א (לאוין נב ע"ג) שריצב"א פוסק
הלכה כרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו". היינו כפי שכתב בשטמ"ק.
ו. הב"י מבאר שהרמב"ם פסק כר"ע ולכן רק שבעה דברים נאסרו וכן בכל מקום
שדברים הם חשובים ונמכרים במנין.
לערוך השולחן (יו"ד סי' קי ס"א) השולחן הסבר אחר בשיטת הרמב"ם:
"כשם שבריה וחתיכה הראויה להתכבד אינם בטילים אפילו באלף מפני חשיבותם
כמו כן כל דבר חשוב ובעלי חיים אינם בטילים. ומהו דבר חשוב מפורסם בכל
הש"ס דדבר שבמנין לא בטיל כלומר כל שמפני חשיבותו מונין אותו אחד אחד
ואין מוכרין אותן בריבוי באומד אלא אחד אחד לא בטיל ורק בזה יש פלוגתא
בש"ס [יבמות פ"ב, א] דחד אמר כל שדרכו למנות כלומר כל שע"פ רוב מוכרין
אותן במנין אף שלפעמים מוכרין אותן באומד מ"מ לא בטיל וחד אמר את שדרכו
למנות דווקא כלומר שלעולם מוכרין אותן במנין ולא יארע כלל שימכרו אותן
באומד לא בטיל אבל כל שלפעמים מוכרין אותן באומד אף שע"פ הרוב נמכרין
במנין אין להם חשיבות כל כך ובטיל ברוב יבש ביבש אם אינה חתיכה הראויה
להתכבד".
ובסעיף ב:
"וזהו דעת רוב הפוסקים והטור שכתב דהלכה כר' יוחנן דאמר את שדרכו למנות
שנינו פירוש שלעולם אין מוכרין אותו אלא במנין אבל דברים שלפעמים מוכרין
אותן באומד בטל ברוב עכ"ל וכן פסק רבינו הרמ"א בסעיף א' שכתב וי"א דכל
דבר שבמנין דהיינו שדרכו למנותו תמיד אינו בטל וכן נוהגין עכ"ל והנה דין זה
מפורסם בש"ס בכמה מקומות ולפ"ז תמוהים דברי הרמב"ם בפט"ז ממאכלות
אסורות דין ג' ודברי רבינו הב"י בסעיף א' שהלך בדרכו כמו שיתבאר בס"ד".
בסעיף ג מביא את דעת הרמב"ם:
"וזה לשונם דבר חשוב אסור במינו בכל שהוא והם ז' דברים ואלו הם אגוזי פרך
ורמוני בדן וחביות סתומות וחלפות תרדין וקלחי כרוב ודלעת יוונית וככרות של
בעל הבית וכו' כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מהמקומות כגון אגוזי פרך
ורמוני בדן בארץ ישראל באותן הזמנים הוא אוסר בכל שהוא לפי חשיבותו באותו
מקום ובאותו זמן ולא הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרין בכל שהן בכל מקום וה"ה
בכל כיוצא בהן בשאר מקומות עכ"ל".
"וכתבו המפרשים דטעמו הוא דמשום דבפ"ג דערלה תנן דר"מ אומר את שדרכו
למנות מקדש כלומר אוסר וחכ"א ששה דברים ור"ע אומר שבעה ואלו הן וכו'
ופסק כחכמים וכר"ע ואף על גב דבש"ס מוכח דהלכה כר"מ מדפליגי אמוראי
אליביה לא חש לה [כ"מ] ומאד תמיהני דזה שייך אם במקום אחד היה אומר
הש"ס כן אבל הרי בהרבה מקומות בש"ס איתא דדבר שבמנין לא בטיל ואיך
אפשר לדחות זה מהלכה. וע"ק דלפירושם זה שכתב הרמב"ם אבל שאר דברים
אף על פי שדרכן למנות בטל כוונתו דאפילו את שדרכו למנות בטל וכן פירשו
דבריו [ש"ך סק"ט וכ"מ בט"ז סק"א] ולפ"ז כיון דהעיקר בא להשמיענו דאף את
שדרכו למנות בטל איך כתב סתם אף על פי שדרכן למנות דמשמע כל שדרכו
למנות. וע"ק דא"כ איך כתב דכל דבר שחשוב אצל מקום מהמקומות אוסר בכל
שהוא הרי לא מנו חכמים אלא אלו ואי משום שדבר חשוב הוי את שדרכו למנות
הרי לדבריהם דחה זה מהלכה [עי' כ"מ שנדחק הרבה בזה]".
ז. בסעיף ד מתרץ ערוה"ש:
"ולענ"ד נראה ברור דהרמב"ם ס"ל דפלוגתא דגמ' בדר"מ אם כל שדרכו למנות
שנינו אם את שדרכו למנות ה"פ דלמ"ד כל שדרכו למנות פליגי ר"מ וחכמים
בעיקר הדבר אבל למ"ד את שדרכו למנות לא פליגי כלל דגם חכמים ס"ל את
שדרכו למנות לא בטל אלא דאמרי דבימיהם לא היו רק שבעה דברים שהם מאת
שדרכו למנות בעניני ערלה וכלאי הכרם ור"מ ס"ל שיש יותר מאלו וראיה ברורה
לדבר זה מירושלמי שם [ה"ד] שאומר ר"י ורשב"ל חד אמר דברי ר"מ עשרה
דברים מקדשים וחד אמר דברי ר"מ כל הדברים מקדשים עכ"ל ובש"ס שלנו
פליגי ג"כ ר"י ור"ל דר"י אמר את שדרכו למנות ור"ל אמר כל שדרכו למנות והרי
להדיא בירושלמי דמאן דס"ל עשרה דברים מקדשים זהו הסובר את שדרכו
למנות ועכ"ז אינו מקדש רק עשרה דברים ולפ"ז מחלוקת ר"מ וחכמים אינו אלא
אם ז' דברים מקדשים או י' דברים אבל הכל מודים דאת שדרכו למנות מקדש,
ופליגי בזה: דר"מ ס"ל דגם השלשה היתירים המה מאת שדרכו למנות וחכמים
ס"ל דרק ז' הם מאת שדרכו למנות אבל הג' היתרים אינם בכלל זה ונמצא דכ"ע
ס"ל דאת שדרכו למנות אינו בטל ובפרטי הדבר פסק כחכמים ופסק כמאן דס"ל
את שדרכו למנות שנינו ולכן כתב אבל שאר דברים אף על פי שדרכן למנות וכו'
כלומר כל שדרכן למנות בטל ולזה כתב דבכל מקום מהמקומות דבר שחשוב
באותו מקום כמו אגוזי פרך ורמוני בדן בארץ ישראל כלומר שהם מאת שדרכו
למנות אינו בטל ולפ"ז לא פליג הרמב"ם עם כל הפוסקים וסייג מצאתי לדברי
מפירושו להמשנה בערלה שם ע"ש [ולפ"ז דברי הרמ"א ודברי הב"י שהם דברי
הרמב"ם אחד הם לפי מה שבארנו אף שהם בעצמם לא תפסו כך ודו"ק]".
לפי דברי ערוה"ש מתורצת קושית השטמ"ק לעיל. ועולה שמחלוקת ר"מ וחכמים
היא מה כלול ב'את שדרכו להמנות', ור"ל סבר שר"מ סבר 'כל שדרכו להמנות'.
והרמב"ם הכריע כחכמים אליבא דר' יוחנן. ולפי"ז אין מחלוקת עקרונית בין
הרמב"ם לבין שאר הראשונים בפסיקה שרק שבעה או עשרה דברים אינם
בטלים ברוב ודעתם מבחינה עקרונית שווה.
ח. וכיון שהמחלוקת בין ר"מ לחכמים אינה עקרונית אלא כמותית בעיקרה, נראה
שאף הדין של נתפצעו אינו דוקא לפי חכמים, אלא כל שבטלה חשיבותם כיחידה
אחת הרי אותו המין בטל. וכן לגבי בריה וחתיכה הראויה להתכבד. וכן לגבי רגלי
הדבורים בדבש שאינם נחשבים בריה וכן כתב החת"ס (גיטין מד ע"א): "וזה כמו
מפצע אגוזים שיתבטל חשיבותן ויתבטלו ברוב". והמשנה נקטה דוגמא המוסכמת
על חכמים ועל ר"מ, אבל אף ר"מ סובר כך.