פתיחת התפריט הראשי

<< · חבל נחלתו · ח · יא · >>

סימן יא

חיוב בקרבן פסח למי שאין לו קרקע בארץ ישראל

שאלה

האם מי שאין לו קרקע חייב בקרבן פסח, והאם קרקע בחו"ל מועילה לשם כך?

תשובה

א. מסופר בפסחים (ג ע"ב): "ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר, כתיב (שמות יב) כל בן נכר לא יאכל בו, כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי. אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: מי קא ספו לך מאליה? - אמר ליה: לא. - כי סלקת להתם אימא להו: ספו לי מאליה. כי סליק אמר להו: מאליה ספו לי. אמרו ליה: אליה לגבוה סלקא. אמרו ליה: מאן אמר לך הכי? אמר להו: רבי יהודה בן בתירא, אמרו: מאי האי דקמן? בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא, וקטלוהו. שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא: שלם לך רבי יהודה בן בתירא! דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים".

השאלה עולה מאליה: מדוע ריב"ב עצמו לא עלה לא"י ולבית המקדש והודיע להם ממעשיו של אותו ארמי.

כתב תוספות (פסחים שם ד"ה מאליה מי קספו לך): "ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה א"נ נציבין חו"ל היא כדמוכח בסיפרי בפ' ראה. ועוד בתרגום ירושלמי (בראשית י) וארך ואכד וכלנה בארץ שנער מתרגם והדס ונציבין וקטיספי".

מתירוצו הראשון משמע שנפטר מקרבן פסח אם אין לו קרקע או שהוא זקן שאינו יכול לילך ברגליו כפי שפטור מעליה לרגל. בתירוץ השני כתב שנציבין מחו"ל, ומי שגר בחו"ל פטור מקרבן פסח. והרא"מ הלוי הורביץ בחידושיו כתב על התירוץ השני: "א"נ נציבין ח"ל היא, ר"ל ולא היה לו קרקע בא"י". ולפי דבריו התירוץ אחד שקרקע בא"י מחייבת בקרבן הפסח. שני תירוצים אלו הובאו אף בתוס' הרשב"א (משאנץ) לפסחים.

תוס' לא באר מה הם מקורותיו. ועולות השאלות וכי מה הקשר בין קרקע בארץ ישראל לקרבן פסח. וכי עד שחלקו את הארץ לא התחייבו בפסח, והרי זה היה אחד המעשים הראשונים בדורו של יהושע בכניסה לארץ. ועוד שגרים שלא נטלו חלק בא"י אף הם חייבים בהבאת פסח. כמו"כ מה התלות שבין עולת ראיה לקרבן פסח הלא יש הרבה אנשים שחייבים בפסח ופטורים מראיה כגון נשים ועבדים.

ב. כתב על כך המשנה למלך (הל' קרבן פסח פ"א ה"א): "כל הני דתנן בפ"ק דחגיגה דפטורים מראיה והביאם רבינו לקמן פ"ב מהל' חגיגה נראה דחייבים בקרבן פסח דהא מיעוטא דהנהו בראיה כתיבי ולא ילפינן פסח מראיה. וזהו שסתם רבינו וחייב הכל. אך ראיתי להתוס' בפ"ק דפסחים( דף ג') ד"ה מאליה שכתבו ור"י בן בתירא שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלוך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה ע"כ. ולא ידעתי הא היכא רמיזא דהני פטירי מפסח ובגמרא לא פטרו זקן מפסח אלא כשאינו יכול לאכול כזית. ולא ידעתי אי אליבא דתוס' לגמרי ילפינן פסח מראיה, אלא דזה לא יתכן דהא נשים פטורות מראיה וחייבים בפסח. ואם נאמר דהני דוקא דכתבו התוס' ילפינן מראיה לא ידעתי מנא להו. עוד ראיתי לתוס' שם שכתבו א"נ נציבין חו"ל היא כו'. ולא ידעתי מה הועיל היותו חו"ל דאי לפוטרו מפסח ראשון כל שהיה רחוק ט"ו מיל פטור, ואי ס"ל דמי שדר בחו"ל פטור לגמרי אף מפסח שני זה לא ידעתי היכא איתיה ואף במצות ראיה לא ראיתי שיפטרו למי בחו"ל. סוף דבר שדברי התוס' מתחלתם עד סופם צריכים אצלי תלמוד".

מתבאר מדבריו שמתקשה מאד בדברי התוס' ושני התירוצים קשים לגבי הפטור מקרבן פסח. ראשית הקריטריונים של עולת ראיה לא קשורים לקרבן פסח ולכן אין ללמוד פסח מראיה. ועוד אף בני חו"ל חייבים בפסח.

אמנם בחידושי הר"ן תרץ מעצמו כדוגמת תוס' (אם כי השמיט את התירוץ שלא היה לו קרקע) וז"ל: "וא"ת ריב"ב מפני מה לא עלה לרגל, י"ל דאפשר שהיה זקן שאינו יכול לעלות ברגליו דפטור מן הראיה כדאיתא בפ"ק דחגיגה (ד.), וכי היכי דפטור מן הראיה פטור נמי מפסח, א"נ דנציבין חוץ לארץ הוה והכי מוכח בספרי פרשת ראה אנכי". מפורש בדברי הר"ן שאם פטור מראיה פטור מקרבן פסח. וכן שהנמצא בחו"ל פטור מקרבן פסח ומראיה.

ובחי' הרב שלמה כהן (מו"ץ וילנא) כתב בהסבר טעמי התוס': "נ"ל דלענין קרקע י"ל דנלמד מסמיכות הכתובים דאחר קרא דלא יחמוד איש את ארצך כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ודרשינן קרא דלא יחמוד גם אפסח דכתיב בתריה. ולענין חו"ל כבר כתב בקהלת יעקב להגאון מהר"י מקארלין זצ"ל דעיקר הטעם הוא משום שאין לו קרקע בא"י וא"כ כולי חד טעמא הוא ודו"ק".

ג. הצל"ח (פסחים ג ע"ב) חולק בהבנת התוס' וז"ל: "הנה אין כוונת התוס' שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, ופוק חזי שתחילת קושיית התוספות לא היה להקשות למה לא עלה רבי יהודה בן בתירא לעשות הפסח, שזה אינו קושיא דודאי היה בדרך רחוקה ופטור, ולא מצינו שיהיה מחוייב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח, ובי"ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה. אבל הוקשה להם למה לא עלה לרגל שזה מצוה על כל ישראל לעלות איש ממקומו לירושלים להגיע שם ברגל, ועל זה תירצו שלא היה לו קרקע ומי שאין לו קרקע אי"צ לעלות לרגל כדלקמן דף ח ע"ב. וכיון שלא עלה ממילא פטור מפסח כמו מראיה*. וראיתי להמשנה למלך פ"א מהלכות קרבן פסח שנתקשה בדברי התוספות הללו, ולענ"ד נראה כמו שכתבתי".

הצל"ח מסביר שכל קושיית תוס' היתה מראיה ולא מפסח. מפסח ריב"ב היה פטור כיון שהיה בדרך רחוקה. אלא שהוקשה לו מדוע אינו חייב בעליה לרגל ובראיה ועל כך ענה שלא היה לו קרקע או שהיה בחו"ל. אלא שדבריו מעלים שאלה: האם אין חיוב להשתדל ולהתקרב כדי שיוכל לעשות את הפסח, במה נבדלת מצוה זו משאר מצוות שאדם צריך להשתדל ולקיימן בעיתן כגון לולב או שופר. ואמנם שונה הפטור של טמא או דרך רחוקה שעל אף שמתחייב בפסח שני אם בטלו אינו חייב כרת ובכ"ז השאלה עומדת במקומה.

ד. בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' פד) הביא את תמיהת המל"מ על הרמב"ם. ומביא את תשובת מרכבת המשנה על המל"מ והסברו בתוס' בפסחים שדומה לשיטת הצל"ח: "אלא חזיתי' ריש ה' ק"פ שכתב על הרב מש"ל וז"ל (=מרכבת המשנה): ובמ"כ שגה בכונת התוס' דמ"ש דפטור מפסח כמו מראיה הוא מוסב רק על זקן שאינו יכול להלך ברגליו וכמש"ר דין חולה ברגליו פ"ה דין ט' מהירושלמי אבל מי שאין לו קרקע ודאי חייב בפסח ואפילו בראיה חייב אם עלה אלא דפטור לעלות וכן מה שתירצו התוס' א"נ נציבין ח"ל נמי כונתם דא"כ לא הי' לו קרקע ופטור לעלות וזה ברור עכ"ל".

והרב חיד"א משיב עליו: "ועמו הסליחה דודאי כונת התוס' שכתבו דלא הי"ל קרקע הוא דפטור גם מפסח כמו ראיה דאלת"ה אמאי לא עלה לעשות פסח ומאי אהני פטור מראיה אם נאמר דבפסח חייב משום ק"פ דתיקשי אמאי לא עלה ריב"ב בעבור פסח. אלא ודאי כונתם באומרם דפטור מפסח כמו ראיה היינו על תרוייהו בין אאין לו קרקע בין אזקן והוא ז"ל שסיים אלא דפטור לעלות משמע דכונתם דפטור לעלות אף לפסח, וא"כ הי"ל להניח דברי התוס' כפשטן ועל זה ק"ל להרב מש"ל דמנ"ל דפטור לעלות לק"פ דילמא דוקא בעצרת וחג מפטר מראי' אבל בפסח חייב מטעם ק"פ ועל זה לא תירץ כלום. ומ"ש דמה שתירצו דנציבין ח"ל כונתם דאין לו קרקע וכו' לא משמע הכי מדברי התוס'. גם בפסקי התוס' כתוב וז"ל: אין לו קרקע או זקן או בח"ל פטור מראיה עכ"ל הרי דנקטי תרוייהו אין לו קרקע וח"ל ומדברי פסקי תוס' משמע דכי אשכחן פיטורא בראי' ממילא דפטור מפסח ומשו"ה לא הוזכר בפסקי התוס' פסח. וכן ראיתי להרב אור חדש שיטת פסחים דמסיק הכי בכונת התוס'".

הרב חיד"א מדגיש ששיטת התוס' לפטור מראיה ומפסח מי שאין לו קרקע או שהוא בחו"ל ואינו מקבל הסברים אחרים.

אף המנחת חינוך (מצ' ה אות יג) מקשה על הצל"ח, ואינו מקבל שאם הוא בדרך רחוקה או טמא קודם הפסח אינו צריך להשתדל כדי להקריב את הפסח, ולכן אף אם ריב"ב היה פטור מראיה חלה עליו חובת ההתקרבות לירושלים כדי להקריב קרבן פסח. ועל תוס' הוא תמה מנליה שהדר בחו"ל פטור מפסח ומראיה.

הסבריהם של הצל"ח ומרכבת משנה מתאימים דוקא לתירוצו של רבינו פרץ שפרש: "וא"ת אמאי לא אמר להם (=ריב"ב) כשהיה עולה לרגל, וי"ל דלא היה עולה לרגל לפי שהיה זקן ולא היה יכול לילך ברגליו ואמרינן דפטור פ"ק דחגיגה, אי נמי לא היה לו קרקע וכיון דלא היה לו קרקע היה פטור מלעלות, אי נמי היה דר בחוצה לארץ והדר בחוצה לארץ אינו חייב לעלות". ולפי דבריו משמע שיש לחלק בין פסח לראיה.

ה. נעיין עתה בחיוב ופטור מי שאין לו קרקע לעלות לרגל.

בפסחים (ח ע"ב) נאמר: "דאמר רבי אמי: כל אדם שיש לו קרקע - עולה לרגל, ושאין לו קרקע - אין עולה לרגל"*.

וכן בירושלמי פאה (פ"ג ה"ז) מבואר שמי שאין לו קרקע פטור מוידוי מעשרות ומראיון (=עליה לרגל): "תני והריאיון ר' יוסי בשם רבי יוחנן מי שאין לו קרקע פטור מן הריאיון, רבי מנא בעי ולמה לננן אמ' מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב מן האדמה אשר נתת לנו. רבי יוסי בי ר' בון בשם רבי יוחנן אמר שמועתה כן מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב מן האדמה אשר נתת לנו, רבי יוסי בשם רבי יהושע בן לוי מי שאין לו קרקע פטור מן הראיה שנאמר ולא יחמוד איש את ארצך".

וכן בחידושי הרב שלמה כהן (מו"צ וילנא – נדפסים בש"ס וילנא) כתב שמירושלמי הוריות (פ"א ה"ב) עולה כי יושבי חו"ל פטורים מראיון שכתוב שם: "רבי יהושע בן לוי: לראייה הילכו מלבוא חמת עד נחל מצרים".

וכן בתוספות בר"ה (ו ע"ב): "הא ליתא בראיה - והוא הדין זקן וחולה ומי שאין לו קרקע וכל הפטורים מן הראיה". וכן תוספות בחגיגה (ב ע"א ד"ה חוץ).

וכך כתב הפני יהושע (ראש השנה ו ע"ב): "ובמי שאין לו קרקע נמי משמע מפשט לשון הגמרא דאין צריך לעלות כלל".

אמנם המאירי בחגיגה (ב ע"א) כתב: "וכן בראשון של פסחים ג' ב' אמרו כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל אלא שרוב פוסקים לא הביאוה".

ואמנם הרמב"ם לא הביא שמי שאין לו קרקע פטור מראיה.

וכן כתב המאירי בפסחים (ח ע"ב): "כל אדם חייב לעלות לרגל בין שיש לו קרקע בין שאין לו קרקע".

וכתב על כך המשנה למלך (הל' חגיגה פ"ב ה"א): "ודע דבפ"ק דפסחים (דף ח') אמרינן א"ר אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל וכל שאין לו קרקע אינו עולה, ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ואי משום דבפ"ק דחגיגה תנן הכל חייבין בראיה חוץ מחש"ו ולא תני להא דמי שאין לו קרקע הא ל"ק וכמ"ש התוס' שם בד"ה חוץ, ומוכח מדבריהם דהא דמי שאין לו קרקע הויא הלכתא פסיקתא וכן מוכח ממ"ש בפ"ק דפסחים (דף ג') ד"ה מאליה ודברי רבינו צריכים לי תלמוד". ועי' אור שמח (הל' חגיגה פ"ב ה"ב).

ו. בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' שלו אות' טז-יז)* מבאר את השינוי בדין מי שאין לו קרקע משאר פטורי עליה לרגל: "ובעיקר דין מי שאין לו קרקע שאינו עולה לרגל. דיש כמה קושיות. הא' למה לא נשנה במשנה ריש חגיגה. הב' קושית הטורי אבן שם יעוין שם. אך לדעתי הי' נראה דהא דאין לו קרקע אין דינו ככל הני דנשנו ריש חגיגה. דבאמת מי שאין לו קרקע אם הוא בחג בירושלים מחויב בראי'. אלא שאינו מחויב לעלות לרגל. וכלשון רב אמי מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. שאינו עולה מביתו לירושלים. ואבאר דבריי. הנה בפרק מי שהי' (דף צ"ג ע"ב) מפורש דמי שהי' בחצות היום בדרך רחוקה נפטר מכרת. דבשעה שחל החיוב פסח אנוס הוא שאינו יכול לעלות. ולפי זה לכאורה איך מצינו ידינו ורגלינו במצוות ראי'. דבשעה שחל חיוב ראי' היינו בחג שוב אנוס הוא. דאז אינו יכול לעלות. ובזה חילק רב אמי דמי שיש לו קרקע תיכף שעולה מביתו ומניח קרקעו על בטחונו של הקב"ה ומשליך קרקעו מנגד ועולה. תיכף המצוה מתחלת. שכן משמעות התורה דולא יחמוד איש את ארצך בעלותך. שילך מקרקעו לירושלים ולא יתיירא. אם כן המצוה משעה שהולך מקרקעו. וכיון שהמצוה גם קודם החג חל עליו החיוב מאז דהוה כמצוה שהגיע זמנה ומחויב לעלות. אבל מי שאין לו קרקע אף שיש לו שאר דברים מטלטלין יכול ליטלם עמו. ואם יטלם עמו. לא עשה מצוה אז. ואם כן אין אז עליו חיוב מצוה. שהרי מותר ליקח אותם עמו ולא נעשה אז מצוה. וכיון שאין חיוב עליו. שוב אינו מחויב לעלות כלל. ועל כן לא נשנה פטור זה בריש חגיגה. דשם לא נשנה רק אותם שאפילו הם בירושלים אין מחויבין לעלות. ועל כן עבדים משוחררים בכלל החיוב אף שבזמן שהיובל נוהג אין להם קרקע. אלא דמכל מקום כשהם בירושלים בחג הם מחויבים בראי'"*.

מתבאר שמבין את היותו בעל קרקע (ולפי דבריו לגבי כותים, עי' בהערה , ונראה שמבין שצריך בה קנין הגוף) כתנאי חיובי לעליה לרגל, ורק בו שייך ולא יחמוד איש את ארצך. ולכן מי שאין לו קרקע אינו עובר אם אינו עולה לרגל, אבל אין זה פטור כזקן וכד'.

ז. בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קכז) דן: "האם בני ישראל דרי ח"ל בזמן הבית חייבין לעלות לרגל. ואת"ל דפטרי מראיה אכתי תיבעי אי מיפטרי נמי מקרבן פסח".

מסקנת הרב יעב"ץ היא שהחובה על הראיון ועל קרבן פסח היא מוחלטת וכל אדם צריך לעשות את כל ההשתדלויות כדי לקיימם. וז"ל: "שצריך הוא לעשות כל מה שאפשר לו כדי להגיע לירושלם ויובן אפי' הוא ברחוק ממנה מאד מאד. אלא שאם נאנס מחמת ריחוק הדרך אחר השתדלותו ועשותו המוטל עליו בכל היכולת. אז פטרו הכתוב מחמת אונסו וזה פשוט. וברור שלא הטיל בו הכתוב תנאי זה אלא מאונס. ומאמרו ית' ובדרך לא הי' כולל הקרוב והרחוק שלא שם לדרך פעמיו וישב בביתו ונתעצל. הרי זה ביטל מצות עשה דפסח וחייב".

אלא שמסייג את כללו ומחדש חידוש גדול: "ומ"מ צ"ל דיש גבול לדבר שבודאי א"א לומר ג"כ שהרחוקים מאד יתחייבו לעלות לרגל מתחלת השנה לעשות הפסח. דהא ופנית והלכת לאהליך כתיב בג' רגלים. ונלע"ד שכך הוא הענין. ששלשים יום לפני הפסח חל חובת עשייתו על הרחוקים שיעתיקו מבתיהם מיד כשנכנסו ל' יום מזמן שחל חובת ביעור חמץ שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. וכל עיקרו לא הזהיר רק על עשיית הפסח. אלא דגמרינן ביעור חמץ מעשיית הפסח שאסור לשוחטו על החמץ, אע"ג דבשני חמץ עמו בבית ודו"ק". ומביא כמה ראיות לכך שמי שמרוחק יותר משלשים יום פטור מעליה לרגל ומעשיית הפסח.

ומוסיף הרב יעב"ץ: "והיינו דבן דורתאי שפירש וישב לו בדרום (כדאי' פסחים פא"ד דף ע ע"ב) כדי להפטר מפסח וחגיגה. שנתיישב ברחוק מאד מירושלים בכדי שישהה במהלכו יותר משלשים יום (אע"ג דסתם דרום שבתלמוד, מא"י הוא דוק ותשכח, וצ"ל שלא הי' מן הישוב של א"י) דפטור לעולם ובכל מקום בין א"י בין ח"ל כנז'. וה"ה איפכא דהדר אפי' בח"ל כל שאינו רחוק כשיעור הזה אינו נפטר מפסח, ואין ישיבת ח"ל פוטרתו בלי ספק. שאי אפשר לומר כלל שאין חובת הפסח אלא ליושבי א"י. שהרי חובת הגוף היא, ואינו דבר התלוי בארץ, ונוהג בארץ ובח"ל, רק שאינו נוהג אלא בפני הבית. ואז הוטל החיוב גם בח"ל כנז'".

עולה מדבריו שאף שישנו חיוב על עליה לרגל וקרבן פסח אף בחו"ל בכ"ז הרחוק ל' יום לפני כן פטור משתי המצוות.

ח. בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' צד) נשאל ע"י הגאון הרב ישעיה (פיק) ברלין מדוע הרמב"ם השמיט את דינו של ר' אמי שמי שאין לו קרקע פטור מראיה. הנו"ב מוכיח שרב חלק על ר' אמי והרמב"ם פסק כרב. ולכן אף מי שאין לו קרקע חייב בראיה. ומש"כ על בן דורתאי קשה, הלא פסוק מפורש הוא: "אחד עשר יום מחורב". וכדברי חז"ל שדרך של אחד עשר יום התארכה להם לארבעים שנה, וצ"ע.

בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קכד) הביא קושיה ששאל בעל ספר 'אהל דוד': "אמ"ש תוס' ריש פסחים [ג' ע"ב ד"ה מאליה] מי שאין לו קרקע פטור מפסח כשם שפטור מן הראי', א"כ מ"ט דמכשירי פסח דוחים שבת לר' אליעזר פרק אלו דברים [פסחים ס"ה ע"ב], הא מבואר פרק ראד"מ [שבת קל"א ע"א] דמודה ר' אליעזר בציצית לטליתו ומזוזה לפתחו שאינו דוחה שבת ומסיק הטעם משום הואיל ובידו להפקירן, א"כ הכי נמי הואיל ובידו להפקיר הקרקע ויהיה פטור מפסח וממילא לא דחי שבת".

החתם סופר בתשובה זו השיב: "ומ"מ נ"ל דר' אליעזר לטעמי' דס"ל במתני' דערכין כ"ח ע"א דאם החרים כל נכסיו אפילו בדיעבד אינם מוחרמים וה"ה להקדיש והפקיר כמבואר שם דחד דינא אית להו, והא דאמרינן בעלמא (ברכות מ"ז ע"א, ב"מ ט' ע"ב) הואיל ואי בעי מפקיר נכסי' והוה עני וחזי לי', היינו דמפקיר ומשייר לעצמו כל שהוא פחות ממאתים זוז ויהיה עני ומותר ליטול לקט שכחה ופאה ומותר להאכילו דמאי, אבל לענין פטור מראי' ופסח צריך שלא ישאיר לו שום קרקע כל שהוא וזה א"א לר"א". והאריך בהסבר זה אף לפי דרך הדרש.

אולם בתשובה נוספת בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שטז) תרץ קושיה זו בערעור על כל ההגיון בשאלה. וז"ל: "קושיה זו אינה צריכה לפנים וכבר כתבתי לו זצ"ל בחייו הנה כמה שכ' לפנינו אין בו ריח קושי' התורה אמרה פסח ידחה שבת והוא מקשה קושי' לאלקינו?! אך הקושיא להיפוך נילף ציצית ומזוזה מפסח דאף על פי דיכול להפקירו אפי' הכי דוחה שבת ולק"מ". ומביא אף את תירוצו לעיל לגבי ר"א. ותירוץ זה מובא אף בשו"ת יהודה יעלה (ח"א או"ח סי' קכח) משמו של החת"ס*.

בשו"ת בנין ציון (החדשות סי' פד) מביא את דברי מהר"ם שיק בביאור מקור המחלוקת בין תוס' והרמב"ם: "על מה שכתב מעכ"ת נ"י על דברי המל"מ (ריש הל' קרבן פסח) דמדברי הרמב"ם מוכח דגם בחו"ל החיוב על ישראל לבא לירושלים ולשחוט הפסח, ותמה על התוס' פסחים (דף ג' ע"ב) שכתבו דבחו"ל פטורים מנ"ל זה הא חובת הגוף נוהג בחו"ל דנראה לו דדברי התוס' פשוטים ומיוסדים על דברי התוס' בקדושין (ל"ז ע"ב) ד"ה הואיל וכו' בתירוץ הראשון דגבי פסח דכתיב כי תבואו אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה וכן איתא במכילתא פ' בא והובא ברש"י שם ומבואר בקדושין (ל"ז ע"ב) מקו' הש"ס דא"ל ר"ע והרי שבת דנאמר בו מושבות ואפ"ה נוהג בא"י ובח"ל מזה מוכח מה דאינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה אינו נוהג בח"ל, והפ"י צידד שם בזה ואפ"ה מסתבר לי' כן וא"כ שפיר כ' התוס' בפסחים, ופסח מצרים ופסח מדבר היו הוראות שעה עפ"י הדבור והרמב"ם סובר כאידך תי' של התוס' דביאה הנאמר גבי פסח הוא להורות עשה מצוה זו ובשבילה תכנס לארץ זה שורש הפלוגתא לענ"ד". והר"י עטלינגר הסכים עמו ודן בדבריו.

בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' כא) מתייחס לגבי קרקע למצות ראיה וכותב: "ובזה אמרתי דבר נפלא במ"ש התוס' בפסחים דף ג' דר"י בנציבין הי' בח"ל ופטור מק"פ ותמה המל"מ בהלכות ק"פ הלכה א' דמנ"ל לתוס' זאת ואף דאתקש פסח לראייה בראי' גופא לא ידעתי מנ"ל דבח"ל פטורין מראי' ולפמ"ש נ"ל דהנה בפסחים דף ח' אמרו דמי שאין לו קרקע פטור מן ראייה וכן אמרו בירושלמי במס' זרעים פ"ג דפאה והובא בר"ש פ"ג דפאה משנה ו' ולפי"ז בח"ל דמשועבדת למלך בשביל מס הוה כמי שאין לו קרקע כמ"ש בתוס' בקידושין דלכך פטור מתרומה ומעשרות בח"ל וא"כ פטור מראייה, אבל בא"י דאין קנין לנכרי שוב חייבין בראייה". ונשאר בתמיהה על הרמב"ם מדוע השמיט שמי שאין לו קרקע פטור מראיה. ובתוך דבריו כותב שפסח הוקש לראיה*.

וע"ע בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' קכו) מו"מ בעניינים אלו (מחתנו הרה"ג שמחה בונם סופר-שרייבר אבד"ק פרעשבורג בעיה"ק ירושלם).

ח. בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' רכט) דן בביאור שיטת תוס' בפסחים ואלו דבריו: "ובגוף הדבר י"ל המקור לפימ"ש בפסחים ח' ע"ב מלא יחמוד איש את ארצך דמי שאין לו קרקע אין עולה לרגל, והיינו באר"י, ומזה דאינה רק הבטחה אלא גם תנאי בהחיוב, וע"כ כשדר בחו"ל ליכא ארצך, ואף שיש לו קרקע באר"י, מ"מ התורה מיירי בהארץ והקרקע שעוזב בעלותו לרגל, עיין בירושלמי פאה פ"ג ריש ה"ז ולא יחמוד מעשה באחד וכו' ר' פנחס משתעי וכו' יהודאין סלקין לירושלים וכו' עיי"ש, וע"כ דפטור מכל המצות הקשורות בעליה לרגל ודו"ק.

"ובאמת שם [שמות ל"ד כ"ד] כתוב שלש פעמים, ומיירי גם מפסח, וע"כ דבדליכא תנאי דארצך - בין בפשיטות שדר בחו"ל, ובין שאין לו קרקע באר"י - פטור גם מפסח".

ומוסיף בהמשך: "וביותר י"ל דחוץ לט"ו מילין ליכא חיובא כלל, ורק כיון שמחויב לעלות לרגל וראיה איכא חיובא ממילא שיהיה בדרך קרובה, אבל בכה"ג שפטור מרגל מלא יחמוד איש ארצך, ממילא ליכא חיובא לפסח ודו"ק היטב, כנלענ"ד ליישב שיטת התוס'".

ט. בשו"ת רש"י (סי' רנה) הובאה תשובת הגאונים: "ומצא רבי בתשובת הגאונים שאפילו מי שאין לו קרקע בזמן הזה יכתוב. ונאמן [וכמאן] דאית ליה [קרקע] דמי. שאין לך כל אחד ואחד מישראל שאין לו קרקע בירושלם. שהרי גוים שהחזיקו בה ולכדוה אין להם חזקה. דקיימא לן קרקע אינה נגזלת ואינה נחמסת לעולם (סוכה ל' רע"ב). וארץ ישראל בחזקתנו [עומדת] לעולם, ואע"פ שאין לנו שם שולטנות. והאומר משום ד' אמות [קרקע] מקברו טעות הוא בידם. דמצינו המוכר קברו ומעמידו אינו מכור, וחוזר לבני המשפחה (כתובות פ"ד ע"א)". ומובאת תשובת גאונים זו אף בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תכח) ובכלבו (סי' קכח).

מעניין שהדנים על חיוב עליה לרגל וקרבן פסח למי שאין לו קרקע, לא העלו כנגדה תשובת גאונים זו המתירה להקנות אגב קרקע שיש לו בארץ ישראל, וממילא היה מן הראוי לחייב לעלות לרגל אף מי שבחו"ל בגלל חלקו זה וצ"ע.

מסקנה

שיטת תוס' וראשונים נוספים מקבילה בין עליה לרגל לחיוב בקרבן פסח שמי שאין לו קרקע פטור מהן. שיטה זו אף שמקורה לא בורר מעניינת, ויוצרת משא ומתן בדברי האחרונים, ובע"ה הקב"ה יגיענו לאכול מן הזבחים והפסחים יחד עם כל ישראל, כשלכולם קרקע בארץ ישראל בב"א*.