חבל נחלתו טו ב
סימן ב - טלית שנקרעה
שאלה
אם נקרעה טלית במקום הקיפול, משפת הבגד כלפי פנים האם יש בעיה לתקנה
בלא התרת ציציות?
א. הקדמה
בניגוד לרוב פסיקת השו"ע, בשאלה זו הביא השו"ע שלש שיטות להלכה וכתב
שראוי לנהוג ככולן.
ז"ל השולחן ערוך (או"ח סי' טו ס"ד):
"נקרע הטלית תוך שלשה אצבעות סמוך לשפת הכנף, אינו רשאי לתופרו. ופירש"י
דחיישינן שישתייר מחוט התפירה ויניחנו, ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית.
ולטעם זה, אפילו נקרע כל שהוא, לא יתפור. ולפי זה, טלית של צמר שנקרע תוך
שלשה, מותר לתפור האידנא, דאין דרך לתפור בחוטי צמר. ורב עמרם פי' דטעמא
משום דנקרע תוך שלשה לית ביה תורת בגד, וכמאן דליתיה דמי. ואף על גב
דתפרו, כמאן דפסוק חשוב. ואי עבד ביה ציצית, לא פטרה לטלית. ולפירוש זה
אם נקרע ונשתייר כל שהוא, כשר. וי"א דלרב עמרם לא נפסל אלא ציציות שהיו
בו בעת שתפרו, אבל אם אחר שתפרו הטיל בו ציציות, כשר. וירא שמים יצא את
כולם, היכא דאפשר".
ולכן מן הראוי לברר את השיטות השונות.
ב. שיטת רש"י ופסיקת ההלכה
נאמר במנחות (מא ע"א): "אמר רחבה אמר ר' יהודה: טלית שנקרעה, חוץ לשלש
– יתפור, תוך שלש – לא יתפור. תניא נמי הכי: טלית שנקרעה, חוץ לשלש –
יתפור, תוך שלש – רבי מאיר אומר: לא יתפור, וחכ"א: יתפור".
ופרש רש"י:
"חוץ לשלש – למעלה משלש אצבעות משפת הכנף".
"יתפור – ולא חיישינן דילמא פייש מידי מן חוט התפירה ויניחם ויוסיף עליו עד ד'
חוטים לשם ציצית ואיכא תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לג' לא חזו לתלות ציצית
כדאמרינן לקמן".
"בתוך שלש – הראוי להניח שם ציצית".
"לא יתפור – דהכא חיישינן להכי כדפרישנא".
עולה מרש"י שהחשש הוא שמא יניח מחוט התפירה לשם ציצית ואסור משום
תעשה ולא מן העשוי שחוט התפירה לא נטוה לשם ציצית (מג"א), ולכן אם נקרע
מחוץ לג' אצבעות לכנף כולם מסכימים שלא חוששים לכך. אבל בתוך ג' אצבעות
נחלקו ר"מ וחכמים והלכה כחכמים שאף בתוך ג' אצבעות אין חוששים.
וכן פרש רבינו גרשום (מנחות מא ע"א): "נקרעה תוך ג' מקום שראוי להניח בו
ציצית לא יתפור שמא ישתייר מחוט של תפירה והיה ז' חוטין ומצטרף עמו ויעשה
ציצית והוי תעשה ולא מן העשוי אלא יביא טלית אחרת".
נראה משיטתם, שאפילו בקרע חלקי ולא שניתקה לגמרי כל הכנף היה הדיון וק"ו
אם ניתק לגמרי יש חשש שיצרף את חוט התפירה לחוטי הציצית.
בהלכות קטנות לרי"ף (הל' ציצית יב ע"א) אין הסבר אולם הברייתא מובאת
בדעות הפוכות: ר"מ אומר יתפור וחכמים לא יתפור, וא"כ ההלכה היא שבתוך ג'
אצבעות אם נקרע לא יתפור.
רבינו יהונתן (על הרי"ף הלכות ציצית יב ע"א) הסביר כרש"י.
האשכול (הל' ציצית פו ע"ב) ויראים (סי' תא) הביאו את המח' בין ר"מ לחכמים
כגירסת רש"י והרי"ד ולכן לכאורה אם נקרע בתוך ג' יתפור לחכמים.
הטור (או"ח סי' טו) פסק: "נקרעה הטלית תוך שלש אצבעות לכנף אינו רשאי
לתופרה חוץ לשלש אצבעות יכול לתופרה".
הגהות מיימוניות (הל' ציצית פ"א הי"ח אות מ) כותב: "אמר רחבה אמר רב יהודה
טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש לא יתפור שמא יניח חוט מן התפירה
לשם ויצרף אותו עם שאר חוטין לעשות ציצית ופסול הוא משום תעשה ולא מן
העשוי תניא נמי הכי וכו' מרבי מאיר מייתי ראיה ואף על גב דרבנן פליגי עליה
משום דהלכה כרבי מאיר בגזרותיו. ויש ליזהר אותן שתופרין פסקי מעיל בכנפות
הטלית שלא תהא שום תפירה שתופרין ומחברין אותה בה לטלית למטה מג'
ולמעלה ממלא קשר גודל אלא התפירה התחתונה ושבצדדין תהיה בסוף הטלית
פחות ממלא קשר גודל ותפירה העליונה ושבצדה השנית יהיו מרוחקים מסוף
הטלית יותר מג' וכן דנתי לפני מורי קרובי ה"ר יהודה זצ"ל והנאהו עכ"ל מורי רבינו
מאיר בחידושיו".
עולה מדברי מהר"ם בהגהות מימוניות שגירסתו היתה כרש"י ואעפ"כ ההלכה
כר"מ2 וא"כ אין לתפור קרע בתוך ג' אצבעות סמוך לכנף.
הרא"ש (הלכות קטנות, הל' ציצית סי' יא) כתב:
"(שם מא, א) אמר רבה אמר רב יהודה (אמר רב) טלית שנקרעה חוץ לשלש
יתפור. תוך שלש לא יתפור. פירש"י ז"ל דחיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה
ויניחנה ויוסיף עליו ז' חוטין לשם ציצית ואיכא תעשה ולא מן העשוי אבל חוץ
לשלש לאו מקום ציצית הוא. ולפ"ז יראה דטלית של צמר שנקרעה תוך שלש
מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטין של צמר אלא בחוטי קנבוס ואינם
ראויים לציצית".
בפירושו הראשון מביא פרש"י ומסיק שבימינו כיון שתופרים בחוטי קנבוס גם
בתוך ג' אם נקרע רשאי לתפור.
הבית יוסף (או"ח סי' טו) הביא את דברי הרא"ש וכתב: "ובתשובות כלל שני (סי'
יא) כתב דהא דאמרינן טלית שנקרעה תוך שלש אסור לתפרה טעמא משום
דשמא ישייר מחוט התפירה ויעשה מהם ציצית והוי תעשה ולא מן העשוי הלכך
אפילו קרע כל דהו אסור לתפרו כשהוא בתוך שלשה מן הכנף שהוא מקום תליית
הציצית עד כאן נראה שהוא תופס פירוש רש"י עיקר".
היינו הרא"ש סובר שהחשש בקרע הוא מחוט התפירה כרש"י.
וכך אמנם פסק השולחן ערוך (או"ח סי' טו ס"ד) בשיטה הראשונה שהביא:
"נקרע הטלית תוך שלשה אצבעות סמוך לשפת הכנף, אינו רשאי לתופרו. ופירש"י
דחיישינן שישתייר מחוט התפירה ויניחנו, ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית.
ולטעם זה, אפילו נקרע כל שהוא, לא יתפור. ולפי זה, טלית של צמר שנקרע תוך
שלשה, מותר לתפור האידנא, דאין דרך לתפור בחוטי צמר".
ב. שיטת רב עמרם גאון
הרא"ש ממשיך: "ורב עמרם פירש חוץ לשלש יתפור כיון דאית ביה שלש על שלש
אית ביה תורת בגד. תוך ג' לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמיא. ואף על גב
דתפריה כמאן דפסיק חשיב ולא רמינן ביה ציצית ואי עביד ביה ציצית לא פטר
ליה לטלית. תניא נמי הכי טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש רבי מאיר
אומר לא יתפור וחכ"א יתפור ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר
ובה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה בבגד זה
בשעת עשייה".
פירושו לפי רב עמרם גאון שכיון שנחתך בתוך ג' לכנף הבגד שוב אין זה חלק
מהבגד. ודבריהם צריכים בירור.
כפירוש רב עמרם גאון כתבו בתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' קנט): "טלית
שנקרעה חוץ לשלש יתפור כיון דאית בה ג' על ג' עליה תורת בגד תוך שלש לא
יתפור כיון דלית עליה תורת בגד כמה דליתא דמי ואפי' תפור". והט"ז (סי' טו ס"ק
ד) מוסיף כאן את המילים (שאולי היו לפניו שכן רק לאחריהן חותם עכ"ל): "כנף
זה לא היה עם בגד זה בשעת עשיה". היינו הוא מבין את הפסול של תורת בגד
משום תעשה ולא מן העשוי3.
הב"י מסביר את שיטת הגאונים: "ורבינו ירוחם (ני"ט ח"ג קסט:) כתב: אבל אם
נקרע ונשתייר כל שהוא כשר. ונראה דלא קאי אפירוש רש"י דהא אפילו בנקרע
כל שהוא איכא למיחש דלמא פייש מידי מחוט התפירה וכו' אלא אפירוש רב
עמרם קאי וסבירא ליה דעד כאן לא קאמר דלא יתפור אלא בנקרע כולו דכיון
דלא נשתייר בו כלום כשתפרו כמאן דפסיק חשיב אבל נשתייר כל שהוא אם
תפרו כשר דלא חשיב כמאן דפסיק, וכן נראה מדברי המרדכי (סי' תתקמח) גבי
ושוין שלא יביא אמה על אמה ממקום אחר וכו'".
מתבאר ששיטת הגאונים היא שרק אם נקרע לגמרי מהבגד עולה השאלה האם
חבורו מחדש יחשיבו כחלק מהבגד, אבל אם נשתייר חיבור כל שהוא אין סיבה
לאוסרו. ונראה שדוקא כשהציצית כבר תלויה בחלק שנקרע, אבל אם הציצית
אינה תלויה בו אין כאן תעשה ולא מן העשוי.
מוסיף הב"י: "והתוספות4 שם (מ: ד"ה שמא) גבי סדין בציצית דאמרינן גזרה שמא
יקרע סדינו בתוך שלש כתבו דהיינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר
שלש דהוי כאילו נפסק לגמרי אבל אם נשתייר בו שלש לדברי הכל חיבור מעליא
הוא עכ"ל ומשמע דהיינו כפירוש רב עמרם, ולפי זה תוך שלש וחוץ לשלש לא קאי
ארוחב הטלית דלא שנא לן בין נקרע תוך שלש ברוחב הטלית לנקרע חוץ לשלש
אלא אאורך, כלומר שאם מה שנשאר שלם חוץ לשלש יתפור דכיון דאיכא שלש
אצבעות שלם לא חשיב כפסיק אבל אם כל השלם הוא תוך שלש כיון שאין
בשלם שלש כפסיק דמי ולא יתפור, וכן כתבו הרא"ש ורבינו ירוחם. ומשמע
דלפירוש רב עמרם כל שנקרע תוך שלש דמיפסיל אפילו תפרו לא מיבעיא דאין
להכשיר ציצית שהיה תלוי בו באותה שעה דהא אית ביה משום תעשה ולא מן
העשוי בפיסול אלא אפילו הטיל בו ציצית אחר שתפרו פסול משום שחתיכה זו
כיון שנפסקה אף על פי שתפרה תו לא חשיבא מבגד זה וכן כתבו הרא"ש (שם)
ורבינו ירוחם (שם)".
היינו לפי הגאונים אם החלק הקרוע מחובר בשלש אצבעות בד לחלק השני הוא
נחשב כחלק מהבגד ואם תפרו חזר הבגד לבוריו ואם פחות מג' אצבעות אף אם
תפרו אינו חלק מהבגד.
וכ"כ בהסבר שיטה זו בתרומת הדשן (סי' מו): "ונראה דההוא טעמא לא שייך,
אלא דווקא היכא שנקרעת הטלית חתיכה קטנה תלויה ומחובר בה במועט, ורוצה
לחזור ולתופרה בטלית, וכה"ג לא רמינן ציצית באותה חתיכה, משום דכמאן
דפסיק דמי, וציצית המוטל שם לא פטרה לטלית".
ולפי הבנת תרומת הדשן אפילו חתיכה פחות מג' על ג' שנתפרה לכנף אין מטילים
בה ציצית משום שנחשבת כמופרדת.
וכך פסק בשו"ע: "ורב עמרם פי' דטעמא משום דנקרע תוך שלשה לית ביה תורת
בגד, וכמאן דליתיה דמי. ואף על גב דתפרו, כמאן דפסוק חשוב. ואי עבד ביה
ציצית, לא פטרה לטלית. ולפירוש זה אם נקרע ונשתייר כל שהוא, כשר".
וכך כתב המשנה ברורה בביאור שיטה זו (ס"ק יב): "ה"ה אם לכתחילה בעת
עשיית הבגד תפר חתיכת בגד פחות משלש לשפת הבגד הן באורך הן ברוחב
והטיל בה ציצית בחתיכה זו פסולה לדידיה דהוי כמאן דפסיק אף שתפרו להבגד
ואם יטיל ציצית למעלה מאותה חתיכה התפורה יהיו הציצית רחוקים מקצה הבגד
יותר מג' אצבעות ופסול ע"כ יראה אז לתפור תחת הכנף חתיכת בגד של שלש על
שלש". ולדבריו, לפי שיטת רב עמרם גאון, אסור שכנף הבגד תהא פחות משלש
על שלש אצבעות ולא משום תעשה ולא מן העשוי אלא משום שאין לו דין בגד
ואפילו בגד מטלאים פחות מג' על ג' אצבעות אסור באזור הכנפות. ולכן כתב
בס"ק יג: "ואי עבד וכו' – ר"ל אפילו עשה ציצית חדשים בחתיכת הכנף ההוא אחר
שתפרו להטלית אפ"ה לא פטר להטלית דתפירה לא חשיב חיבור בזה וכמאן
דפסיק עדיין חשיב אם מתחילה נקרע הכנף לגמרי מן הבגד".
ולכן תופרים בטליתות בד יותר מג' על ג' אצבעות בכנף כדי להיות
ג. שיטת הנמוקי יוסף בביאור שיטת רב עמרם
ממשיך הב"י: "ובנמוקי יוסף (שם) כתב בשם רב עמרם טלית שיש בו ציצית
ונקרע הכנף סמוך לציציות אם הוא חוץ לשלש יתפור שהרי לא נתבטל הציצית
כיון שנשאר שיעור שלם להיות כנף דהיינו שלש על שלש תוך שלש אם נקרע תוך
שלש בטל הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחוזר ותופרו הוה ליה
תעשה ולא מן העשוי עכ"ל ומשמע דתוך שלש וחוץ שלש הוא מפרש שברוחב
הבגד קאמר כפירוש רש"י אלא דלרש"י כל שנקרע תוך שלש אפילו תפרו ואח"כ
הטיל בו ציצית פסול ולרב עמרם לא נפסל אלא ציצית שהיה בו בעת שתפרו אבל
ציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ולזה נוטים דברי הרמב"ם שכתב בפרק א'
(הי"ח) נפסק הכנף שיש בה ציצית חוץ לשלש אצבעות תופרה תוך שלש לא
יתפור משמע דדוקא לפסול ציצית שיש בה בשעת קריעה קאמר, וכיון דהרמב"ם
סבר כרב עמרם הכי נקטינן ומיהו היכא דאפשר נכון לחוש לדברי רש"י. ורבינו
(=הטור) כתב מימרא דרב יהודה סתם ולא פירש בה דבר ולא ידעתי למה".
ויותר מבואר בפסקי הרי"ד (מנחות מא ע"א5): "אמר רחבה אמר רב יהודה טלת
שנקרעה חוץ לשלש יתפור, בתוך שלש לא יתפור. פי', לא יתפור דכיון דנקרעה
כנף טלתו ונפלה מן הטלת עם כל הציצית התלויה בה, בטלה לה תלייה
הראשנה, וכי הדר תפיר לה נמצאת הציצית תעשה ולא מן העשוי, שכאשר שהיא
תלויה באותה הכנף הקרועה, כך מחברה עם הטלת ואינו עושה שום מעשה
בציצית, ולא מיתכשרא עד דשרי לציצית והדר וקטיר לה, הילכך אם נקרעה כנף
טלתו למעלה משלש יתפור, דכיון דאית בה שלש חשובה היא ולא בטל שם כנף
מעליה, וכשמחזירה לטלת שנקרעה ממנה למילתא קמייתא קא הדרה, ואינו צריך
שום מעשה עכשיו בציצית, שבעשיית תלייה הראשונה נכשרת, כיון שלא בטל שם
כנף מעליה. אבל אם נקרעה בתוך שלש, בטל שם כנף מעליה ובטל ליה מעשה
הראשון, ואם רוצה להחזירה לטלת צריך להתיר הציצית, אחר שתפר הכנף
ויתלנה פעם אחרת. ואם יתפרנה עם הציצית שהיא תלויה בה הוה ליה תעשה ולא
מן העשוי, כיון שבטל שם כנף מעליה בעודה קרועה ולא מיקריא ציצית,
ובתפירתה נמצאת ציצית עשויה מאיליה בלי שום מעשה שיעשה בציצית".
"תניא נמי הכי טלת שנקרעה חוץ לשלש יתפור, בתוך שלש ר' מאיר אומר לא
יתפור, וחכמ' אומ' יתפור. פי', ר' מאיר סבר לא יתפור, כדאמרן, וחכמים אומרים
יתפור דכיון שנקרעה מטלת מצויינת (צ"ל מצוייצת) כי הדר ותפיר לה התם,
למילתא קמיתא מהדר לה, ובעשייתה הראשונה נכשרת, ולא אמרי' בטל שם כנף
מעליה, ובהא פליגי, דר' מאיר סבר בטל שם כנף מעליה והילכך בטלה עשייתה
הראשונה, וצריכה עשייה אחרת, וחכמים אומרים לא בטל שם כנף מעליה שעתיד
לתופרה במקומה, ובעשייתה הראשנה נכשרת, ואין כאן תעשה ולא מן העשוי.
ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ויתלה בה. פי', אף
על גב דאמור רבנן דכי תפיר לה, למילתא קמיתא הדרה, הני מילי כשהיתה
מאותה הטלת ונקרעה משם, אבל אם מביא כנף ממקום אחר עם הציצית שבה,
אף על פי שיש בה אמה על אמה שהיא חשובה, תעשה ולא מן העשוי היא,
שכשקרעה מן הטלת בטל מעליה תורת ציצית, שאין כנף אחת חייבת בציצית,
וכשתופרה עם זו הטלת מתחייבת, ונמצאת הציצית עשויה מאיליה, שהרי לא עשה
שום מעשה בציצית זו, ואין לומר כאן למילתא קמיתא קא הדרה, כיון דלאו מאותה
טלת הות, וצריך להתירה ולתלותה פעם אחרת ואם לאו פסולה".
מדברי הרי"ד והנ"י עולה שהחשש הוא האם הקרע יוצר מצב של תעשה ולא מן
העשוי כיון שהוא כמחבר בגד ובו ציצית לגוף הטלית, ואעפ"כ לפי חכמים
(ובפשט הלכה כמותם) הדבר מותר אם יש בו ג' על ג' אצבעות כיון שהחלק
הקרוע הוא מאותו בגד עצמו. ואפילו ניתקה לגמרי הכנף כולה כיון שיש בה יותר
מג' על ג', ורק בפחות מג' על ג' יש לפי ר"מ 'תעשה ולא מן העשוי'. הסיום 'ושוין
שלא יביא אמה על אמה' וכו' מתאים מאד לפירוש הרי"ד והנ"י ופחות מתאים
לפירוש רש"י.
לא ברור לגמרי אם הנ"י מדבר בפחות מג' אפילו בקרע ולא בניתוק מלא, ולא
ברורה דעת הרי"ד בקרע ולא בניתוק מלא.
וכך כתב הפמ"ג (א"א ס"ק ח) בביאור דעת הגאונים: "הנה ברב עמרם ב' פירושים
הובא בשו"ע (ועיין ט"ז ס"ק ד' יבואר אי"ה) וליש אומרים א' הטעם כמאן דפסיק
ואין חיבור לבגד, ולא משום תעשה ולא מן העשוי6, ולפירש הב' התפירה חשיב
חיבור כה"מ בטומאה וכלאים וכדומה, רק ציצית שהיו בו בעת נפסקה הכנף כיון
דבתוך שיעור ג' אצבעות לא נשאר שם כנף עליה ונתבטל הציצית מכל לגמרי,
ואפילו לתפור לאותו טלית פסולים הציצית, ולא דמי לנקרע חוץ לשלש אעפ"י
שנקרע מכל לגמרי רצועה ארוכה נפרדה ואין שיעור טלית כשר כשתופרה לאותו
טלית כמו שכתב המ"א אות ג' התם שם כנף נשאר עליה משא"כ תוך ג' אין שם
[כנף] כלל".
ממשיך הב"י: "וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל על דברי רבינו: פירוש שנקרע
מכל וכל ובזה יתיישב עם מה שאמרנו למעלה (סי' יא טז.) שאם היה רחוק כמלא
קשר גודל וניתק שאין לחוש בזה שהנה לשם מדבר כשנשאר מהקרן שיעור מה
וכאן מדבר כשנקרע מכל וכל וכך תמצא בארחות חיים (הל' ציצית אות כ7)
עכ"ל". והב"י הקשה עליו הרבה קושיות. ונראה שדברי מהר"י אבוה"ב נוטים
לשיטת הרי"ד שהזכרנו לעיל שכתב בפירוש: 'ונפלה מן הטלית'.
ומסיק הב"י: "ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא (=מחובר לבגד) ותפרו ואח"כ
הטיל בו ציצית לדעת רש"י אם הוא של צמר כשר דלשמא ישייר מחוט התפירה
ליכא למיחש כמבואר בדברי הרא"ש ומשום דנפסק ליכא למפסליה דתפירה הויא
חיבור... ואם הוא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטים של אותו המין לא יתפור
דאיכא למיחש שמא ישייר מחוט של התפירה. ולפירוש רב עמרם שכתבו הרא"ש
ורבינו ירוחם נראה דבין של צמר בין של שאר מינים יתפור דהא לא פסל אלא
משום דלא נשתייר תורת בגד הא לאו הכי משמע דשפיר הוי תפירה חיבור וכן
נראה לדעת נמוקי יוסף אליבא דרב עמרם דכל שתפרו ואחר כך הטיל בו ציצית
כשר בין בטלית של צמר בין בטלית של שאר מינים, מיהו היכא דנקרע לגמרי
ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית איכא לספוקי לכולהו פירושי אי מהניא בהו תפירה אי
לא". וכאמור לשיטת הרי"ד אם הקרע חוץ משלש ותפר אפילו ניתק לגמרי ואח"כ
הטיל בו ציצית נראה שכשר.
השו"ע הביא דעה זו כך: "וי"א דלרב עמרם לא נפסל אלא ציציות שהיו בו בעת
שתפרו, אבל אם אחר שתפרו הטיל בו ציציות, כשר".
ד. דעת האחרונים להלכה
כך סיכם הב"ח (או"ח סי' טו) את הדעות: "נראה דרבינו (=הטור) בנקרעה קרע
בעלמא קאמר ועדיין מחובר לבגד ואפילו הכי תוך שלש אינו רשאי לתופרה
ולהטיל בה ציצית לאחר שתפרה ואין זה אלא על פי פירוש רש"י שפירש דלמא
פייש מידי מחוט התפירה וכו' דאילו למה שכתבו התוספות ורב עמרם והמרדכי
כשהוא מחובר לבגד לא חשיב כמאן דפסיק ואפילו תוך שלש פשיטא דיתפור
לענין זה דיכול להטיל בו ציצית לאחר שתפרו דאותן ציצית שהיו בה באותה שעה
כשנקרע תוך שלש פסולין אפילו לאחר שתפרו אבל חוץ לשלש כשרין וכן כתב
נמוקי יוסף להדיא בשם רב עמרם... והוא הדין נמי לרב עמרם ותוספות והמרדכי
היכא דנקרע לגמרי ותפרו אין חילוק בין תוך שלש לחוץ לשלש לענין הציצית
שהיו בו קודם קריעה דפסול כדתניא ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ובה
תכלת ותולה בה, אבל להטיל בו ציצית לאחר שתפרו נראה בעיני דלא מיבעיא
בחוץ לשלש דכשר אלא אפילו תוך שלש נמי כשר להטיל בו ציצית דלא גרע
מהיא של בגד וכנפיה של עור דפירש רש"י שנחתכו קרניה ותלה בהן עור דחייבת
בציצית ואינו מחלק לשם בין תוך שלש לחוץ לשלש דלעולם כשרין הציצית
שמטיל בהן לאחר תפירה והיינו טעמא דאין סברא לחלק בין נעשה הבגד
מתחלה חתיכות חתיכות לבין נקרע אח"כ הכנף מן הבגד ותופרו דבכל ענין ודאי
שרי להטיל בה ציצית לאחר שתופרו". ומוסיף ודן בדברי הר"י אבוהב.
מסקנת הב"ח הלכה למעשה שונה מדברי הב"י שהחמיר כדעת רש"י: "ולפענ"ד
נראה עיקר כדפירשתי דלהטיל בה ציצית לאחר שתפרו אפילו נקרע לגמרי ואפילו
תוך שלש כשר ואין כאן ספק לפי שיטת רב עמרם והיא שיטת התוספות והמרדכי
– והכי נקטינן דלא כמו שפירש בית יוסף דעת התוספות והמרדכי ועיין שם".
הט"ז (סי' טו ס"ק ד) סבר שדעת הרא"ש ותוס' בשיטת הגאונים ודעת הנ"י שווה.
ולכולם אם ניתק הכנף ושוב תפרו והטיל ציצית כשר. וכל השאלה אם לא ניתק
הכנף ונשאר פחות מג' על ג' פסול וצריך להתיר הציצית ואח"כ לחבר את הכנף
ושוב להטיל בו ציצית (ואף הוא נראה שלא פוסק כשו"ע עפ"י דעת רש"י).
אמנם בשו"ע כתב בדעת ר"ע גאון עפ"י הרא"ש ורבנו ירוחם שאף אם התיר את
הציצית ותפר ושוב הטיל ציצית הציצית פסולה ("ואי עבד ביה ציצית, לא פטרה
לטלית"), וכן המגן אברהם (ס"ק ז) באר בשו"ע: "לא פטר – כ"כ הרא"ש דאפי'
ציצית שעשה אח"כ פסולים דכמאן דפסיק חשיב ועסי' י' ס"ג וס"ו".
בביאור הגר"א לסעיף בשו"ע חלק על דברי הב"י וסבר כשיטת הנ"י.
המשנה ברורה (ס"ק י) פסק להלכה בנקרע משפת הבגד יותר מג' אצבעות:
"אבל למעלה מג' אצבעות יכול לתפרו לכו"ע, דלפירש"י הלא שם אין מקום ציצית
כנ"ל סימן י"א ואין לחוש שיקחנו לציצית, ולפירוש רב עמרם גאון אית ביה תורת
בגד. ואפילו אם הכנף ההוא נקרע לגמרי מן הבגד עם ציציותיו אפ"ה מותר לחבר
הכנף והציצית כשר והט"ז פליג ופוסק דצריך להתיר הציצית מן הכנף הזה
ולהטילו מחדש אחר התפירה ויש להחמיר וכנ"ל בסק"ז".
על השיטה השניה בדברי רב עמרם גאון כתב המשנ"ב (ס"ק טו): "וי"א דלר"ע וכו'
– ס"ל דתפירה חשיב חבור ולא מיפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו משום
תעשה ולא מן העשוי, ועיין בט"ז דחולק על השו"ע וכתב דכו"ע מודים דאם לאחר
שתפרו הטיל בו ציצית דכשר וכ"כ הב"ח ושיורי כנה"ג והגר"א וכן הסכים בארה"ח
אבל מ"מ לצאת ידי דיעה הראשונה יתפור תחת הכנף מטלית שיש בו ג' על ג'".
ועל דברי השו"ע שירא שמים יצא את כולם כתב המשנ"ב (ס"ק טז): "ע"כ נוהגין
לתפור בכל כנף מהטלית חתיכה של בגד שלמה משלש על שלש משום דבכמה
בגדים מצוי שאפילו הם חדשים יש בהם תפירה תוך ג' ויש פסול לדעת ר"ע לפי
דיעה הראשונה וכנ"ל בס"ק י"ב".
ומשלים בס"ק יז: "והיכא דלא אפשר נקטינן דסברת ר"ע עיקר וגם דתפירה חשיב
חבור". היינו כדעת הב"ח והגר"א שבהתרת הציצית ותפירה אפילו פחות מג' על ג'
ושוב הטלת הציצית די כדי לצאת ידי חובה ואין בו משום תעשה ולא מן העשוי.
ועי' חזו"א (או"ח סי' אות יח).