פתיחת התפריט הראשי

<< · חבל נחלתו · ח · לח · >>

סימן לח

תלות מצות חלה בארץ ישראל

שאלה

מצות חלה האם היא מצוה התלויה בארץ, ובאילו הלכות?

א. גדר מצוה התלויה בארץ וחשיבותו

א. במשנה בקידושין (פ"א מ"ט) נאמר: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאים רבי אליעזר אומר אף מן החדש".

חשיבות הכלל היא שאי"צ בכל מצוה ללימוד מהתורה שהיא מתקיימת רק בארץ אלא די בכך שהיא שייכת לתנאים הנזכרים במשנה כדי לנהוג רק בארץ.

בגמרא (קידושין לז ע"א) בואר הכלל כך:

"ה"ק: כל מצוה שהיא חובת הגוף – נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, חובת קרקע – אינה נוהגת אלא בארץ".

פרש רש"י:

"חובת קרקע – שמוטלת על הקרקע או גידוליו כגון תרומות ומעשרות, חלה, לקט, שכחה ופאה, שביעית, חדש, ערלה, כלאים".

וכן פרש ר' עובדיה מברטנורא:

"כל מצוה שאינה תלויה בארץ – כל מצוה שהיא חובת הגוף, מיקרי אינה תלויה בארץ. ושהיא חובת קרקע, מיקרי תלויה בארץ.

"חוץ מן הערלה – שנוהגת בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. וכלאי הכרם בחוצה לארץ מדרבנן. וכלאי זרעים מותרין לזרעם בחוץ לארץ.

"ר' אליעזר אומר אף חדש – אסור בחוץ לארץ מן התורה, אע"פ שהוא חובת קרקע. שנאמר (ויקרא כ"ג) בכל מושבותיכם, בכ"מ שאתם יושבים. והלכה כר"א".

למדנו מדבריהם שכל מצוה המתקיימת בקרקע של א"י או בפירות שגידלה ארץ ישראל תלויה בארץ וחייבים בה מן התורה רק בא"י, ואילו מצוה שאינה מתקיימת בפירות א"י אלא היא חובת הגוף נוהגת בכל מקום. יוצאות מן הכלל מצוות ערלה כלאים וחדש שנוהגות אף בחו"ל כדברי המשנה בסוף ערלה (פ"ג מ"ט): "החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים".

מבואר מן הדברים כלל יסודי בענייני מצוות לחלק בין מצוות שחייבים בהן בא"י לבין מצוות הנוהגות אף בחו"ל מן התורה*.

במשנת קידושין ובמשנת ערלה לא נזכר מעמדה של מצות חלה האם היא מצוה התלויה בארץ. ורש"י בקידושין הזכיר בין מצוות התלויות בארץ אף מצות חלה. וכ"כ רש"י בביצה (ט ע"א ד"ה חלת).

וכן רשב"ם (בבא בתרא קכ ע"א) כתב: "מצות התלויות בארץ: תרומה ומעשר, חלה, ערלה ורבעי, לקט שכחה ופיאה וכן הרבה".

מתוספות (ב"ב פא ע"א) ניתן ללמוד איך הוא מגדיר מצוה התלויה בארץ. תוס' דן על לימוד הגמרא שביכורים אינם נוהגים אלא בפירות ארץ ישראל. וז"ל: "ההוא למעוטי חוצה לארץ – והכי נמי דריש בפרק ראשית הגז (חולין דף קלו. ושם) ארצך למעוטי חוצה לארץ ותימה אמאי איצטריך מיעוטא הא אמר בסוף פ"ק דקדושין (דף לו:) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ". וא"כ כיון שביכורים נוהגים רק בגידולי הארץ יחול עליה הכלל שכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ.

מתרצים תוספות: "ויש מפרשים משום דבכורים איתקשו לבשר בחלב דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו ובמכלתא בהדיא מקיש להו וס"ד שיהו נוהגין אף בחוצה לארץ כמו בשר בחלב. ולרשב"א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה תלויה בארץ דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכך חשובין הן תלוין בארץ, אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אע"פ שלא הפריש מהן בכורים. ועוד מדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן, אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו כע"ז דילפינן מינייהו בקדושין (דף לז.) שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם ואפי' בעודן באילן מתחייב כדתנן במסכת בכורים (פ"ג מ"א) כיצד מפרישין בכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים ואע"ג דאם אין לו [אינו] חייב לקנות מ"מ חובת הגוף נינהו כמו חובת ציצית דאע"ג דאין חייב לקנות טלית כשאין לו חשיב חובת הגוף".

היינו ביכורים הם חובת גוף ואינם חובת הפירות, אלא הם רק נעשים בפירות אבל עיקרן הוא חובת גוף בעוד שתרו"מ וחלה הם חובת הפירות ולכן הם טובלים את כל הפירות עד נתינתם. ומשמע שמצות חלה כתרומות ומעשרות נוהגת לשיטת רש"י, רשב"ם ותוס' רק בתבואות א"י. ומשמע שאף אם יצאו הפירות לחו"ל חייבים כיון שגדלו בא"י.

ב. חלה נוהגת אף בחוצה לארץ

בסוף משנת חלה (פ"ד מ"ח) שנינו: "רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת מכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור. מן הנהר ועד אמנה ולפנים שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן. של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה, רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדה וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן ונתנת לכל כהן".

היינו מצות חלה נוהגת מדרבנן אף בחו"ל וחכמים קבעו לה סדרי קיום מיוחדים (הפרשת שתי חלות).

והשאלה מתבקשת אם היא מצוה התלויה בארץ מדוע לא נשנתה בקידושין עם ערלה כלאים וחדש שהן תלויות בארץ ונוהגות אף בחו"ל, ואם אינה תלויה בארץ מדוע הזכירה רש"י כתלויה בארץ.

בירושלמי (ערלה פ"ג ה"ז, קידושין פ"א ה"ח) נשאלה שאלה הזו. וז"ל הירושלמי: "רבי יונה בעה: ולמה לא תנינן אף החלה? א"ל רבי יוסי: לא תנינן אלא דברים שנהגין בישראל ונוהגין בגוים, וחלה נוהגת בישראל ואינה נוהגת בגוים. מה טעמא ראשית עריסותיכם ולא של גוים".

פירוש הירושלמי הוא שר' יונה שאל מדוע התנא של המשנה לא הזכיר מצות חלה שנוהגת אף היא בחו"ל. ומתרץ ר' יוסי ערלה כלאים וחדש נוהגים אף בשל גויים, חלה נוהגת רק בשל ישראל. לא מבואר בירושלמי באיזה מקום נוהג ערלה כלאים וחדש אף בשל גויים, האם בארץ ישראל או אף בחו"ל.

תיתכנה לכאורה שלש דרכים להסברת הירושלמי:

.[א] החילוק הוא מי המגדל. אם ישראל גידל חייב בחלה ואם נכרי גידל פטור מחלה.

.[ב] החילוק הוא מי בעל העיסה. אם בעל העיסה הוא ישראל חייבת בחלה, אם בעל העיסה נכרי פטורה מחלה.

.[ג] החילוק הוא מי המגלגל. אם ישראל גלגל חייב בחלה ואם נכרי גלגל פטור מחלה.

ובכל שלושת החילוקים א"י חייבת מן התורה ובחו"ל מדרבנן. שלושת החילוקים אינם קשורים לכאורה למצוות התלויות בארץ, ואין החילוק בין גידולי א"י לגידולי חו"ל, אלא בין דין הנוהג באדם ולא בארץ.

ג. הירושלמי והסבריו

בפי' הרש"ס וכן התולדות יצחק (ערלה פ"ג ה"ז) כתבו לפרש את דברי הירושלמי: "חלה בישראל נוהגת ובעובדי כוכבים אינה נוהגת" שגלגול הנכרי פוטר, וא"כ לא גידול הארץ מחייב וגידול חו"ל פוטר, אלא גלגול ישראל מחייב וגלגול גוי פוטר (כחילוק השלישי לעיל). לפי"ז הירושלמי מתרץ שחלה היא מצוה שאינה תלויה בארץ. וחולק על הבבלי עפ"י הבנת רש"י והרשב"ם.

באר זאת במפורש המקנה (קידושין לו ע"ב) שכתב: "בתוס' ד"ה כל המצות וכו'. בירושלמי פריך אמאי לא תני חלה וכו' לפי שאינה בעיסה של נכרים. נראה דסוגיא דידן לית ליה הך סברא דאם כן מאי מקשה והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה דע"כ הקושי דוהי לי' למיתנייהו במתניתין כמ"ש תוספות והרי אינו בנכרים דכשנולד בשל נכרים אין בו קדושה, וצ"ל דלא חש סוגיא דידן לקושית הירושלמי משום דסבירא ליה דחלה אינה חובת קרקע כמו לקט שכחה ופאה תרומות ומעשרות וכיוצא בהן. שהחוב הוא מוטל על בעל הקרקע. אבל בחלה דאין החיוב עליו (אלא) בשעת גילגול הו"ל כחובת הגוף, וכי בשביל שהחיוב הוא בתבוא' הגדילה על הקרקע יחשב חובת קרקע. ולא דמי לתרומות ומעשרות דאף דגמר החיוב הוא מגמר המירוח מ"מ כבר התחיל חיובו משהגיע עונת מעשרות דהא אם רוצה מפריש תרומות ומעשרות קודם מירוח מה שאין כן בחלה דהמפריש חלתו קמח לא עשה כלום. וכ"ש לדעת הפוסקים דאינו חייב בתרומה אלא כשנתמרח ביד בעל הקרקע, אבל הלוקח קודם מירוח פטור מן התורה נמצא דעיקר החיוב על בעל הקרקע. והא דפטור מה"ת בחלה בח"ל י"ל לאו משום דחובת קרקע הוא כפירש"י אלא משום דמפורש בו הוי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ואדרבה מדצריך קרא באכלכם מלחם הארץ למעט ח"ל משמע דלאו חובת קרקע היא. ועוד נראה דמוכח דחובת הגוף היא דהא קיי"ל כר"ע ברפ"ב דחל' דפירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ופירוש הר"ש דטעמי' דר"ע בשם הירושלמי דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבן בין בפירות הארץ ובין בפירות ח"ל הרי דאין תלוי' כלל בחובת קרקע דאפילו גדל בח"ל כיון שבא לא"י נתחייב, והמקשה והרי תפילין ופטר חמור ה"ה דהוי מצי להקשות מחלה וחדא מינייהו נקט".

עולה מדברי המקנה, שלפי הירושלמי חלה אינה מצוה התלויה בארץ, החיוב חל בה משעת גלגול בלבד. חייבים בה רק בארץ ישראל אולם מקור התבואות מא"י או מחו"ל, וכן מי המגדל אינו משנה כלל. שיטת הבבלי והראשונים המבארים אותה אינה ברורה.

תוספות בקידושין (לו ע"ב ד"ה כל מצוה) הביא את הירושלמי וז"ל: "בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה ומשני לפי שאינה בעיסה של עובדי כוכבים ולא מיירי מתני' אלא בדברים הנוהגים בישראל ובעובדי כוכבים. וקשה אמאי לא פריך נמי התם אמאי לא תני תרומה ומעשר כדפריך מחלה, ואין לומר לפי שאינם אלא מדרבנן דהא חלה נמי אינה בח"ל אלא מדרבנן ואפ"ה בעי אמאי לא תני חלה ולא משני לפי שהיא מדרבנן. וי"ל דלהכי בעי מחלה לפי שגזרו על חלה בכל מקום אבל על תרומה ומעשר לא גזרו במקומות הרחוקים מא"י אלא דוקא אעיירות הסמוכות לארץ, והיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר, לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא ע"י גלגול עיסה שהאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכ"מ אפילו בח"ל, אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ. ".

נראה ששיטת התוספות שמצות חלה נחשבת לתלויה בארץ כיון שמהתורה היא נוהגת רק בא"י. לא מבורר האם מהתורה היא נוהגת רק בתבואות ארץ ישראל, או שהיא נוהגת רק בארץ ישראל אבל גם מתבואות שיובאו מחו"ל. ונראה שרש"י רשב"ם ותוס' באותה שיטה, ומשתיקתם אולי ניתן לדייק שמן התורה רק תבואת א"י שהגלגול וההפרשה ע"י ישראל חייבת מן התורה.

וכך כתב תוספות בעבודה זרה (סג ע"ב ד"ה אין עודרין): "הרב ר"ת דחק להביא ראיות דכלאים וערלה נוהגין בשל עובדי כוכבים וכולן דחויות הן. אכן ראיה גדולה הביא ר"ת מירושלמי דסוף ערלה וסוף קידושין דתנן מצות התלויות בארץ אין נוהגות אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש. ר' יונה בעי ולמה לא תנינן אף החלה? א"ל ר' יוסי לא אתיא מתני' אלא דברים שנוהגין בישראל ובעובדי כוכבים, חלה בישראל נוהגת ובעובדי כוכבים אינה נוהגת. פי' המקשה ס"ל דחלה בזמן הזה דאורייתא כרבנן דפליגי עליה דרב הונא בריה דרב יהושע בפרק שני דכתובות (דף כה. ושם). שמעינן מיהא דערלה וכלאי הכרם וחדש נוהגין בשל עובדי כוכבים ואפי' בחוצה לארץ שנוהג בה חדש כדקי"ל נמי במנחות (סח:) [וע"ע תוס' קידושין לו: ד"ה כל מצוה]". נראה מדבריו שלגבי חלה תבואת נכרים בא"י ובחו"ל פטורה, ותבואת ישראל חייבת מן התורה בא"י בלבד ובחו"ל חייבת מדרבנן, בעוד שלגבי ערלה וחדש אף פירות הנכרים חייבים בא"י ובחו"ל. (ולפי"ז מפרש את הירושלמי כחילוק הראשון לעיל).

ד. שיטת הרמב"ם בתלות חלה בארץ ישראל

הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ה וה"ו) פסק: "אין חייבין בחלה מן התורה אלא בא"י בלבד שנאמר: והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'. פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה, ופירות הארץ שיצאו חו"ל פטורין שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה – שמה אתם חייבין בין על פירות הארץ בין על פירות חו"ל"*.

היינו, הרמב"ם אינו תולה זאת כבבלי (עפ"י רש"י וסיעתו) בגידולי א"י וחו"ל. ולדעתו מצות חלה אינה תלויה בארץ בגלל מקום הגידול. אולם מצד שני רק בא"י חייבים מן התורה במצות חלה, וא"כ מקום הגלגול מחייב ובגלל זה תלויה בארץ.

וכך באר הרדב"ז (שם): "פירות ח"ל וכו'. שם במשנה פ"ב פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה*, יצאו מכאן לשם רבי אליעזר מחייב ור"ע פוטר. והלכה כר"ע וטעמיה דר"ע דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות ח"ל, ואפילו בפירות הארץ שם אתם חייבים ולא בח"ל, וטעמא דמסתבר נמי הוא דבתר מקום גלגול העיסה אזלינן אם נתגלגלה במקום החיוב שהוא א"י חייבת אפילו שיהיו הפירות מחוצה לארץ ואם נתגלגלה במקום הפיטור שהוא ח"ל פטורה אפילו שיהיו הפירות מארץ ישראל". החילוק בין גלגול א"י לגלגול חו"ל הוא מדין תורה. ומדרבנן אף נתגלגל בחו"ל ע"י ישראל חייב.

עולה מן הרמב"ם שאם הוא מחשיב את מצות חלה כתלויה בארץ הוא צריך לפרש את דברי הגמרא בקידושין לגבי חלה: "חובת קרקע – אינה נוהגת אלא בארץ" בדרך שונה, ולפי דבריו הבבלי מתייחס למקום הגלגול. הירושלמי מתייחס לאדם המגלגל. והבבלי והירושלמי אינם חלוקים.

יש להוסיף שהרמב"ם סובר שמירוח נכרי פוטר (הל' תרומות פ"א הי"ג*), וא"כ אף גלגול נכרי פוטר ולכן אפילו התבואה של ישראל היא נפטרת בגלל גלגול הנכרי.

אמנם הרמב"ם כתב בהלכות תרומות (פ"א הכ"ב): "פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין בח"ל פטורין, ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם, וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה, שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ, ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם".

היינו ההשוואה בין חלה למעשרות אינה שלמה מפני שפירות שגדלו בחו"ל אפילו נתמרחו ביד ישראל בארץ ישראל חייבים רק מדרבנן בעוד שתבואה שנתגלגלה בא"י אפילו גדלה בחו"ל חייבת מן התורה, וא"כ לפי הרמב"ם הקובע את חיוב התבואה במצות חלה הוא מקום הגלגול ומי המגלגל, ישראל או נכרי, ומשמע שאפילו גלגל נכרי את תבואת ישראל היא פטורה מחלה.

המאירי (קידושין לו ע"ב) כתב: "ובתלמוד המערב שאלו מפני מה לא הוציאו אף חלה מן הכלל שהיא חובת קרקע ונוהגת בחוצה לארץ מדברי סופרים והיא השאלה בתרומות שנוהגות בחוצה לארץ במקומות הקרובים לארץ. ותירצו בה: לא תני מתניתין אלא דברים שנוהגים בישראל ובגוים, אבל חלה אינה נוהגת בעיסת גוי דכתיב עריסותיכם והיא התשובה בתרומות דכתיב דגנך ולא דגן גוי. ולפי דרכך למדת שהערלה נוהגת בנטיעת גוי וכן פסקוה גדולי המחברים בין כשנטעה נכרי לעצמו בין שנטעה לישראל. ואם כן אתה צריך לפרש מה שאין כן בחלה ובתרומה שמרוח גוי אף בשל ישראל פוטר מן התרומות ומן המעשרות, וגלגול גוי אף בשל ישראל פוטר מן החלה ואף במסכת מנחות שנאוה כן כמו שנבאר בסמוך".

היינו לפי תירוץ הירושלמי צריך להסביר שההבדל שבין חדש וערלה לחלה שמירוח נכרי פוטר אף בתבואת ישראל בארץ ישראל. ועולה כ'מקנה' שהקובע הוא מי המגלגל (כחילוק השלישי לעיל) ולא משנה של מי התבואה. ישראל שגלגל בא"י חייב מן התורה ואילו נכרי שגלגל בא"י פטור מחלה (וכ"נ מהרמב"ם).

אולם המאירי מוסיף: "ומכל מקום יש מחייבין במרוח גוי וגלגול גוי הואיל ובשל ישראל הוא. ואף גדולי הפוסקים סוברים כן. ומה שאמרו במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל שלדעת ר' יוסי מירוח גוי וגלגול גוי פוטר הם מפרשים אותו שהגוי מירח וגלגל בשלו ולקח ישראל אחר כן הימנו, ומה שאמרו שם במירוח גוי שהחמירו בו שלא לפטור משום בעלי כיסין. ופירוש זה מוכיח להדיא שגלגול ישראל אינו מחייב בשל גוי ואם כן אף של גוי אינו פוטר בשל ישראל וכן נראה ממה שאמרו במסכת חלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה, נתנה לו משגלגלה פטור. והרי להדיא שגלגול ישראל אינו מחייב בעיסת גוי ואם כן אף של גוי אינו פוטר בשל ישראל. וכן אמרו שם העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה, הא אם יש בה כשיעור חייבת. מה נפשך אם גוי גלגלה, למדת שגלגול גוי בשל ישראל חייבת אם גלגלה, למדת שגלגול ישראל בשל גוי אינו מחייב"*.

היינו שיטת גדולי הפוסקים (בדרך כלל הרי"ף) היא שהקובע לגבי חלה של מי העיסה בארץ ישראל, ואז אם היא של ישראל חייבת אף בגלגול גוי וכן להיפך אם העיסה של נכרי אף גלגול ישראל אינו מחייב. ולשיטה זו מצות חלה תלויה בקיום המצוה בארץ. וכ"כ: הרמב"ן (ה' בכורות פ"ד כג ע"א), הראבי"ה (שאלות ותשובות סי' קסה), וכ"כ הרשב"א (הל' חלה פ"ד סי' יב*, שו"ת ח"ה סי' נו), טור (יו"ד סי' של*).

סיכום

א. יש משמעות בחלק מהראשונים שרק תבואת ארץ ישראל מתחייבת בחלה מן התורה. ולכו"ע תבואת נכרים שנכנסה לארץ ישראל חייבת בחלה והשאלה אם מן התורה או אך מדרבנן.

ב. גלגול בארץ ישראל מחייב בחלה. יש אומרים שרק אם הגלגול הוא ע"י ישראל, וגלגול נכרי בשל ישראל חייב. ויש אומרים אומרים שחשובה אך הבעלות ולכן אם גלגל נכרי והעיסה של ישראל חייבת בחלה.

ג. לרוב הראשונים מצות חלה אינה כדוגמת תרו"מ ונוהגת מן התורה אף בתבואות חוצה לארץ שנתגלגלו בארץ.