חבל נחלתו טו א

<< · חבל נחלתו · טו · א · >>

סימן א

עיסוק בדבר הרשות לפני זמן המצוה אשר מפקיע את קיום המצוה

שאלה

בספר 'רץ כצבי' ח"י סימן א דן המחבר האם מותר לאדם לנסוע במטוס מביתו

למקו"א וכאשר בגלל אורך הטיסה ותחילתה לא יוכל להדליק נר חנוכה בביתו1.

נושא הדיון הוא האם קודם זמן המצוה מוטלת עליו חובה להתכונן לעשייתה, ועל

כן לבטל נסיעות רשות מפני מצוה שתבוא.

היריעה הורחבה בפוסקים יותר ממה שהביא המחבר, ומני ומיניה תסתיים

שמעתתא.

השאלה העיקרית היא האם מותר לאדם מישראל לבטל מצוה ע"י עיסוק בדברי

הרשות קודם המצוה, ובזמן שתחול המצוה כבר יהא אנוס ולא יוכל לקיימה, או

שכבר לפני קיום המצוה מוטלת עליו חובת קיומה לכשתבוא ולכן אסור לו לגרום

שיהא אנוס לכשתבוא, ואם הוא מבטל את המצוה נחשב כמבטל מצוה.

מבטל מצוה צריך להביא קרבן עולָה, כאמור ברמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ג

הי"ד): "ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה", אולם אם אינו

נחשב מבטל מצוה מותר לו לבטל את המצוה בכניסה לדברי הרשות קודם קיומה

ואע"פ שיהיה אח"כ אנוס.

פשוט, שאם עסק במצוה אחרת קודם זמן חלות מצוה עתידית, אינו צריך לעזוב

את המצוה שהתחיל בה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. (לגבי העוסק במצוה

מן התורה שניתן לאחרה האם צריך להפסיק לשם מצוה מדרבנן של פרסומי

ניסא – הדבר שנוי במחלוקת כידוע במצות קריאת מגילה.)

תשובה

א. צריך לעיין לגבי מצוות שקבוע להן זמן, האם לפני זמן הגעתן, מוטל על האדם

לעשות השתדלות לקיומן אם בקניית מכשירי מצוה או בהתקרבות למקום בו הן

ינהגו, וק"ו שמוטל עליו באותו זמן שלא לגרום לביטול מצותו מחמת אונס. חיוב

כזה יכול להיות כבר מהתורה או שחכמים הוסיפו חיוב כזה לכל מצוה או למצוות

מסוימות.

נראה שצריך להבחין בין סוגי מצוות שונות, ולגבי מצוות מסוימות יש חובה לטרוח

לפניה ולגבי מצוות אחרות מותר שיעסוק בדברי הרשות ולא להשתדל לקיימן

ויחשב כאנוס. יש לחלק בין מצוות קיומיות כגון ציצית ומזוזה שאין אדם חייב

לקיימן אלא כאשר נשלמו התנאים לקיומן: בית החייב במזוזה ובגד בן ארבע

כנפות, למצוות שחייב לקיימן ללא תנאים מוקדמים כמו קרבן פסח, סוכה ותפילין

אשר זמנם קבוע וידוע.

כך דברי הרמב"ם בהלכות ברכות (פי"א ה"ב): "יש מצות עשה שאדם חייב

להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן

הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא

דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי

שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב

לבנות בית כדי לעשות מעקה, וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה

חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה".

המצוות הקיומיות הן מצוות 'שאינן חובה אלא דומין לרשות'2. לא מוטלת על

האדם החובה להשלים את התְּנאים או את מכשירי המצוה המחייבים אותו במצוה

עצמה. וא"כ לא עליהן החקירה דנן. במצוות החיוביות הוא חייב בבוא עיתה של

המצוה לקיימה ועליהן החקירה: האם עליו להשתדל לשם קיומן עוד לפני זמנן.

לגבי מצוות קיומיות – מובא במנחות (מא ע"א): "דמלאכא אשכחי' לרב קטינא

דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית

של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא

ריתחא ענשינן". וא"כ המנעות לזמן מסויים מלבישת בגד בעל ארבע כנפות כגון

בעת שְׂחִיה, או מגורים באוהל שאינו חייב במזוזה ודאי שאינם גורמים לענישה בידי

שמים. וניתן ללמוד בק"ו שאם במצוות קיומיות עונשים בעידנא דריתחא, ק"ו על

מצוות חיוביות שאדם לא עשה את ההשתדלויות הראויות לקיימן, או שהכניס

עצמו בידים למצב אונס שאינו יכול לקיימן שעונשים עליהם משמיא.

ב. ישנן מצוות שמוטלת מן התורה על המקיימן חובת התכוננות עליהן זמן רב

לפני קיומן, והאחרונים סבורים שהחובה היא מן התורה – והם חלק מן המצוה.

הר"י עמדין בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קכז) דן על מי מוטל לעלות לרגל

ולהקריב קרבן פסח (דנו בכך האחרונים ביחס לריב"ב שלא עלה לקרבן פסח

ולרגל מנציבין – פסחים ג ע"ב). וז"ל: "אם כן תמה על עצמך תימה גדולה איך

אפשר לומר כן ומי שמע כזאת שלא נצטוו בפסח אלא דווקא ישראל הדרים בארץ

והכתוב צווח לכל עדת ישראל. והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא הי' וחדל לעשות

הפסח שהוא בכרת. וכן הרמב"ם ומוני המצות אמרו בסתם המבטל מצוה זו בלא

אונס של טומאה או דרך רחוקה חייב. ואין ריחוק הדרך פוטרו. שצריך הוא לעשות

כל מה שאפשר לו כדי להגיע לירושלם ויובן אפי' הוא ברחוק ממנה מאד מאד.

אלא שאם נאנס מחמת ריחוק הדרך אחר השתדלותו ועשותו המוטל עליו בכל

היכולת אז פטרו הכתוב מחמת אונסו וזה פשוט. וברור שלא הטיל בו הכתוב תנאי

זה אלא מאונס. ומאמרו ית' ובדרך לא הי' כולל הקרוב והרחוק שלא שם לדרך

פעמיו וישב בביתו ונתעצל. הרי זה ביטל מצות עשה דפסח וחייב. ותדע שהרי

אמרו איזוהי דרך רחוקה ט"ו מילין מירושלים, א"כ תמה על עצמך וכי אין חובת

הפסח כי אם לדרים בתוך ט"ו מילין סמוך לירושלם ושאר כל ישראל אפי' הדרים

בתוך א"י שהיא גדולה ביותר יהיו פטורים, הא ודאי א"א לומר כן (ומקרא מלא הוא

[אף על פי שאינו צריך שהדבר מוכרח מעצמו בלי ראיה] בד"ה (ב' ל') גבי פסח

דחזקיה ויעמידו דבר להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות

פסח)".

וא"כ ברור ופשוט לו שחיוב קרבן פסח ועליה לרגל הוא מכל העולם ולא רק בא"י

וודאי חייב להשתדל ולבוא ולעשות חובותיו, ובדרך רחוקה אינה סיבת פטור

מהקרבן אלא סיבת פטור מהעונש. אלא שא"כ הדברים רופפים וצריכים הגדרה

וכי אדם יגיע לביתו ומיד יהא חייב לצאת שוב לירושלים?! וע"כ הרב יעב"ץ

ממשיך:

"ומ"מ צ"ל דיש גבול לדבר שבודאי א"א לומר ג"כ שהרחוקים מאד יתחייבו לעלות

לרגל מתחלת השנה לעשות הפסח. דהא ופנית והלכת לאהליך כתיב בג' רגלים.

ונלע"ד שכך הוא הענין. ששלשים יום לפני הפסח חל חובת עשייתו על הרחוקים

שיעתיקו מבתיהם מיד כשנכנסו ל' יום מזמן שחל חובת ביעור חמץ שהרי משה

עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. וכל עיקרו לא הזהיר רק על עשיית

הפסח. אלא דגמרינן ביעור חמץ מעשיית הפסח שאסור לשוחטו על החמץ, אף

על גב דבשני חמץ עמו בבית ודו"ק. ועוד ראיה לדבר חג השבועות שאינו רחוק

מי"ט ראשון של פסח אלא ז' שבועות. ונתנה לו תורה תשלומין שבעה. הרי בין שני

הרגלים שמונה שבועות. לפי שהטילה תורה חובה על הרחוקים ששוהין ד'

שבועות בהליכה וכן בחזרה וק"ל. ועוד יש להוכיח כן מהא דאיתא בגמ' דפ"ק

דמ"ק אמתני' דלא יעורר אדם על מתו שלשים יום קודם לרגל. דוק ותשכח שזהו

הזמן המוגבל לחול חובת העליה לרגל על הרחוקים שיוכלו להגיע לירושלם

בשלשים יום או קרוב לזה3. והדר רחוק מירושלם יותר משיעור הזה פטור אפי' הוא

דר בא"י".

ונראה שאין כן הדין בכל מצוה, אלא דוקא במצוות אלו קרבן פסח ועליה לרגל

חל חיוב ההשתדלות שלשים יום קודם4, וכמובן אסור לבטלן בכדי, ואילו במצוות

אחרות צ"ב אם חייב בהשתדלות מיוחדת לפני זמן קיומן.

ג. בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' קכז אות א) דן: "אמרתי לבאר, אימתי חל על

האדם החיוב להכין צרכי מצוה כדי שיהי' יכול לקיימה כשיגיע זמנה, כגון צורכי

מצות סוכה, אימתי חל עליו החיוב לעשות סוכה, דאא"ל דלא חל עליו החיוב אלא

בבא העת קיום המצוה, דאז כבר יום טוב ואסור לעשות סוכה. ואם נימא דאה"נ,

דלא חל עליו החיוב לעשות סוכה כלל רק אם הגיע עת קיום המצוה, דהיינו ליל

ט"ו תשרי מחויב ליכנס לסוכה אם יש לו, ואם לאו ה"ה אנוס ואונס רחמנא פטרי',

נמצא דיכול אדם לפטור עצמו מרוב מצות התורה, דלא יעשה סוכה לפני החג

ובלילה יהי' פטור, ולא יאפה מצה לפני הפסח, גם לא יכין לעצמו קמח לצורך

מצה, נמצא בבא ליל פסח הוא אנוס ורחמנא פטרי' וכן מצות ד' מינים, לא יקנה

קודם החג ובחג א"א לקנות וכיו"ב במצות שופר ובשאר מצות. וזה לא מסתבר.

ואם יש איזה זמן לזה, עלינו לדעת מתי הוא הזמן הקצוב לכל מצוה ומצוה".

חקירתו של הרב בצלאל שטרן ז"ל דומה לנושא אותו חקר הרב רייזמן העוסק

יותר בחיוב הגוף ולא בחיוב להכין מכשירי מצוה.

לכאורה היה ניתן להוכיח מן הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) הסובר שמברכים על

עשיית מכשיר מצוה עוד טרם עשיית המצוה וברכה עליה. ואם ישנה ברכה על

העשיה ודאי שיש חובה מן התורה להכין בטרם קיום המצוה, כאמור בירושלמי:

"העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה.

לאחרים לעשות לו סוכה לשמו. נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו

וציונו לישב בסוכה. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך

עליה עוד. מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו

לעשות לולב. לאחר לעשות לולב לשמו. כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב

ואשר החיינו. ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו. העושה מזוזה לעצמו אומר

לעשות מזוזה. לאחר לעשות מזוזה לשמו. כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו

במצותיו וציונו על מצות מזוזה העושה תפילין לעצמו וכו'". אולם ניתן לדחות

שאמנם עשיית מכשיר המצוה כגון: סוכה, לולב, מזוזה וכד' היא מצוה ולכן אם

עשאו מברך לירושלמי על עשייתו, אבל אין חובה לעשות, ורק אם עשה יברך.

ד. בתוך דבריו הביא שו"ת בצל החכמה את דברי הב"ח (אוח סי' תקפו) שנו"נ

בשאלה זו. וכותב: "שאחר שכ' (=הב"ח) דשופר של איל ל"ה רק מצוה מן

המובחר לענין שאם שניהם לפניו יתקע בשל איל אלא גם מחויב הוא לכתחילה

לחזור אחר של איל, כתב וז"ל (=הב"ח): ונראה שכל מה אינו אלא בר"ה עצמו

כשהגיע זמן לתקוע וכו' אבל קודם ר"ה דעדיין לא חל עליו חיוב תקיעה יכול

לקנות שופר של עזים אעפ"י שיש לפניו ג"כ של איל אלא שצריך לקנות בדמים

יקרים ויודע שלא יהי' בעירו של איל בר"ה אפי"ה אין חייב לקנות של איל בדמי'

יקרים אלא יש לו דין הידור מצוה עד שליש ולא יותר, וראיה ברורה מפרק אלו

דברים בפסחים (דף ס"ט א) דאותביה אביי לרבא מערל שלא מל ענוש כרת דברי

רבי אליעזר ופירש רש"י (ד"ה איתיביה) ערל גדול שלא מל ערב פסח ענוש כרת

בשביל שהיה ראוי לתקן משש שעות מזמן שחיטת הפסח ולמעלה ולא נתקן, ולא

דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין לתקן באותן שש שעות ומקמי הכי לא

רמיא חיובא עלייהו, אלמא אף על גב דלא חזי רמיא מצוה עליה היכא דאפשר

למיתקן וכו' וגדולה מזאת קאמר עלה בפרק כיצד צולין (דף פ' א) היו ישראל

מחצה טהורין ומחצה טמאין משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ועביד פסח שני ולא

מיחייב כרת מאחר שבשעה ששולחין אותו לא מיחייב בפסח ולא רמיא מצוה

עליה".

ה. בעל שו"ת בצל החכמה דן בדברי הב"ח וז"ל:

"הרי שירד לחלק בין מטי זמן חיובא דקיום המצוה ללא מטי עדיין, אלא שדבריו

סתומים וצריכין ביאור רחובו' והנני לבארם בס"ד ומני' תסתיים שמעתתא

בעזהי"ת".

"דלכאורה דברי הב"ח תמוהים, דמהנך ראיות שהביא הי' מקום להוכיח דאפי'

שופר של עזים א"צ לקנות קודם ר"ה ולא שום שופר וכשיבא ר"ה ולא יהי' לו שופר

אנוס הוא כמו לענין דרך רחוקה שאף שהי' אפשר לו לבא לירושלים קודם שש

לא רמיא חיובא עלי' ולא יעשה פסח ראשון לגמרי, וצ"ל דס"ל להב"ח דעשיית

פסח ראשון לא הוי חיובו אלא לכתחילה לטמא או דרך רחוקה וע"כ אף שאפשר

לו להשתדל שלא יהי' טמא או בדרך רחוקה בבא זמן חיובא מ"מ כיון שיש לו

תשלומין בשני, אף שאם אפשר, החיוב לעשותו בראשון, מ"מ אינו מחויב לעשות

השתדלות להביא עצמו לחיוב פסח ראשון כיון שאינו אלא כמצוה לכתחילה, וכ"נ

מפרש"י זבחים (ק' ע"א ד"ה דילמא כו') דעשה דפסח שיש בו כרת נדחה מפני

מצוה "דלא יטמא" ומותר לטמאות עצמו אפי' אחר חצות5 כשכבר חל עליו חיוב

עשית הפסח משום דפסח יש לו תשלומין וכשמטמא ממילא אזלא חיובא דכרת

משום פסח דהו"ל טמא ואינו ראוי ע"ש. וכיון שאינו אלא כלכתחילה נמצא שפיר

למידין משם דא"צ לעשות השתדלות לפני זמן חיובא להביא עצמו למצוה

לכתחילה וא"כ א"צ לקנות שופר של איל שהוא לכתחילה לפני ר"ה בדמי' יקרים

כיון שלא חל עדיין זמן חיובא אבל שלא יהא צריך לקנות שופר כלל לפני ר"ה לא

מוכח משם מידי כ"נ נכון".

וסיכם הרה"ג בצלאל שטרן את דברי הב"ח: "נמצא דלקיים מצוה לכתחילה

(=מהודרת) א"צ להשתדל קודם זמן חיובו וכן כל מצוה שיש לה תשלומין א"צ

לעשות פעלי' עד שלא חל זמן חיובו כדי שיהי' יכול לעשותו בזמנו, ונ"מ בזה לענין

תפִלות שיש להם תשלומין6 וכן לענין ספירת העומר שאם לא ספר בלילה יכול

לספור ביום7 ועוד טובא כהנה, אבל כל היכא שאין לו תשלומין ודאי שצריך

לעשות השתדלות – אף כשלא חל חיובו עדיין – שיהי' יכול לקיים המצוה ואם לא

עשה הרי ביטל המצוה וכמבואר מדברי הב"ח דלקנות שופר של עזים מחויב אף

לפני ר"ה אפי' בדמים יקרים".

הכלל העולה מדברי שו"ת בצל החכמה שלומד מן הב"ח ומראייתו מרש"י,

שהחיוב על קיום המצוה וחיוב ההשתדלות לקיימה מתחיל קודם זמן המצוה

(וממילא האיסור להיכנס למצב שיהא אנוס ולא יוכל לקים את המצוה), ורק מצוה

של הידור לכתחילה כמו שופר דוקא מאיל ולא מתייש, או מצוה שיש לה תשלומין

(כקרבן פסח)8 – בהן אין חובה על השתדלות קודם זמן המצוה.

ו. בשו"ת בצל החכמה (ובעוד אחרונים) הביאו את בעל המאור בשבת (ז ע"א

בדפי הרי"ף) שאין להפליג בספינה ג' ימים קודם השבת משום שנראה כמתנה

לדחות את השבת משום פיקו"נ. והביא זאת מחי' הרי"ם.

להבנתי הדלה אין מכאן ראיה לחקירה שלפנינו. המדובר בשבת שיעבור בלאו

הנדחה מפני מצב של פיקו"נ (בניגוד לשי' הרי"ף שמבטל עונג שבת), אבל

בסוגיה דילן השאלה היתה אם צריך להימנע מדברי רשות בגלל שייקלע למצב

שלא יוכל לקיים מצות עשה, ועל כך משמע מרש"י שעוד טרם הגיע זמן חיוב

המצוה צריך להסיר את המונעים ממנו מקיום המצוה (ערלות בפסח).

ז. ראיה נוספת, שלא מצאתיה באחרונים, נראית מן המשנה בשבת (פ"א מ"ב):

"לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ ולא

לבורסקי ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקים מפסיקים לקרות ק"ש,

ואין מפסיקין לתפלה".

כמעט כל המעשים המנויים במצוה זו הם דברי הרשות (יוצא מן הכלל דין)

ואעפ"כ חכמים הוצרכו להורות שלא להיכנס לדברי הרשות קודם המצוה וסמוך

לה. קצת משמע שלולי דברי חכמים לא חל חיוב שלא להתעסק בדברי הרשות,

עם תחילת חיובה של המצוה9. אולם ניתן לדחות שדוקא בתפילת מנחה שהיא

באמצע היום ודברי הרשות אשר מנויים כאן הם צרכים אשר קשה להפסיקם

באמצע (כפי שפרשו האחרונים), ויש חשש שייגרר ולא יפסיק לתפילת המנחה,

אבל בשאר מצוות אין צורך להטיל איסור אלא אדם לא יכניס עצמו למצב אונס

(אמנם עי' במג"א סי' רלב ס"ק ח).

ח. עוד הביא בשו"ת בצל החכמה: "בס' תיקון משה (מהגר"מ פולק אבד"ק

באנהארט) (הל' פסח או' ח' ט') שכ' בשם ס' מרכבת המשנה וצל"ח דלכן מי

שאין לו קרקע פטור מפסח דכתי' 'לא יחמוד איש ארצך בעלותך' וגו' דפטור מעלי'

לרגל כבפסחים (ח') ממילא הוא בדרך רחוקה ופטור מפסח, ותמה עליהם

(=בעל ס' תיקון משה) וז"ל: ובעניי לא זכיתי להבין נהי דדרך רחוקה פטור מכרת

מ"מ מחויב למעבד טצדקי לקרב עצמו שיהא בירושלים בזמן שחיטת הפסח, ואטו

נימא שאינו מחויב מה"ת לקנות אתרוג קודם סוכות כדי שיוכל לקיים המצוה בזמנו

וכה"ג בשמחת יום טוב בגדי פשתן וצבעונין החיוב עליו להכין קודם סוכות כדי

שיוכל לקיים המצוה ביום טוב וכיו"ב הרבה מצות והכי מוכח מהא דאיתא בר"ה

(ט"ז ב) ובנבלתם לא תגעו שחייב אדם לטהר עצמו ברגל דהיינו להכין עצמו

קודם יום טוב שיהי' טהור ברגל, כו' וי"ל דהך ובנבלתם כו' היינו לענין עלי' לרגל

דבזה ודאי החיוב לעלות איזה ימים קודם יום טוב מביתו שיהי' בעזרה ברגל ועיקר

המצוה כך היא, משא"כ בשאר מצות י"ל אין לך אלא מקומו ושעתו, והוא דחוק

בעיני וצע"ג עכ"ל. והנה מה דמספקא לי' בהל' פסח מפשט פשיטא לי' בהל'

מילה דאיתא בתיקון משה הל' מילה (או' ב') וז"ל: ונ"ל דהא דזריזין מקדימין ל"ה

טפי מצפרא היינו בהכנה שיש שהות בבקר והוא בידו של אדם כהך דויבקע עצי

עולה ובזה חביבה מצוה בשעתה, משא"כ בדבר שאינו בידו של אדם כגון לבקש

לו מוהל למול זה ודאי חל מיד בשעה שנולד לו הילד, וכה"ג כמה מצות כגון ראיית

פנים בעזרה ביום טוב חייב ללכת כמה וכמה ימים קודם יום טוב כדי שיוכל לקיים

המצוה בזמנו, וכה"ג שמחת יום טוב בבגדי פשתן וצבעונין כו' עליו להכין קודם יום

טוב שיהי' מוכן ללבשו ביום טוב וכן כל כיו"ב, וכן יליף הש"ס מקרא דובנבלתם

לא תגעו כו' ולפי דרכינו למדנו מי שלא נזהר להכין עצמו קודם זמן המצוה שיהי'

בידו לקיים המצוה בזמנו הגם שבשעת זמן עשיית המצוה אנוס הוא מ"מ הוי

כמבטל המצוה ועובר אעשה מה"ת כנלפענ"ד וא"ש עכ"ל".

מוסיף הרב בצלאל שטרן: "הרי דמיפשט פשיטא לי' דכל הכנה שאפשר לעשותה

בזמן עשית המצוה עדיפא לעשותה אז משום דחביבא מצוה בשעתה, אמנם

כשא"א לעשותה בזמנה מחויב לעשותה גם לפני זמנה... ומזה מוכח באמת דאפי'

קודם זמן המצוה מחויב להכין כל הדברים שצריך לקיום המצוה".

אמנם, לא כתב ולא הסיק אם לא הכין האם יחשב למבטל מצוה מן התורה, אולם

משמע שחלה עליו חובה מדרבנן להכין את מכשיר המצוה.

ט. בחיי אדם (נשמת אדם ח"א כלל סח סי' ג) כתב שאי"צ לעקור מביתו כדי

לקיים מצות שמיעת שופר (הו"ד אף בס' 'רץ כצבי' שם) וז"ל: "ועוד מטעם אחר

נ"ל דא"צ לילך מביתו דהא קודם י"ט לא חל עליו כלל המצוה עד י"ט ואז א"א לו

לילך יותר מתחום, ואעפ"י דקיי"ל שואלין ודורשין קודם שלשים יום לכל יום טוב,

כמש"כ המ"א סי' תכ"ט, וא"כ חל עליו חיוב המצוה, כדמצינו בסי' תל"ו לענין

בדיקות חמץ, נראה לי לחלק דדוקא התם דהמצוה בידו לבדוק חייבוהו חכמים

לקיים המצוה, אבל הכא שאינו בידו רק שיחזור אחריה אינו חייב אפילו מדרבנן".

בס' 'רץ כצבי' הביא מדברי הצל"ח לחזק את הנשמת אדם אולם לענ"ד דברי

הצל"ח צ"ע משאלות הר"י עמדין. עוד הביא מדברי המנחת חינוך (מצ' ה אות יג)

שמסכימים עם דברי השאילת יעבץ. לענ"ד, כפי שכתבתי לעיל, ישנן מצוות

שודאי מוטל עליו להשתדל בקיומן עוד טרם הגעת זמן קיומן, ובין מצוות אלו

עליה לרגל וקרבן פסח. ולגבי מצוות אחרות נראה שאין חיוב מהתורה אבל יש

חיוב מדרבנן להשתדל שיוכל לקיימם בעיתן ובזמנן.

י. בחשוקי חמד (מגילה ג ע"א) שואל: "חולה שקבעו לו תור לניתוח בחנוכה, ועל

ידי כך יתבטל ממצות ההדלקה, ובידו לשכור רופא שינתחו בבית חולים פרטי לפני

החנוכה, ואז יוכל לשוב לביתו ולהדליק נר חנוכה כדין, האם חייב לבזבז ממון רב

כדי להנתח לפני חנוכה?" הגר"י זילברשטיין שאל מן הצד הכספי, אולם יש מקום

לשאלה אף ללא הצד הזה.

וכך כתב בהמשך: "ושאלתי שאלה זו את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א

(זצ"ל), והשיבני שאינו צריך לבזבז הון כדי להנתח ע"י רופא פרטי ובית חולים

פרטי, כי לפני החנוכה עדיין לא הגיע זמן המצוה, וגם כשהגיע כבר ערב חנוכה

ונכנס לבית חולים להנתח ונהיה אנוס, הרי לא עבר על מצות הדלקת נר חנוכה,

אלא שנכנס למצב של אונס, ומאן יימר לן דאדם חייב להוציא כל ממונו כדי לא

להיות במצב של אונס, אמנם קיי"ל דיש לעשות הקל הקל תחילה, למרות זאת

הרי רבים הסוברים שהוא רק מדרבנן, ובפרט בעניננו שעוסק במצות רפוי גופו".

ונראה ללמוד מדבריו שאין חובה להוציא מכספו קודם קיום מצוה כדי שלא

להיכנס למצב אונס של ביטול מצוה, וכיון שלא הגיע זמן קיום המצוה יכול

להיכנס לניתוח בזמן שיועד לו, ומה שנדחה מקיום מצות נ"ח הוי אנוס. ועי' עוד

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' לז אות ד).

יא. בס' דף על הדף (פסחים קו ע"א) הביא מספר אגרות ורשימות קהלת יעקב

(ע' לא – ב) תשובת הגאון בעל קהלות יעקב. וז"ל 'הסטייפלר':

"והנה לכאורה נראה דמצוה שקבוע לה זמן כגון אתרוג והוא לא טרח קודם זמנו

לקנותו ולהכינו, ובזמן החיוב לא היה יכול להשיגו, אינו נדון כמבטל מצוה במזיד

ממש כיון דבזמן החיוב אנוס הוא, ומה"ט מבואר בזבחים (ד"ק ע"א) דבכהן

שמתה אשתו ערב פסח קודם חצות מטמאין אותו בע"כ משום דעדיין לא מטא

חיובא דפסח, אבל במת אחר חצות חיובא דפסח דוחה מצות טומאת קרובים.

והיינו דכשמטמא עצמו בזמן החיוב הוא מבטל מצוה ממש, אבל המטמא עצמו

קודם זמן חיובו אינו כמבטל מ"ע ממש [רק בדיני שמים חמיר ודאי יותר מהא

דבעידן ריתחא ענשו אעשה שאינה חיובית ועי' באור שמח פ"כ מסנהדרין

במסקנתו]".

"וכיון שהנדון אי נר שבת ונ"ח קודם לקידוש היום הוא לענין מבעוד יום מה עליו

להכין, דאז אפילו אי נמנע מלקנות קידוש היום אינו כמבטל מ"ע דאורייתא אלא

כמכניס עצמו לאונס קודם זמן החיוב [וידוע פלוגתא דרז"ה ז"ל ורמב"ן ז"ל פ"ו

דשבת בהפלגה בספינה פחות מג' ימים קודם השבת, ובפ' ר"א דמילה לענין

אישתפך חמימי דלאחר המילה ואכמ"ל], ושפיר יש כח ביד חכמים להורות שיקנה

הנר שבת ונ"ח"...

ניתן ללמוד מבעל קהילות יעקב שמי שלא השתדל לפני קיום המצוה וע"י כך הוא

אנוס ואינו יכול לקיים את המצוה – אינו אינו נחשב למבטל עשה ואינו צריך להביא

קרבן עולָה, אולם ענוש עליהם בידי שמים בעידן ריתחא ואולי אף יותר מכן.

יב. בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תליתאה ח"א סי' קכ) השיב: "מה שהקשה

קדושין דף ל"ג אמרו יכול יעצום עיניו וכו' ת"ל תקום ויראת משמע מזה דאף קודם

שבא חיוב המצוה אינו רשאי לבקש תחבולה להפקיע עצמו וע"ז הקשה מכמה

מקומות מהא דמותר להערים על התבואה לפוטרה מן המעשר. וגם מותר

להפקיע מבכורה והנה לפענ"ד ל"ק דשם החיוב שיכבד הזקן או הת"ח, וא"כ זה

גופא מצוה שלא יעצום עיניו כדי שיכבד הת"ח וא"כ גם כעת המצוה שזה כבודו

של חכם ובזה נקנה אהבת התורה ויראת שמים ויהי' כבוד הת"ח חשוב בעיניו וז"ב

ופשוט".

היינו, יש לחלק בין כבוד והידור בת"ח וזקן שעצימת עיניים קודם המצוה היא

הופכית למצוה ועקירת המצוה בידים למצוות אחרות שהוא עושה סתם מעשה

רשות אשר בגרמתו לא יוכל לקיים את המצוה.

מסקנות

א. יש מצוות שמוטל על האדם חיוב הכנתן לפני זמן המצוה כעליה לרגל וקרבן

פסח ואם ביטלן עובר בביטול עשה וחייב קרבן עולה (שו"ת שאילת יעב"ץ, תיקון

משה).

ב. מצוות שאם לא ישתדל עתה להכינן, לא יוכל לקיימן בזמנן, מוטלת עליו הכנתן

מבעוד מועד, וּודאי אסור לבטלן ע"י הכנסת עצמו למצב אונס ומשמע לגבי קרבן

פסח שחייב בכך מן התורה (שו"ת בצל החכמה בפירוש הב"ח וראייתו מרש"י).

ג. יש אומרים שמצוות שאם לא ישתדל עתה להכינן, לא יוכל לקיימן בזמנן אינו

נחשב כמבטל מצוה, אולם נענש עליהם בעידן ריתחא ואולי אף יותר מכן (קהילות

יעקב).

ד. על הידורי מצוה או מצוות שיש להן תשלומין ואפשר לקיימן בעת התשלומין אין

צריך להשתדל קודם זמנן (שו"ת בצל החכמה בפירוש הב"ח).

ה. אינו צריך להוציא ממונו קודם זמן המצוה אע"פ שיווצר מצב שיהיה אנוס בהגיע

זמן המצוה ולא יוכל לקיימה (הגרי"ש אלישיב כפי המבואר בחשוקי חמד), אולם

אין זה שייך לקניית והכנת מכשירי מצוה שעליהם חייב לטרוח קודם זמנם (שו"ת

בצל החכמה).

ו. על אי קיום מצוה קיומית אינו חייב אף אם ביטל בשעת המצוה וק"ו לפני זמנה,

אבל נענש על ביטולה בעידן ריתחא.