פתיחת התפריט הראשי

<< · חבל נחלתו · ח · לט · >>

סימן לט

ראש השנה לאילן בשביעית

שאלה

ראש השנה לצמחים חד שנתיים הוא א' בתשרי*, שלב הגידול הקובע להפרשה ברוב החד–שנתיים הוא הלקיטה.

השאלה היא מה הדין לגבי אילנות בשביעית מהו ראש השנה ומהו שלב הגידול בצמח הקובע. כמו"כ צריך לדון אלו מן המלאכות שנאסרו בשביעית מן התורה או מדרבנן הותרו בשמינית על אף שפירות הקדושים בקדושת שביעית על העצים?

א. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם פסק בהלכות שמיטה ויובל (פ"ד הל' ט, יג):

"באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות, פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין, ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר, ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה הרי הן כפירות שביעית".

"וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות, והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע אחר גמר הפרי, והירק אחר לקיטתו".

מתבאר מן הרמב"ם שראש השנה הקובע לקדושת הפירות הוא א' בתשרי, ושלב הגידול בפירות האילן הוא עונת המעשרות*.

כדעה זו פסקו האחרונים: הרדב"ז על הרמב"ם בהלכה ט. ובתשובותיו (ח"ו סי' ב' אלפים רכא) כתב:

"שאלת ממני אודיעך דעתי בענבים הנלקחים מן העו"ג בשנה השביעית לעשות מהם יין אם חייבים במעשר או לא:

"תשובה תנן באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות לפיכך כל הפירות שהגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי הם כפירות שנה ששית לכל הדברים ועונת המעשרות לענבים היא משיראה החרצן שלהם מבחוץ והדבר ברור שכל הענבים הגיעו לעונה זו קודם ר"ה ואם כן הרי הם כפירות שנה ששית וחייבין במעשר ואע"ג דיין לא נגמרה מלאכתו עד שיניחו אותו בחביות וישלה הזגין והחרצנים מעל פי החבית והרי לא נגמרה מלאכת היין עד השנה השביעית מ"מ לא תלו הדבר בגמר מלאכה אלא בהגעת עונת המעשרות דתנן ושאר כל הפירות כעונתן למעשרות כן עונתן לשביעית וכתבה הרמב"ם פ"ד מהלכות שמטה ויובל, וז"ל: פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין ואע"פ שאסף אותם בשביעית הרי הם כפירות ששית לכל דבר ע"כ, הא למדת שאפילו היו הענבים משדה של ישראל חייבין במעשר כיון שהגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה".

וכן פסק פאת השולחן (ביש"ר סי' כב ס"ק יד). והרב זצ"ל (שבה"א פ"ד ה"ט) כתב:

"אבל לענין שביעית לעולם גם לאילנות ראש השנה שלהן הוא אחד בתשרי".

וכן החזו"א (סי' ז אות יג) כתב:

"דלענין שביעית אף באילנות שנה שלהן ר"ה ולא ט"ו בשבט, דדוקא לענין מעשר אפשר למיהב שנה של גידול פירות אבל שביעית כשם שאיסור חרישה וזריעה מר"ה עד ר"ה כך כל קדושת שביעית בשנה השביעית תליא, והלכך פירות שחנטו באחד בתשרי של שביעית נוהג בהן שביעית ואותן שחנטו באחד בתשרי בשמינית מותרין, וראי' לזה מהא דאמר סוכה ל"ט ב' דאתרוג הנלקט בתחלת שביעית קדם חג הסוכות אסור משום שביעית דאזיל בתר לקיטה אע"ג דלענין מעשר הנלקט קדם ט"ו שבט מתעשר לשעבר כדאמר ר"ה ט"ו א', וכן בלולב אמר שם של ששית הנכנס בשביעית וכמו שפרש"י שם דמר"ה עד סוכות לא נגמר, אבל של שביעית קדם ט"ו שבט אסור, וכ"ה בהדיא בר"מ פ"ד מה' שמטה ה"ט שכ' באחד בתשרי ר"ה לשמטה כו' פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קדם ר"ה וכבר כתב רבנו פ"א מה' מ"ש ה"ב דכ"מ שנאמר ר"ה סתם הוא אחד בתשרי וכ"מ שאילנות הולכין אחר ט"ו בשבט כ' הר"מ בהדיא כמבואר בל' רבנו פ"א מה' מ"ש, וממקומו הוא מוכרע שכ' באחד בתשרי ר"ה לשמטה ור"ל שכל דיני שמטה בשנת השמטה תליא ור"ה שלה אחד בתשרי, וכ"כ רבנו בסמוך הי"ג בפירות שביעית הנכנסין לשמינית שאם הגיעו לעוהמ"ע קדם ר"ה מותרין".

פירות שחנטו או הגיעו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שביעית לכאורה חלים עליהם שני חיובים שכן מחד הם פירות ששית לענין מעשרות שהרי שנתם מסתיימת בט"ו בשבט של שביעית כמו שכתב הרמב"ם בהל' מעשר, אולם מאידך יש עליהם קדושת שביעית וא"כ הם הפקר והרי הפקר פטור מתרו"מ. ונראה שכיון שהם קדושים בקדושת שביעית הרי הם הפקר הפטור מתרו"מ, ולכן פטורים.

ב. שיטת השל"ה

כתב הרב זצ"ל בשבת הארץ (פ"ד ה"ט):

"ויש מי שאומר שראש השנה לפירות האילן הוא חמישה עשר בשבט גם לשביעית. ואם הגיעו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שביעית הרי הם כפירות של ששית".

היינו לפנינו שיטה שמקורה בראשונים כפי שיבואר, אולם מוכרת בתור שיטת השל"ה (אות ק סוף דיני שביעית) בדעת הרמב"ם, שאין הבדל בין ראש השנה לאילנות של שאר שנים ושל ששית.

ז"ל השל"ה:

"והנני מודיע להציל מהטעות המעיינים ברמב"ם בה' שביעית (פ"ד ה"ט) וז"ל בא' בתשרי ר"ה לשמיטה של תבואה וקטניות ופירות אילן שהגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין, האי ר"ה שבט הוא וכן מ"ש שם (ה' י"ג) פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית כו'".

היינו כאשר הרמב"ם מזכיר ר"ה לגבי אילנות כוונתו לט"ו בשבט ולא לא' בתשרי. וא"כ פירות אלו אם הם חייבים בתרו"מ הם פטורים מק"ש וכן להיפך. מקור השיטה בראשונים.

כך כתב רבינו חננאל (ר"ה טו ע"ב) לגבי בנות שוח:

"והנה מה שחנטו קודם ט"ו בשבט חשובין משנה ששית ושחנטו אחר ט"ו בשבט חשובין משנה שביעית ומתבערין בשנה השניה של שבוע שהיא שנה שלישית לחנטתו".

וכן כתב הערוך (ערך בנות שבע). ואע"פ שהם כתבו לענין בנות שוח (שבע) שהם פירות שמחנטה עד נתינת יבול נמשך שלש שנים (ולכן יש על העץ באותו זמן שלשה סוגי פירות: פירות שחנטו כבר, פירות כשנה אחר חנטה שהם בוסר, ופירות שהבשילו) בכ"ז נראה שדין זהה לכל המינים.

החזו"א (סי' ז אות יג) התייחס לשיטה זאת כך:

"ובגליון כתוב בשם של"ה דהר"מ שנה שלהן קאמר ושל ששית הנכנסין לשביעית אם חנטו קדם ט"ו בשבט מותרין, ושל שביעית שיצאו לשמינית אם חנטו קדם ט"ו בשבט אסורין והוא תמוה מאד".

ג. שיטת הר"ש והראב"ד

בספרא (בהר פרק א אות ד) נאמר:

"שבת שבתון יהיה לארץ כיון שיצת שביעית אע"פ שפירותיה שמיטה מותר את לעשות מלאכה בגופו של אילן אבל פירותיו אסורים עד חמשה עשר בשבט".

למדנו מן הספרא שתי הלכות: האחת שמראש השנה של שמינית מותר לעשות מלאכות בגוף האילן אע"פ שפירותיו עדיין קדושים בקדושת שביעית. והלכה שניה שראש השנה לאילן ביציאת השביעית הוא ט"ו בשבט ולא א' תשרי, ולכאורה ההלכה השניה היא כדעת השל"ה.

ובאר הר"ש על הספרא:

"פי' שכל מה שחנט לאחר שנה שביעית עד ט"ו בשבט הכל הוא כדין פירות שביעית ונפיק לן בערלה ורבעי במס' ר"ה (י) מדכתיב ובשנה הרביעית פעמים שפירות רביעית הן ערלה ומהדר על שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, והיינו שחנטו מתשרי של רביעית עד ט"ו בשבט, והוא הדין נמי בשביעית. ומיהו מה שחנט בשביעית מתשרי עד ט"ו בשבט הרי ודאי בדין שביעית ולא בדין ששית דלא אמרינן לקולא אלא לחומרא וטעמא דקים להו לחכמים שהפירות שחונטים מתשרי ועד ט"ו בשבט בידוע שהן חונטין משרף שבאילן שנכנס בו מקודם תשרי".

וכעין דבריו כתב אף בפי' הראב"ד על הספרא והביאם החפץ חיים בביאורו.

מבואר מדברי הר"ש והראב"ד שהולכים לחומרא הן בכניסת השנה השביעית והן ביציאתה. בכניסתה פירות שחנטו בה מא' תשרי עד ט"ו בשבט הם בקדושת שביעית. ולגבי יציאתה פירות שחנטו עד ט"ו בשבט בשמינית קדושים בקדושת שביעית, ואין עליהם חובת מעשרות.

הר"ש לא באר האם פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט של שביעית יצטרכו אף הפרשת תרו"מ כדין פירות ששית וכדין אתרוג. ואולי משתיקתו ניתן להוכיח שאין בהם חיוב תרו"מ בניגוד לאתרוג שחיובו מצד הספק. ולר"ש ביציאת השנה השביעית מותר לעשות מלאכות בגופו של אילן אף שפירותיו קדושים בקדושת שביעית.

בהגהות הגר"א על הספרא הנ"ל כתב: "עד ט"ו בשבט מיותר". אולם יצויין שראשונים ואחרונים הביאו נוסח זה בספרא, והם הראב"ד והר"ש על הספרא, הריבמ"ץ והר"ש על שביעית (פ"ב מ"ה) והתויו"ט (שביעית שם) והמלבי"ם (עה"ת).

החפץ חיים על הספרא באר בסוגריים על ההגהה שהגר"א כתב שהמלים מיותרות משום שהבריתא לא באה לומר עד מתי פירות שביעית קדושים, אלא באה לומר שמותר לעבוד עבודות בגופו של אילן מיד ביציאת השביעית.

החזו"א (סי' ז אות יג) בסוגריים התייחס להגהת הגר"א וכתב:

"ומיהו הר"ש פ"ב דשביעית מ"ה הביא ל' הת"כ פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט אבל הדבר תמוה, והגר"א ז"ל בהגהותיו מחק ג' תיבות אחרונות אלו בת"כ, שו"ר בפר"ח ר"ה ט"ו ב' כתב ג"כ דאם חנט קדם ט"ו בשבט בשביעית הרי הן כששית, וע"כ צריך לחלק לדעתם בין אתרוג לאילן דאזלינן בו בתר חנטה, דאע"ג דבאתרוג שנתו ר"ה לענין שביעית, בשאר אילנות כיון דזה שחנט קדם ט"ו בשבט עיקר חנטו ממים של שנה העברה וכמש"כ רש"י ותו' ר"ה י"ד א' שנתו ט"ו בשבט אף לענין שביעית, ול' הגמ' סוכה ל"ט ב' לולב ששית הנכנס לשביעית לא שביעית לענין הדין קאמר אלא קרי לי' שביעית שכבר הוא שביעית לענין עבודת קרקע ושאר דברים אבל לענין דין אילנות עדיין אין שביעית עד ט"ו בשבט, אבל אין כן דעת רש"י סוכה שם".

יש להעיר שהחזו"א הבין שהבריתא בספרא תומכת בשיטת השל"ה, אולם היא תומכת אף בשיטת הר"ש והראב"ד על הספרא, והמתבונן יראה שבארוה כשל"ה רק לגבי סופה של שנת השמיטה אבל לא לגבי תחילתה.

עולה ששלש שיטות לפנינו. שיטת הרמב"ם עפ"י נושאי כליו וכן נפסק להלכה שפירות שחנטו או הגיעו לעוה"מ בין ר"ה של שביעית לר"ה של שמינית קדושים בקדושת שביעית. שיטת השל"ה ברמב"ם וכן דברי הר"ח והערוך שהתאריך הקובע הן לק"ש והן לחיוב בתרו"מ הוא ט"ו בשבט. ושיטת הראב"ד והר"ש על הספרא שבמעבר בין ששית לשביעית פוסקים כרמב"ם שק"ש חלה מא' תשרי, אבל ביציאה כל שחנט לפני ט"ו בשבט של שמינית הרי הוא קדוש בקדושת שביעית.

במציאות, בארץ ישראל, מעטים מיני האילנות החונטים בין א' תשרי לט"ו בשבט וע"כ החילוקים בין השיטות אינם גדולים.

ד. מלאכות האסורות בשביעית וקדושת שביעית

לפי כל השיטות ישנם פירות הקדושים בקדושת שביעית על האילנות לאחר השנה השביעית. והשאלה העולה היא מה הן המלאכות המותרות כאשר השנה השביעית יצאה ועל העץ יש עדיין פירות הקדושים בק"ש (כאשר לשיטת השל"ה והספרא הזמן שאין על העץ פירות הקדושים בק"ש מאוחר יותר). לשון הספרא שהובא לעיל: "מותר את לעשות מלאכה בגופו של אילן".

ופרש הריבמ"ץ (שביעית פ"ב מ"ה):

"אלא אתא לאשמועינן שאע"פ שהאילן מלא פירות שביעית, מותר אתה לעשות כל עבודות הצריכות לאילן, כגון קירסום פיסול זיבול חרישה, וכדתנו רבנן שבת שבתון יהיה לארץ – כיון שיצאת שביעית אעפ"י שפירותיה שמיטה מותר את לעשות מלאכה בגופו של אילן, אבל פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט".

משמע ממנו שהותרו עבודות לצורך האילן אבל עבודות לצורך הפירות או שיש בהן פגיעה בפירות אסורות. ועל הפירות יש דין קדושה ככל פ"ש וחייבים בביעור. וצריך להפקירם ואסורים בשמירה. כמו"כ נראה שמלאכת בצירה דינה כבשנה השביעית שאסור לבצור כדרך הבוצרים, שהרי היא שייכת לקדושת הפירות.

מצב שדה האילן שעליו פירות הקדושים בק"ש הוא מצב מיוחד. מחד בעל השדה רשאי במלאכות שבקרקע או בגוף האילן ומאידך הוא אסור במלאכות לצורך הפירות. כמו"כ הוא אינו רשאי לאסור על כניסה לשדהו לשם קטיף הפירות אע"פ שהוא כבר עובד בשדה. ולפי"ז אם יש על העצים פירות והוא מעוניין לזמור לקראת

השנה הבאה אסור משום פגיעה בפירות.