חבל נחלתו טו כב


סימן כב

הדלקת נר חנוכה בשמן תרומה שנטמאת

שאלה

האם מותר להדליק נר חנוכה בשמן תרומה ותרומת מעשר שנטמא, וא"כ מי

המותר בכך?

א. דיני שמן תרומה טהורה

הרמב"ם פסק (הל' תרומות פי"א ה"א): "התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה

שהסיכה היא כשתייה שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, והשתייה

בכלל אכילה, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך דבר

שדרכו לסוך, לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן הטהור ומדליק את

הטמא וזהו הנקרא שמן שריפה בכל מקום".

מקור הרמב"ם במשנה בשביעית (פ"ח מ"ב): "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה

ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל

סך הוא את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שנתנה להדלקת

הנר".

תרומה היא אחת ממתנות כהונה ואסורה באכילה למי שאינו כהן או ממון כהן.

וא"כ בשמן טהור לא הותרה הדלקת תרומה, וכהן שיש לו שמן טהור מותר

לאכלו, לשתותו ולסוך בו אבל אסור להדליקו. וכן בתוספתא תרומות (פ"ט ה"י)

לא התירו להדליק בשמן תרומה. ישראל אסור לאכול תרומה טהורה ותרומה אף

היא מתנה לכהן, ואם כהן נתן מתנה לישראל שמן שריפה מותר להדליק אותה

(תרומות פי"א מ"ו).

ב. חיוב שימור תרומה

בהפרשה מן הטבל בטהרה נכנסים לבעיית השימור בתרומה טהורה. ישנו חיוב

שמירה על תרומה טהורה שלא תטמא ולא תופסד. כתב הרמב"ם (הל' תרומות

פי"ב ה"א): "אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל כשאר הקדשים ולא יביאנה

לידי טומאה ולא יפסידנה אלא אוכל הטהורה ומדליק הטמאה". ועי' במל"מ (על

אתר) שדן האם המטמא תרומה חייב מלקות מן התורה או פטור ממלקות.

וא"כ אם יפריש תרומות ומעשרות מן השמן בטהרה, הכהן אינו יכול לעשות בשמן

מאומה. לשפוך אסור משום הפסד, להדליק ג"כ אסור בתרומה טהורה, לאכול או

לשתות או לסוך אסור משום שאסור לטמא את התרומה ואנו טמאי מתים.

לכן הדרך הנוחה ביותר היא לטמא את הטבל וע"י כך התרומה שתורם ממנו

תהיה טמאה וניתן יהיה להדליק אותה. בבתי בד גדולים המפרישים תרו"מ מן

השמן צריך לתת את הדעת על כך, (ועי' בנספח).

ג. דיני שמן תרומה טמאה

נאמר בתמורה (פ"ז מ"ה): "ואלו הן הנשרפים: חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה

והערלה וכלאי הכרם את שדרכו לישרף ישרף ואת שדרכו ליקבר יקבר ומדליקין

בפת ובשמן של תרומה".

ופרש ר' עובדיה מברטנורא:

"ותרומה טמאה – דכתיב (במדבר יח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי,

בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, וכתיב לך,

שלך תהא להסיקה תחת תבשילך".

"ומדליקין בפת ובשמן של תרומה – משום דכלל תרומה טמאה עם חמץ בפסח

וערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו, כי היכי דלא תטעי לומר שגם תרומה

טמאה אסורה בהנאה, הדר תנא ומדליקין ליהנות בפת ובשמן של תרומה טמאה".

עולה שתרומה טמאה צריכה אף היא שימור ומותרת בהדלקה לכהנים, כיון שהיא

ממונם ואינה אסורה בהנאה (בפ"ו 3 לקמן). וכן מדברי הרמב"ם שהובא לעיל

עולה ששמן תרומה טמאה מותר לכהן להדליקו.

ד. דיני שמן שריפה בחנוכה

בתלמוד ירושלמי (תרומות פי"א ה"ה) הגמרא שואלת: "מהו להדליק שמן שריפה

בחנוכה, אמרין דבי ר' ינאי מדליקין בשמן שריפה בחנוכה. א"ר ניסא אנא לא אנא

חכים לאבא אימא הוה אמרה לי אבוך הוה אמר מי שאין לו שמן של חולין מדליק

שמן שריפה בחנוכה".

וכך פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"א הי"ח): "ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה

מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן". וכירושלמי פסקו גם הכפו"פ פכ"ג

והרש"ס.

ולפי המשנה והרמב"ם עולה שההיתר הוא לא לכהן, ואצל כהנים הדבר פשוט

וברור שמותר להשתמש בשמן שריפה להדלקה וכן לנר חנוכה, אלא אפילו סתם

אדם שיש לו שמן תרומה שנטמא ואין לו שמן אחר, אינו צריך ליתנו לכהן ומותר

להדליק בו נר חנוכה שלו. וצריך לומר שבתקנת חכמים זו היה היתר מיוחד והפקר

בית דין שאע"פ שהוא מדליק בממון שבט הכהונה, ולכאורה הוא עובר באיסור

גזל, באו חכמים ותקנו והפקירו ממון כהנים לשם קיום מצות נר חנוכה2.

וכ"כ הפני משה (תרומות פי"א ה"ה) שהמדובר באדם אחר ולא בכהן: "מהו

להדליק שמן שריפה בחנוכה. אם הישראל מותר להדליק נרות חנוכה בשמן

שריפה שלא ברשות כהן מי אמרינן הואיל ושמן שריפה לא ניתן ליהנות אלא

להכהן אסור שלא ברשות כהן או דילמא מכיון דמצוה קעביד ומצוות לא ליהנות

ניתנו ואפי' במצות דרבנן לא מיקרי הנאה3 ומותר". וקצת קשה על דבריו שכן

התעלם מכך שהוא ממון כהן. והרמב"ם פסק (הל' תרומות פ"ו ה"ב): "לפיכך

נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה". וכ"כ הכפו"פ בתחילת פי"ח. ואף הפני

משה כתב כן בתרומות פ"ה ה"א ובחלה פ"ד ה"ה ובפסחים פ"ב ה"ג, ויעויין

במראה הפנים על הסוגיא וצ"ע.

ה. דיני שמן שריפה בשבת חנוכה

חכמים אסרו להדליק בשמן שריפה (שמן תרומה שנטמא שעומד לשריפה) בערב

שבת שהוא יו"ט משום "שכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף שמן טמא של

תרומה בי"ט, ואנן קי"ל אין שורפין קדשים בי"ט דכתיב (שמות י"ב) והנותר ממנו

עד בקר באש תשרופו, ודרשינן קרא הכי, והנותר ממנו עד בקר ראשון, עד בקר

שני עמוד ותשרפנו, שאין שורפים הנותר בי"ט. והוא הדין לכל שאר קדשים

הטעונים שריפה" (ר' עובדיה מברטנורא מסכת שבת פ"ב מ"א).

אעפ"כ, כתב הרדב"ז (הל' תרומות פי"א הי"ח): "ומי שאין לו חולין וכו'. בירושלמי

מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה אמרי דבי ר' ינאי מדליקין שמן שריפה בחנוכה

א"ר ניסה אנא לית אנא חכים לאבא אימא הוה אמרה לי אבוך הוה אמר מי שאין

לו שמן חולין מדליק בשמן שריפה בחנוכה ובודאי שלא ברשות כהן דאי ברשות

כהן מאי למימרא וטעמא משום פרסומי ניסא, ונ"ל דבשבת של חנוכה אין

מדליקין בשמן של שריפה דאין שורפין קדשים בשבת דלא עדיף מנר ביתו ותנן

אין מדליקין בשמן שריפה".

ודבריו קשים, שכן נפסק להלכה כרב חסדא (כדברי ר"ע מברטנורא שהובא

לעיל) שדוקא ביו"ט שחל בע"ש אין מדליקים בשמן שריפה, אבל בשבת רגילה

מדליקים, וא"כ אף בשבת חנוכה הותר להדליק בשמן שריפה. ועי' פני יהושע

(שבת כא ע"א).

וכן השד"ח (מע' חנוכה אות ג) הביא מספר מטה אהרן (ח"ב כלל קמ"ג דש"ג

ע"ב), שהביא מהרשב"א בחידושיו שקי"ל כר"ח דמתני' ביום טוב שחל בע"ש

עסקינן, אבל בשבת רגילה מותר, וכן דעת כל הפוסקים. ותמה השד"ח על הרב

לשון למודים דס"ל אחרת, וכתב השד"ח שם דכן ראה בספר ראש יוסף לבעל

הפמ"ג, שהביא את דברי הרשב"א הנ"ל, וסיים שלדידן מותר להדליק בנ"ח שמן

שריפה דלא חיישינן שמא יטה, ואפילו בע"ש.

ו. השאלות ההלכתיות בהדלקה בשמן שריפה בחנוכה

האחרונים העלו שאלות הלכתיות בקשר להדלקה בשמן שריפה בחנוכה.

1. אין עושין מצוות חבילות חבילות

בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' כו) מבאר כי הסיבה שישתמש בשמן שריפה לנר

חנוכה רק אם אין לו שמן אחר היא משום שבהדלקת הנר מבער את התרומה

ועושה בכך מצוות חבילות חבילות. וז"ל:

"ולדידי נראה הטעם פשוט משום דא"ע מצוות חבילות ומחזי עליו כמשא שעושה

בש"ש שמצוה עליו לשרפו עוד מצות נ"ח וכשאין לו שמן אחר שרי כמו בכל מצות

כשא"א שרי כבש"ס פסחים ק"ב ע"ב". וכ"כ בשו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' כ ועי"ש

בקונט' אחרון שחזר בו, ועי' בקונטרס ענף פרי לחורגו שנו"נ בכך) ועי' קהלת

יעקב תוספת דרבנן (אות א) ושו"ת מענה אליהו (סי' מא).

2. כתותי מיכתת שיעוריה

בשו"ת שער אפרים (סי' לח) דן בהדלקת חמאה שנאסרה בהנאה בתור שמן לנר

חנוכה והביא מתוס' ומהר"ן בפ' לולב הגזול שאתרוג של ערלה אסור משום

מיכתת שיעוריה. אולם מסיק לגבי תרומה טמאה – "וא"כ תרומה טמאה לא

נאסרה בהנאה לענין הדלקה דהתורה התירה ליהנות ממנה בשעת ביעורה לכן

מותר להדליק בשבת ובחנוכה אם לא ביום טוב שחל להיות בערב שבת ולא

אמרי' כתותי מיכתית שיעוריה".

וכן במראה הפנים (תרומות פי"א) העיר: "אבל אין לפרש הבעיא דבכהן קאי

ומטעמא דכיון דנר חנוכה שיעורא בעי והכא דלשריפה הוא עומד כתית מיכתת

שיעוריה דהא ליתא דלא אמרינן הכי אלא גבי איסורי הנאה וכמו בשל עיר הנדחת

דפ' לולב הגזול וכיוצא בזה בהרבה מקומות אבל הכא גבי כהן מהיכי תיתי

דנאסור דהא ניתנה לו להדלקה בכל מה שצריך לו ולא שייכא הבעיא כלל".

ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' מז) וע"ע בספרי חי"א סי' כב לענין הדלקה בשמן

ערלה.

3. גורם לשמן שיאסר בהנאה

בחשוקי חמד (יומא פג ע"א, ענין י) הביא מן האדר"ת ב'טוב ירושלים' שבאר את

הירושלמי שהספק היה בכהן מצד מה שגורם לשמן שיהיה אסור בהנאה. והביא

דברים דומים מן הפנ"י (שבת כא ע"א). וכן הביאם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי'

קיט). וא"כ גם כהן לכתחילה לא ידליק בשמן שריפה נרות חנוכה.

וכתב על כך בשו"ת מנחת שלמה (תנינא [ב-ג] סי' קכב): "ואני רואה נכון להזכיר

כאן לענינינו מה שכתב הפנ"י בשבת דף כ"א ד"ה אמר ר"ה, על הירושלמי פי"א

דתרומות דבעי שמן של תרומה אם מותר להדליק לנר חנוכה, וכתב הפנ"י עוד

טעם דשמן שרפה אסור להביאו לבית הפסול או להפסידו, וקיי"ל דמותר שמן של

נר חנוכה עושה לו מדורה ושורפו הרי מפסידו עכ"ד יעיי"ש, ולענ"ד מלבד שיש

לדקדק בדברים עפמש"כ במכתבינו הקודמים כמובן, מלבד זה איה מצאנו איסור

להפסיד תרומה טמאה, ושיהיה מחויב דוקא ליהנות ממנו, בודאי מותר לשרוף

תרומה גם בלי שום הנאה, אלא שהתירה תורה גם ליהנות ממנו בשעת שרפה, וכן

מבואר בתוס' שם דף כ"ה ע"א ד"ה לפי, שבסוף דבריהם ז"ל, וי"ל דשרפת תרומה

שלא לצורך לא שכיח דשום אדם לא ישרפנו חינם כיון שיכול ליהנות בשרפתה

וכו' עכ"ל, הרי דמותר לשרפו גם בלא הנאה, ובפסחים דף כ' ע"ב יין של תרומה

שנטמאה ב"ש אומרים תשפך הכל מחשש תקלה ויעוי"ש בתוס' ד"ה ראוי לזילוף,

דג"כ מפורש דמותר להפסידו בידים ומכ"ש שיהיה מותר לנר חנוכה".

מסקנה

כהן מותר להדליק בשמן שריפה וכן היה מנהג בירושלים לחלק לכהנים שמן

שריפה לחנוכה. וישראל אם אין לו שמן אחר מותר להדליק בשמן שריפה נרות

חנוכה.

נספח – טומאת טבלים בבתי בד ושאלות שונות

כתבנו לעיל שהדרך היותר פשוטה כדי לאפשר הדלקה בשמן של תרומה הוא ע"י

טימוא הטבל אשר עליו אין חיוב שימור בטהרה, ואח"כ להפריש בטומאה

ולהעביר את שמן התרומה הטמא לכהנים להדלקה.

וצריך לעיין איך הטבל נטמא בבית הבד כיון שהסחיטה היא ללא מגע יד אדם

אלא הוא נוגע בכלים הסוחטים בלבד, בבתי בד מודרניים (לא בבתי בד

משוחזרים או במסגרות שסוחטים עם ילדים שמן4).

ונראה שבבתי בד הכלים הם כלי מתכת לסחיטת השמן וכיון שכל כלי מתכת5

שנגעו בהם טמאי מתים הרי הם אב הטומאה ממילא המכונות טמאות ומטמאות.

טמאי מת הם אנשים שנגעו במת או שעמדו עם המת מתחת לקורת גג אחת.

והאדם והכלים נטמאים שבעה ימים וטעונים אפר פרה אדומה לטהרתם. כאמור

ברמב"ם (הל' טומאת מת פ"ה ה"ד): "...כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים

באדם שלשתן טמאין טומאת שבעה, והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת

ערב". וכיון שאין לנו אפר פרה ממילא איננו יכולים להיטהר מטומאת מת.

וא"כ, אם את המכשיר הסוחט הרכיב אדם מישראל שהוא מסתמא טמא מת, כיון

שכל השמן נסחט ע"י אותו מכשיר חשמלי הוא מקבל טומאה כאשר הוא יוצא

מהזיתים ונאסף לכלי הקיבול. וטומאתו של השמן היא ראשון לטומאה. ואף אם

המרכיב לא נגע במת, או לא היה באוהל מת, הרי אם נגע בכלי שנטמא במת או

במגע או באוהל, הרי הוא טמא שבעה וחייב הזאה באפר פרה ומטמא את כלי

הסחיטה להיות אב הטומאה המטמא את השמן.

ואף אם כלי הסחיטה אינם אב הטומאה אלא הם רק ולד הטומאה היינו ראשון

לטומאה כיון שהכלים נוגעים בשמן והוא אוכל ולא כלי, הכל נטמא כדברי

הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"ה ה"ז): "זה כלל גדול בטומאות כל אב הטומאה

מטמא אדם ומטמא בגדים וכלים בין כלי מתכות בין כלי שטף בין כלי חרש, וכל

המטמא אדם וכלים בנגיעה הרי זה אב הטומאה, וכל ולד הטומאות מטמא אוכלין

ומשקין ואינו מטמא לא אדם וכלים לא כלי חרש ולא שאר כלים ובגדים".

ולגבי תרומה אף אם נטמאה בולד הטומאה הרי היא תרומה טמאה ומותרת

להישרף עם הנטמאת באב הטומאה כאמור בפסחים כ ע"ב. וע"כ בית בד מודרני,

שהכלים הסוחטים את השמן הם כלי מתכת, השמן הטבול נטמא עם יציאתו

מהמכונה לכלי הקיבול, והתרומה שתופרש תהיה תרומה טמאה ומותרת בהנאה

בשריפה.

ונשאלתי: הרי כלי הסחיטה הם תלוש ובסוף חברו, היינו הרכיבו את הכלים בתוך

האולם של בית הבד וחברו אותם לרצפה כדי שיהיו קבועים במקום וא"כ אולי

פרחה טומאתם.

והתשובה היא שיש בכך מחלוקת בבבא בתרא (סו ע"א): "דף של נחתומין

שקבעו בכותל – ר"א מטהר, וחכמים מטמאין". והלכה כחכמים. וכ"פ הרמב"ם

(הל' כלים פי"א הכ"ד): "לפיכך דף של נחתומין של מתכת שקבעו בכותל טמא

וכן כל כיוצא בזה משאר כלי מתכות שנקבעו בין מקבליהן בין פשוטיהן מקבלים

טומאה כשהיו". ועי' שו"ת דעת כהן (סי' קא).

ונשאלתי עוד: האם מכירה לנכרי או שותפות נכרי תגרום שלא יהא חייב בתרו"מ.

והתשובה היא ששותפות נכרי לכל היותר גורמת שיהא חייב בתרו"מ רק מדרבנן,

כאמור ברמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"כ): "שותפות העכו"ם חייבת בתרומות

ומעשרות כיצד ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה

ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו

של עכו"ם אף על פי שמרחן העכו"ם וחיובם מדבריהם כמו שבארנו".

ולגבי מכירה לנכרי נאמר ברמב"ם (הל' תרומות פ"א הי"ג): "ישראל שמכר פירותיו

לעכו"ם קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן העכו"ם פטורין מן התרומה ומן

המעשרות, ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אף ע"פ שגמרן העכו"ם חייב בכל

מדבריהם, וכן העכו"ם שגמר פירות ישראל, הואיל ודיגונן ביד עכו"ם אינן חייבין

בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן".

ועונת המעשרות בזיתים היא כאמור ברמב"ם (הל' מעשר פ"ב ה"ה): "אי זו היא

עונת המעשרות, משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי...

הזיתים משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שהן ראויין לעשות כשיגמרו וזה שליש

שלהן". וא"כ אם מכרו את העצים עם פירותיהם קודם שהביאו שמן אחד מתשעה

ממה שהם ראויים לעשות אמנם נפטר הישראל מתרו"מ, אבל במקרים אחרים

הוא חייב מדרבנן, מפני שחז"ל גזרו על מי שרוצה להבריח פירותיו מתרו"מ

שאפילו נגמרו ביד נכרי חייבים בתרו"מ (גזרת בעלי כיסין).

אולם לעצם הענין נלע"ד שישוב או אדם המגדל פירות מן הראוי שלא יפקיעם

באמצעים הדומים להערמה מתרו"מ, ובמיוחד בדורנו שהנתינה היא מעטה מאד,

ומצות נתינת תרומה בשמן שריפה היא הדרך היחידה לתת תרומה בדורנו וע"כ מן

הראוי לקיימה בלב שלם.

יש להוסיף שבית בד הנותן כמתנת כהונה שמן שריפה לכהנים ראוי שיארוז את

השמן באריזה שונה משאר התוצרת כדי שהדבר יבלוט לכל מי שאינו כהן ולא

יבוא לקנותו ולאוכלו או להדליק בו. בנוסף כדאי להדביק על הכלי בו שמן

השריפה מדבקה מאירת עיניים: 'שמן שריפה להדלקה לכהנים בלבד' – שוב כדי

שלא ייגרם קלקול מנתינת שמן השריפה לכהנים.