חבל נחלתו טו ז

<< · חבל נחלתו · טו · ז · >>


סימן ז

ספר תורה כשר

שאלה

לגבי אלו מצוות מן התורה והלכות יש חשיבות של ספר תורה כשר?

פתיחה

בהלכות סת"ם ישנה הקפדה על הרבה הלכות הן מבחינת הכתיבה והקלף והן

מבחינת הלכות אחרות נלוות כגון מקום המזוזה או בתי התפילין והרצועות וכד'.

במזוזה ובתפילין ההלכה ברורה אם התפילין או המזוזה פסולים לא קיים את

המצוה.

לעומת זאת לגבי ספר תורה צריך לעיין איזו מצוה לא קיים בספר פסול, ומתי

מדרבנן מעכב ס"ת כשר דוקא.

בימינו אנו נפגשים עם ספר תורה רק בקריאת התורה, לגביה כתב החתם סופר

(מגילה ט ע"א ד"ה יגר שהדותא): "והטעם דהנה צריכים להבין לענין מאי קאמר

דס"ת פסול או כשר בכל לשון ודוחק לומר דלענין ס"ת שכותבין למלך או לכ"א

מישראל דלמה לא יכשר בכל לשון שמבין ולשי' רש"י דר"פ הקורא למפרע דס"ל

דקריאת התורה מן התורה א"ש דצריך ס"ת כשרה לזה, אבל לתו' ורשב"א שם

משמע אין שום קריאה בציבור דאורייתא ומשמע אפי' פ' זכור אינה מה"ת בציבור

ושיהי' אותה הפרשה דוקא רק יזכור כך המעשה שהי' עמ"ש מג"א ססי' תרפ"ה

א"כ למאי הלכתא אמר דנכתבי' בכל לשון או לא"...

וכן כתב בשו"ת חתם סופר (ח"א, או"ח סי' ה): "...כי אין קריאה בס"ת כשר מצוה

מן התורה דללמוד יכול ללמוד אפי' בס"ת כל שהוא, ולקרות בציבור ליכא מן

התורה כמ"ש תוס' רפ"ב דמגלה".

ועולה מדבריו שלרוב הראשונים אין שום קריאה בציבור במועדי השנה המחייבת

מן התורה ספר תורה כשר2.

מצות כתיבת ס"ת לעצמו

המצוה האחרונה בס' דברים שמוני המצוות מזכירים היא מצוה כתיבת ספר תורה.

וכתב המנחת חינוך (מצ' תריג): "והנה אין מקיים המצוה עד שיהא כתוב כדין

ס"ת, אבל אם יש בה דבר הפוסל או חסר או יתר אפי' אות אינו יוצא ידי המצוה כי

אינו ס"ת כלל, ע' במנחות אפשר ס"ת (פסול) חסר אות וכתיב לקוח את ספר

התורה וע' בר"מ כאן ה' י"א שכתב אם כתב החסר וכו' ועוד נחשב שם דברים

הפוסלים כתב דאין לה דין ס"ת רק כמו חומש שמלמדין התינוקות וכ"כ הר"ן

בפ"ב דמגילה דאם חסר אות לא קיים מצות כתיבת ס"ת ע"ש".

וא"כ לגבי דין כתיבת ספר תורה יכול לקיים רק בספר תורה כשר שנעשה עפ"י

כל הלכותיו כראוי.

מוסיף המנחת חינוך: "ולפ"ז מצוה זו רופפת בידינו דמבואר בקדושין דף ל' בעי ר"י

וא"ו דגחון וכו' אינהו הוי בקיאים בחסרות ויתירות אנן לא בקיאים, א"כ כיון דאין

אנו בקיאים א"כ אפשר כתבינן מלא חסר או איפכא ואין מקיימין המצוה כלל וכבר

העיר בזה בס' שאגת אריה בסי' ל"ו לפטור ממצוה זו בזה"ז מטעם דאין אנו בקיאין

בחסרות ויתרות".

עוד מוסיף המנחת חינוך: "והנה בחסר אות לא הוי ס"ת כלל נראה דאם הי' לו

ספר בירושה חסר אות והוא השלים האות יצא ידי מצוה זו כיון דעתה נעשה ס"ת

והנה במנחות אמרינן דאם הגיה אות אחת כאלו כתבו וע"ש בתוס' דאקנה קאי

ונראה דס"ל כרש"י דבקנה ג"כ מצוה עביד אך מצוה מן המובחר בכותב וע"ז

אר"ש דהגיה ג"כ מצוה מן המובחר וע' בתוס' שכ' כיון דהיה ביד ישראל באיסור

וע' ט"ז אם כן לא מוכח מידי לענין שיוצא ידי המצוה בהגיה".

וכן בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד סי' ר): "ומצוה זו של כתיבת ס"ת הוא

מה"ת ואין מקיימה רק בשלא חסר בו אפי' אות א'".

מלך כותב ס"ת שני לעצמו

בדברים (יז יח-יט) בפרשת שופטים במצוות המלך נאמר: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא

מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה

עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי

הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם".

ועפי"ז פוסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"א): "בעת שישב המלך על כסא

מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ומגיהו

מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד, אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד

כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל,

והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שיכנס לבית הכסא, או לבית המרחץ, או למקום

שאין ראוי לקריאה, יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו,

מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".

נראה ברמב"ם במפורש שצריך לכותבו ולהגיהו עפ"י ספר העזרה ואם הספר

פסול לא יצא ידי חובתו.

וכן הדגיש החינוך (מצוה תקג): "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה

[ירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ו] שספר תורה של מלך מצוה עליו להגיהו מספר

העזרה על פי בית דין כדי שיכוין על פי מעשיו ביושר".

וכ"כ המנחת חינוך: "והס"ת צריך להיות כתובה כדינה ודבר שפוסל בכל ס"ת

פוסל ג"כ כאן וז"פ וע' בלח"מ מביא תוספתא שלאחר אסור לקרות בס"ת זו

שנאמר וקרא בו ולא אחר וכו'".

קריאת המלך בהקהל

במעמד הקהל ישנה חובה על המלך לקרוא בתורה לפני כל עולי הרגל כאמור

בדברים (לא י-יא): "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה

בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא

אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם".

כך כתב בספר החינוך (מצוה תריב): "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה

שהמלך הוא היה המחוייב לקרוא באזניהם. ובעזרת הנשים היה קורא, וקורא

כשהוא יושב ואם קרא מעומד הרי זה משובח. ומהיכן הוא קורא מתחלת ספר

אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ישראל, ומדלג לוהיה אם שמוע, וגומר אותה

פרשה, ומדלג לעשר תעשר וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות

וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ופוסק".

ורש"י (ב"ב יד ע"ב) מפרש: "ספר עזרה – ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה

פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביה"כ". א"כ הספר ממנו קרא המלך היה, לפי

רש"י, ספר שכתב משה רבינו שהיה הספר היותר מוגה3.

ראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות סי' תתקצא) נשאל על ספר שכתבו משה: "מה

שתמהת לפירוש רש"י שפי' בפ' השותפין שרצו (יד ע"ב) נשתיירו שם שני טפחי'

ששם ספר תורה מונח, ופי' שכהן גדול קורא בו ביום הכיפורים והמלך בהקהל,

ותמהת(י) איך היה נכנס כהן גדול לקרות ס"ת, ותמהת מההיא דיומא (לב ע"א

וש"נ) ובא אהרן אל אהל מועד שלא הזכיר שם ס"ת וכו' כמו שכתבת בשאלתך".

היינו, איך מותר להכנס לקה"ק להוציא את סה"ת שכתבו משה שהיה מונח

בארון4.

והשיב: "אם באת להעמיד דברי רש"י אספר תורה דמשה רבינו המונחת בארון

והיא נקראת ספר עזרא, צריך לומר שכשהיה כהן גדול נכנס בכף ומחתה עם

יציאתו מיד היה מוציא ס"ת לחוץ והיתה מונחת בתיבה מבחוץ עד זמן קריאתו בה,

ולאחר שהיה מקריב אילו ואיל העם והיה נכנס להוציא כף ומחתה היה מכניס[ה]

עמו ומחזירה למקומה בארון. ובשנה השמינית כשהיה המלך קורא היתה מונחת

מבחוץ מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא שהוא שנת ט', והיה מחזירה כשנכנס

להוציא כף ומחתה, שהרי רק ביום הכיפורים בשעת עבודה היה כהן גדול רשאי

ליכנס. כדתנן בריש מסכת כלים (פ"א מ"ג) בית קדש הקדשים מקודש ממנו שאין

נכנס לשם אלא כ"ג ביום כיפורים בשעת עבודה. (אבל לא דוד הוא)5. אי נמי

איכא למימר דקריאה צורך עבודה היא, כך פי' רש"י בפ' בא לו, ועתה מותר כהן

גדול ליכנס כדי ליטול ולקרות דגם זה בכל שעת עבודה היא, ואפ"ה ליכא לאוקמי

ובא אהרן אקריאת ס"ת כי היא היתה אצל תמיד של בין הערבי' ולא משכחת י'

קדושים וה' טבילות. אלא על כרחינו אהוצאת כף ומחתה קאי כדמפר' ביומא (לב

ע"א) שלא על הסדר נאמר אותו הפסוק. ועוד דובא אהרן לא קאי אלא על מה

שכתוב בפרשת אחרי מות ושם לא הזכיר קריאת ס"ת. ובירושלמי משמע

שהקריאה לא היתה אלא להזכרה בעלמא שלא ישכח מסדר העבודות. אף על פי

שתימ' הוא למה לא היה קורא בהשכמה. ומיהו רש"י לא פי' כן. ומכל מקום לא

דיקדקתה בפי' רש"י שהוא לא פי' בבבא בתרא אס"ת דמשה שהיה קורא כ"ג בה

והמלך, אלא אספר עזרא המונחת בבית הכנסת בהר הבית. ולישנ' דעזרה דחקו

לפרש כן. ולא מייתי לה תלמודא אלא לדמיון שכל ספרי העזרה אפי' דמשה רבינו

לתחילתן נגללין. אבל הקריאה לא היתה בס"ת המונחת בארון. דתמה על עצמך

הא אמרינן ביומא (ע ע"א) מיכן ואילך כל אחד ואחד מביא ס"ת מביתו וקורא בה

כדי להראות חזותו, והמלך כ"ש שיקרא בשלו כדכתי' (דברים יז, יח) והיתה עמו

וקרא בו כל ימי חייו. ותו לא מידי".

היינו הראבי"ה פוסל את האפשרות שס"ת שכתבו משה רבינו הוא הספר בו קרא

המלך וכהן גדול ומסיק שהיה קורא מספרים שבעזרה, ושל משה נשאר בצד

הארון (ואולי נגנז עמו).

החזון איש (יו"ד הל' ספר תורה, סי' קסז, ג) מסיק שלפי רש"י היו נכנסים לקה"ק

ונוטלים את ספר התורה, ולחלוקים ספרים אלו היו בעזרה: "ומסקינן לק' דס'

עזרה לתחלתו הוא נגלל, ולפרש"י היינו הס"ת שבארון ובה היו קוראין ביוה"כ והיו

רשאין להכנס לק"ק להוציאו ולהכניסו כיון שהוא צורך הס"ת, ובש"מ כ' בשם

הראב"ד דעמודי כסף היו נותנין בו בשעת הקריאה, וברשב"א שם משמע שהיו לו

עמודין... והנה בזמן שמקדש ראשון קיים היו קורין בס"ת שכתב משה, אבל בבית

שני נראה דלא היה להם ס"ת של משה כמו שלא היה להם ארון הקדש כדאמר

יומא נ"ג ב', וגם בב"ש היה ס"ת מיוחד שהיו קורין בו ביוה"כ והמלך בהקהל,

ואע"ג דהס"ת היה בבהכ"נ כדתנן שם ס"ח ב' ומשמע שהיו ציבור מתפללין שם

בבהכ"נ מ"מ לא היו קורין בס"ת המיוחד לכה"ג ולמלך... וכן צ"ל לדעת תו'

שכתבו לעיל דלא היו קורין בס"ת של משה אף בבית ראשון דא"כ היה לו להזכירו

בסדר יומא שהרי שנוי שם גם סדר הראשון כדתנן שם נ"ב ב' הגיע לארון כו' ושם

נ"ג ב' משנטל הארון כו' וע"כ הא דאמר הכא ס"ת של עזרה לתחלתו היינו ס"ת

שקורין בעזרה ביוה"כ, והכי פירושו אפי' של עזרה היה נגלל לתחלתו כיון שאין

קורין בו תמיד וכש"כ ס"ת המונח בארון".

אמנם בביאור על ספר המצוות לרס"ג (לרב פערלא; עשין, עשה טז) מסיק

לפחות לדעה אחת שהספר שהמלך כותב הוא רק ספר דברים: "הרי מבואר

דעיקר מצוה זו שחייבה תורה למלך לכתוב לו ס"ת לא באה אלא כדי שיקרא בו

ביום הקהל. והילכך כיון שאין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה. אין צריך

לכתוב לו אלא משנה תורה בלבד לפי שאין קורין אז יותר. ואפילו למ"ד דצריך

לכתוב לו כל התורה הכי ס"ל. אלא דלדידי' גם ביום הקהל צריך שיקרא בכל

התורה. כמבואר בספרי שם לפי גירסת המאירי שהביאו בש"מ לסנהדרין (כ"ב

ע"א)... ולפי זה מתניתין דפ"ב דסנהדרין דמשמע דס"ל דהמלך צריך לכתוב לו

ס"ת שלמה אתיא כת"ק דספרי שם. ומתניתין דפ"ז דסוטה דתנן דאינו קורא אלא

במשנה תורה אתיא כאחרים דפליגי עליה התם".

קריאת התורה בציבור

כאמור, אין לנו חיוב מן התורה לקריאת התורה בציבור דוקא בספר תורה כשר.

ונראה שחכמים תקנו כן, אולי כדי לדמות זאת לתפילין ומזוזה. ושאלת הקריאה

בספר תורה אינו כשר – שהוא כחומשין – עלתה רבות בתשובות הראשונים.

לשאלה שני צדדים עיקריים: א) אין ספר תורה כשר בכלל במקום. ב) נמצאה

טעות הפוסלת את ספר התורה באמצע קריאת התורה. נעסוק בעיקר בצדדים

העקרוניים, אשר יש להם משמעות בשתי השאלות.

הביא בהלכות קטנות לרא"ש (מנחות, הל' ספר תורה) מספר העתים: "ומר רב

משה (ס"א גאון) ז"ל הוה פליג נמי בהא והיה אומר דמצוה מן המובחר למיעבד

עבוד לשמה. אבל מתורת ס"ת כשר שקורין בו בצבור לא נפיק. ואית לנא ולרבנן

דקדוקא בהא מילתא לדחויי לדמר רב משה. אלא מיהו אתם שאין במקומכם מי

שעושה גויל ולא דק אם יש במקומכם ס"ת כהוגן השמרו וקראו בה בצבור ואם

לאו אל תשביתו קריאת ס"ת בצבור מפני זה שהרי הכתוב אומר (תהלים קיט) עת

לעשות לה' הפרו תורתך. ורבי יוחנן ור"ל מעיינין בספרי אגדתא בשבתא (גיטין דף

ס ב) וסמכי אהאי קרא אף אתם עשו ס"ת מן דק אף על פי שאינו מעובד לשמה.

דמר רב משה גאון כדי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק וכ"ש על דרך שאמרנו עת

לעשות וגו'. אבל אם יש לכם יכולת להחזיר את יריעות הדק לידי מתוח ולהעביר

עליהם סיד לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה. ואם אין יכולת לעשות כתבו בו

ואף ע"פ שאין מעובד לשמה".

עולה מתשובת הגאון ומדברי ספר העתים שאם אין ס"ת כשר קוראים בתורה

בספר פסול.

האבודרהם (דיני קריאת התורה) מביא את תשובת הרמב"ם ואת הסתייגות

הרשב"א ממנה. וז"ל: "גרסינן בפרק הנזקין (ס, א) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו

אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור. ועל זה שאל אחד מן החכמים

את הרשב"א וזה לשון השאלה ספר תורה שאינו עשוי כהלכתו או שיש בו אחד מן

הדברים הפוסלים ספר תורה מותר לברך בו או אסור לפי שמצאתי תשובת שאלה

מהר"ם במז"ל שהתיר".

"וזהו לשון התשובה, מותר לברך בספר תורה פסול ואין הברכה על הקריאה

בספר כמו הברכה על נטילת לולב או ישיבת סוכה שעליה מברך ואם היו פסולים

לא עשה מצוה אבל בקריאת התורה מצוה היא הקריאה בין שקרא בספר כשר

בין שקרא בספר פסול. ואפי' קרא על פה עצמה של קריאה היא המצוה שעליה

מברכים הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או

מדרש מברך ואח"כ קורא או דורש הא למדת שההגייה בתורה היא המצוה שעליה

מברכין וזהו ההפרש שלא הרגישו בו רוב חכמי המזרח ואמרו שהמברך וקורא

בספר תורה פסול שהיא ברכה לבטלה. וראיה לדבר זה מה שאמרו רבותינו ז"ל

אין קורין בחומשים בצבור מפני כבוד הצבור וכי יש פסלנות בעולם כמו פסלנות

של חומשים ואפילו היה ספר תורה חסר אות אחת פסול וכל שכן חומש ולמה

נתנו טעם מפני כבוד צבור והיה להם ליתן טעם מפני שהוא פסול שנמצאת ברכה

לבטלה. ואם תאמר שקריאה זו בלא ברכה נאסרת וכי יש בעולם מי שעלה בדעתו

לאסור קריאה בלא ברכה ואפי' על פה אלא ודאי שלא אמרו בצבור אלא על

הקריאה שחייבין לקרותה בצבור שהן שלשה או שבעה וכיוצא בהן הוא שאין

קורין בהם מפני כבוד הצבור לא מפני הברכה ועל דוקיא זו סמכו כל אנשי

המערב והיו קורין בספרי קלף בלא עבוד כלל ומברכין לפניה ולאחריה בפני גאוני

עולם כגון רבינו יוסף הלוי בן מגאש ורבינו יצחק וכיוצא בהן מעולם לא נשמע

פוצה פה ומצפצף לפי שכולם בעלי בינה חכמתם מיושבת ומכוונת וידעו שאין

הברכה תלויה בספר אם כשר הוא או פסול הוא אלא בקריאה בין שקרא בספר

כשר או פסול כמו שביארנו. ואעפ"כ ראוי לכל צבור להיות להם ספר תורה כשר

ככל הלכותיו ובו ראוי לקרות לכתחלה בצבור ואם אי אפשר להם קורין ואפילו

בפסול ומברכין מהטעם שאמרנו וכן הורה רבינו חנוך הספרדי עד כאן לשון

התשובה"6.

היינו הרמב"ם מתיר לקרוא בברכות מס"ת פסול כשאין במקום ס"ת אחר. ומביא

הרמב"ם ראיה מגלות ספרד ומערב צפון אפריקה (מרוקו) שלא היה להם קלף

מעובד לשמה וכך קראו לפני הרי"ף והר"י מיגש! הרמב"ם מחבר בין ברכות

התורה של העולה לקריאת התורה. הברכות הן על קריאה ולימוד התורה בין על

ספר כשר ובין על פה – 'שההגייה בתורה היא המצוה' . וכן תקנת הקריאה היא

אפילו בע"פ. והקריאה בציבור נאסרה בס"ת פסול ובחומשים מפני כבוד ציבור

שכבודו להשתמש בדבר שלם, אבל לא כרכו את הברכה בכשרות הספר ואלה

שתי תקנות נפרדות.

אף הכלבו (סי' כ) מביא את תשובת הרמב"ם ומביא עוד: "וזאת התשובה השיבו

גדולי נרבונה ע"ה על זאת השאלה וזהו לשונם ועל קריאת החומשין ששאלת כך

דעתנו נוטה, אמת הוא שאמרו רז"ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור

וכן הלכה אך זה תשיב אל דעתך וכי ספר תורה שאנו קורין בו ושאנו עומדין מפניו

מעובד הוא כהלכה למשה מסיני דמליח וקמיח ועפיץ ומפני מה אנו מברכים עליו

וקורים בו אלא שאנו סומכין על דברי הגאונים ז"ל שאמרו שאין בינינו מי שיודע

לעבד העורות כהלכה למשה מסיני ורוב ספרי תורה שלנו עשויין מאלו העורות

שאינן עבודין כהלכתן ומוטב שתעקר מצות העבוד ממקומה ולא נתבטל מקריאת

התורה כמו שהתירו בספרי דאפטרתא דשרי לטלטולי ושרי למקרי ביה משום עת

לעשות, וכמו שהתירו בכתיבת האגדות והתלמוד, הן הכי נמי באותן ספרים שהם

מקומות רחוקים שאין להם ספר תורה מוטב שיקראו בחומשין הכל כקריאת ספר

תורה בשלשה או שבעה ויברך כל אחד כתקונו שלא יתבטל מקריאת התורה, ועוד

ראיה ממה שאמרו ז"ל אין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור היכא דמתרמי

דוכתא ולית להו אלא חד ספרא גוללין בצבור ולא חיישינן לכבוד צבור כדי שלא

יתבטלו מקריאת הפרשה, ומפני כבודך ולמען יאמינו כי מאצלינו נשתלח זה כתבנו

וחתמנו מקצתינו כזה טדרוס ב"ר משה, אברהם ב"ר יצחק, משה ב"ר יוסף, משלם

ב"ר חנן, מאיר ב"ר יעקב, משה ב"ר טדרוס זכרם לטובה".

טעמם של חכמי נרבונה שונה. הם מוכיחים מעיבוד ס"ת שמפני כבוד ציבור לא

דוחים תקנת הקריאה בס"ת בציבור וקוראים בספר 'פסול' ונראה שמסקנתם

למעשה תהיה כרמב"ם שקוראים בציבור בס"ת פסול כשאין אחר במקום.

ממשיך האבודרהם מדברי השואל בתשובת הרשב"א: "ואני תמה קצת על דבריו

שהוא (=הרמב"ם) ז"ל כתב בספרו בהלכות ספר תורה נמצאת למד שעשרים

דברים הן שכל אחד מהם פוסל ספר תורה ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא

כחומש שמלמדין בו התינוקות (ואז) [ואין] בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים.

נראה מדבריו שאין קורין בו כלל. תודיעני אם דעתך מסכים על זה לדעת הרב

ואם מותר לקרות בחומשין בהקבץ בבית המדרש עשרה או יותר אף על פי שנראה

מדעת הרב שהשוה דין חומשים שלמדי' בהם תינוקות לספר פסול".

והביא את תשובת הרשב"א (החדשות מכת"י סי' יג): "פליאה ממני דעת הרב

בתשובתו נשגבה ולא אוכל לה והדבר מחודש בעיני הרבה מכמה פנים האחד

שאם אינו פוסל לקרות ולברך בו לאיזה ענין הוא פסולו והכשרו שאין סבר' לומר

פסול לקרות בו לכתחלה היכא דאיפשר להם בספר כשר. וכן נמי כל מקום

שאמר אין קורין בו שיהא פירושו אין קורין בו לכתחלה במקום שיש להם ספר

כשר ועוד שהטענה בעצמה שנסמך עליה הרב והיא שעל עצמה של קריאה אנו

מברכין ואפי' קרא על פה נפלאתי עליה הפלא ופלא לפי שהקריאה בעצמה

שבבית הכנסת לא תקנוה בעל פה אלא בספר תורה, שאלו היתה התקנה בעל

פה מפני מה אין קורין בחומשין, מגרע גרע חומש מקורא בעל פה, אבל קריאת

תקנת משה ועזרא תקנה מחייבת לקרא בשני ובחמישי ובשבתות ובימים טובים,

ואף על פי שבירך לאלתר על קריאת פר' הקרבנות ושנה סדר תמיד וחזר ואמר

אהבה רבה ונפטר בכך מברכת התורה ואלו רצה לקרות בעלמא ולשנות פטור

מלברך אף על פי כן אם קרא בתורה באותן זמנים מזומנים ואפילו לאלתר חייב

לברך עליה למצות קרית התקנה ואותה תקנה עיקרה לא נתקנה אלא בקריאת

ספר תורה. והילכך כל שאינו קורא על הספר ובספר כשר אינו מברך, שאין זה

כקורא מן התקנה. והראיה שהביא בשמם של גאונים יותר תמה בעיני לפי שמשם

נראה לי ראיה מפורשת בהפכו, דהכי גרסינן התם (גיטין ס, א) שלחו בני גלילא

לר' חלבו מהו לקרות בחומשין בבית הכנסת לא הוה בידיה אתא שאיל בי מדרשא

ופשטוה מהא דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן ספר תורה שחסר יריעה

אחת אין קורין בו ולא היא התם מיחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה.

אלמא אפי' למאן דמכש' בחומש בספר תורה חסר או פסול אין קורין בו משום

דעדיפי חומשין טובא דלא מיחסרי ולא מיפסלי במלתיהו מספר תורה חסר או

פסול במלתיה. ויריעה דנקט מסתבר' דלאו דוקא דאפילו חסר אות אחת. ועוד

דבהדי' תנן בפרקא קמא דמסכת סופרים (א, א) כותבין על הקלף במקום בשר

ועל הגויל במקום שער ואין רשאי לשנותן והלכה למשה מסיני שאם שנה בזה

ובזה פסול ואין קורין בו. ועוד שם בפרק שני (ה"א) מניח בין שם לשם כדי שיהא

ניכר ובאותיות כדי שלא יהו מעורבין ואם עירב האותיות או שהפסיק באמצע השם

ונעשה שם אחד כשני שמות כגון שכתב ראובן מופסק כשני שמות כזה ראו בן

פסול ואין קורין בו. ועוד שנינו שם בכמה פסלנות אין קורין בו וזו היא תשובה

גדולה על דבריו. גם מדבריו הוא נושב שכתב בחבורו שאין קורין בספר ברבים.

ואיני כחולק על דבריו ועל עדותו שהעיד משום גאוני המערב אלא שאיני יורד

לסוף דעתו שדבריו נראין לי כסותרין זה את זה עד שאני אומר שזו בילדותו שנאה

לנו וחזר בו בזקנותו. ועם סתירת ראיותיו וטענותיו אני מורה לך הלכה למעשה לא

ראיתי מי שעשה בה מעשה. גם בכפרי' שאין שם ס"ת וקורין בספרי' שאינם

נגללין ואינן נכתבין כהלכתן לא ראיתי מעולם מי שעשה בה מעשה שבירך בהם

לא בתחלה ולא בסוף. עד כאן תשובת הרשב"א".

הכלבו מביא בשם תשובת הר"ש המסכים לרשב"א. ומביא עוד: "על זה אומר ה"ר

יצחק מאורביל ז"ל שראה ברבו רבי חיים מבלאיי"ש שלא היה ספר תורה בעיר

והתיר לחזן לקרות אחד מן הקהל ולברך לפניה ולקרות כל פרשת שבת ויברך גם

לאחריה וכן מנהג וגם יאמר החזן ההפטרה בברכותיה, אבל בשני וחמישי דליכא

כנופיה לא, והא דמסיק פרק הנזקין אין קורין בחומשין היינו בספר בראשית לבדו

או בספר ואלה שמות לבדו, אבל בשלמים שלנו מותר, אך ר"ת ז"ל פירש דכל

שכן בחומשין שלנו דאין לקרות אף על פי ששלמים דאותן שלהם נתפרין בגידין".

ואח"כ מביא תשובת הרמב"ם והשגת הרשב"א עליה.

בשו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם, סי' י) נשאל: "על אודות ס"ת הנמצא פסול אם

יכולים לקרא ברבי' בחומש ולברך עליו תחלה וסוף אף על פי שיש בעיר ההוא

בית הכנסת אחר שיש בו ס"ת כשר".

והוא פותח: "כבר ידעת המחלוקת שנפל בין הגדולים על זה בעניין הברכה על

החומש שהרמב"ם ז"ל וחכמי נרבונה וכמה גדולים אחרים כלם סוברים שצריך

לברך והרא"ש והרב שלמה וכמה גדולים אחרים חולקים עליהם ואומרים שאין

לברך ושהמברך היא ברכה בטלה וכל זה המחלוקת אינו אלא בענין הברכה אבל

לענין הקריאה אם ראוי לקרוא בחומש בצבור אם לאו כלם מסכימים בזה שכשאין

בעיר ספר תורה אחר כשר לקרות בו כגון בכפרים שאין שם יהודים אלא גויים

בלבד ואי אפשר להביא שם ספר תורה כשר שקורין בחומש אם בברכה תחלה

וסוף לדעת המתירים לברך בחומשים ואם בלא ברכה לדעת האוסרים לברך בהן

ומפני שסברתי נוטה לסברת הרמב"ם ז"ל וחכמים שבצדו הורתי לאותם הבורחים

מן העיר בזמן הדבר והולכים בכפרים שאין שם אלא גויים וא"א להביא שם ספר

תורה כשר לקרות בחומש ולברך עליו תחלה וסוף כמו בספר תורה הכשר והסבה

אשר הביאתני לנטות אחר המתירים לקרות בחומשים עם ברכה תחלה וסוף הוא

מפני שדברי המתירים נראה בעיני שהן דברים של טעם שראוי לסמוך עליהם

והטענות שטענו החולקים עליהם ובפרט הרשב"א ז"ל הן טענות חלושות מאד

שנראה לי שיש להשיבו אף על פי שאין להשיב את הארי לאחר מותו אלא בפניו

מכל מקום מאחר שגם הטענות שטענו הם על דברי הרב הם היו לאחר מותו נתן

לנו רשות ג"כ להשיב עליהן לאחר מיתתן".

הרא"ם מסכים עם הרמב"ם וסיעתו ופוסק שיש לברך על ס"ת פסול כשאין ס"ת

כשר.

ובסוף תשובתו מחלק: "שאני ספר תורה חסר שפסול ואינו החסרון מספר תורה

של קלף מצה בלא עבוד כלל ואין להביא ראיה מזה על זה משום דספר תורה

חסר אפילו אות אחת אינו נקרא ספר תורה לא כשר ולא פסול כמו שאמרו בבא

בתרא אפשר ספר תורה חסר אפילו אות אחת וכתוב לקוח ספר תורה הזה אלא

ספר תורה שחסר אות אחת אינו נקרא ספר תורה וכתב המגדל עוז על זה ומזה

הסכימו שלא לברך עליו וכן נהגו בכל ספרד ובכל קטלונייא שספר תורת /תורה/

שנמצא בו טעות אפילו בסוף הפרשה מחזירין אותו ומביאין אחר במקומו וקוראין

גם מברכין בתחילה וכן הסכים הר"ז הלוי מטוליטולא וכל חכמי ספרד הראב"ד

והרמב"ן ז"ל והר"ן אבל ספר תורה של קלף מצה בלא עבוד כלל שאין פסולו

מחמת החסרון שנקרא שמו ספר תורה אם אי אפשר לקרוא בספר תורה כשר

קוראין בו דמוטב שתבטל תקנת הקריאה בצבור שתקן משה רבינו עליו השלום

ולפיכך אם לא היה להם אלא ספר תורה פסול מחמת החסרון ואין בעולם ספר

תורה אחר כשר קוראין בספר תורה של קלף מצה שאין בו עבוד כלל וכן

בחומשין שאף על פי שאינו מעובד שהוא א' מהפסולים שהספר תורה פסול בהן

מכל מקום שם ספר תורה עליהן".

עולה מדברי הרא"מ שחומשים או ס"ת שאינו מעובד כהלכתו עדיף על ס"ת חסר,

ולגביו נראה שמודה לרשב"א שאינו מברך עליו, ועי' בתשובותיו לקושיות

הרשב"א.

השולחן ערוך (או"ח סי' קמג ס"ב) מקבל את שיטת הרשב"א שאין לברך כלל על

ס"ת שאינו כשר אפילו אין בו חסרון. וז"ל: "אם כתבו כל חומש לבדו, אפילו

בגלילה כספר תורה, אין קורין בו עד שיהיו כל חמשה חומשים תפורים ביחד".

והגיה הרמ"א: "והם כתובים בגלילה כספר תורה, אבל בחומשים שלנו, אפילו כל

ה' ספרים ביחד אין לברך עליהם (מרדכי סוף פרק הנזקין וס"פ הקומץ ותשובת

הרמב"ן סי' קפ"ז, וקצ"ט ורבי' ירוחם נ"ב ח"ב ואגור בשם שבולי הלקט ומהרי"ק

שורש ס"ח /ס"ט/ והכל בו ומ"ע פ"ט מה' ס"ת)"...

המגן אברהם (סי' קמג ס"ק ב) ציין: "ומ"מ קורין בלא ברכה שלא תשתכח תורת

קריאה [תניא] ומשמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים וכ"מ בב"י בשם

הרשב"א".

ובס"ד כתב הרמ"א: "ובשעת הדחק, שאין לצבור רק ס"ת פסול ואין שם מי שיכול

לתקנו, י"א דיש לקרות בו בצבור ולברך עליו (כל בו ואבודרהם), ויש פוסלין

(תשובת הרשב"א תפ"ז ות"ה /תת"ה/ ומיימוני פ"י מהלכות ס"ת); ואם חומש אחד

שלם בלא טעות, יש להקל לקרות באותו חומש, אף על פי שיש טעות באחרים

(ר"ן)".

וא"כ למעשה ניתן להקל כרא"ם אמנם רק בחומשים, אמנם בביאור הלכה הביא

מהאחרונים שלא נהגו כן ורק בדיעבד עלה להם לקריאת התורה.

בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ב סי' צט) פוסק שאי"צ לבדוק ס"ת במחשב בימינו.

וכותב: "ולע"ד נראה בזה דבר חדש, שמעיקר הדין יוצאין בס"ת פסולה גם

לכתחילה מצות קריאת התורה, והראייה שבמשנה (במגילה ח ב) מפורש שיוצאין

ביוונית אף שבודאי אין בו קדושה, שעיקר התורה בדרשות גז"ש וכדומה שייך רק

בלשון הקודש, וע"כ דלקריאת התורה מספיק ביוונית ללמוד ממנו, שהותר אז

ללמוד מתוך הכתב רק מס"ת וכמבואר בתוס' בשבת דף קא. ד"ה לא, מ"מ מותר

בס"ת ביוונית לקרוא ולקיים מצות קריאת התורה אף שאין קדושה ע"ש בטו"א,

ורק מפני כבוד הציבור צריך ס"ת כשרה ובקדושה, ולכן אין קורין בחומשים ולא

יוצאין בהם שאין זה כבוד הציבור ולא תיקנו בו קריאת התורה, ואם מצאו בס"ת

טעות, כיון שקראו בו בשעתו בחזקת כשר ומוגה, אין בזה חסרון מפני כבוד

הציבור, ולכן אף שנתברר שאין בו קדושה לא גרע מיוונית שיוצאין בו, והיינו

טעמא דביונית שהתרגום היה ע"י חכמי ישראל כיון שהתרגום כדין יש גם ביוונית

כבוד הציבור, ואף שאין בו קדושת ס"ת יוצאין בו, ולכן אף שאם נמצא טעות וניכר

שפסול אין קורין בו, ולדידן אין יוצאין בו, והיינו טעמא שאין זה כבוד לציבור, אבל

אם קראו כשהיה בחזקתן יצאו אף שאין בס"ת קדושה ויוצאין בו, שכה"ג כיון שלא

ידעו אין בזה חסרון כבוד הציבור, ואם כי יש פוסקים שאין יוצאין גם בדיעבד,

ואפילו קראו חייבין לקרות עוד פעם, לדידן להלכה יוצאין מהטעם שביארנו שאין

בזה בשעתו חסרון כבוד הציבור, ולא שמענו מחמירים למעשה לחזור ולקרוא כיון

שבשעתו קראו כדין ולא פגעו בכבוד הציבור שפיר סתמו הפוסקים שיוצאין

בדיעבד ולא חיישינן להחמיר".

אמנם הוא מצדד בבדיקה ע"י מחשב הן לגבי כתיבה שבכל פסול אינו יוצא י"ח

המצוה, והן בס"ת לקריאת הציבור לכתחילה. אולם בדיעבד אינו פוסל את כל

הקריאות אם מצאו חסרון וכד'.

"...ולמעשה לפי דברינו אף שאם מהדרים הציבור לבדוק גם במחשב מצוה רבה

קעבדי, וראוי לעורר על כך שאין עניות בציבור, מ"מ ס"ת שלנו בחזקתן קאי

ויוצאין מצות קריאת התורה כיון שאין בזה חסרון כבוד הציבור ודי בהם אפילו

נמצא בהם אח"כ טעות, ועכ"פ יכולים כל זמן שלא נודע איזה פסול והס"ת

בחזקתו לקיים תקנת חז"ל לקרוא בתורה, והמערער שפסולין בלי בדיקה במחשב

ידו על התחתונה, אבל הרוצה לקיים בס"ת המ"ע, כדאי לבדוק גם במחשב אחרי

שהגיהו כדין כדי לקיים המצוה בלי ספיקות כהלכתה בקדושה".

"אמנם כיון שאין עניות לציבור, ויש פוסקים שאין יוצאין גם בדיעבד כשכבר קראו,

ציבור שבודקים אפילו לקריאת התורה שפיר קעבדי לבדוק, אבל לערער וכ"ש

לפסול היום כל ס"ת שבחזקתם קאי עד שייבדקו במחשב הם דברי לעז, וישתקע

הדבר, ובתי כנסת יכולים לקרוא בס"ת שבחזקתו קאי אם לא נמחקו מיושן

האותיות בלי בדיקת מחשב עד שיתוקן ואין לחשוש שסתמן פסול וכמש"נ".