חבל נחלתו ז מד
סימן מד
שינויים במסים על ידי מזכירות הישוב
שאלה
מזכירות הישוב מפעילה מעון לגיל הרך (-) ולשם שולחים את ילדיהם בגיל המתאים כל מי שמעוניין בישוב. הפעלת המעון כוללת תשלום למטפלות, הבאתן והחזרתן כל יום, והוצאות תפעול המעון (חשמל מים וכד'). התקציב להפעלת המעון הוא בחלקו מתשלומי ההורים לישוב. משרד המסחר והתעשיה מסבסד חלק מתשלומי ההורים רק למשפחות שהאם עובדת ועל פי יכולת כלכלית. חלק גדול מהמשפחות אינן מסוגלות לשלם את המחיר המלא של עלות המעון. עקב כך מזכירות הישוב משלמת חלק מהעלויות בכספים שהיא מגייסת לצורך כך, ורוצה להטיל מס שווה על כל המשפחות שילדיהם במעון, האם מותר למזכירות הישוב להטיל על מקבלי הסבסוד מהמדינה תשלום נוסף כדי להקטין את הנטל הכולל, ולהקטין מעל עצמה את התשלום לכולם?
תשובה
א. נראה שיש לדון במעמד הישוב המפעיל את המעון כלפי המדינה. אם המזכירות או הישוב הם זרוע מבצעת של המדינה, הרי הם אינם יכולים לשנות מאומה, אולם אם הם רשות עצמאית זכותם לשנות מההוראות של המדינה.
ונראה שמזכירות הישוב המפעילה את המעון אינה זרוע מבצעת של משרד ההמסחר והתעשיה, אלא היא גוף עצמאי שמקבל מימון ותנאי הפעלה ופיקוח, אבל אינו חייב לקבל את הקריטריונים לתשלום אותם קובעת המדינה. ולכן אם הישוב מעוניין בהוספות כלשהן מותר לו לגבות מס נוסף מההורים. כמו כן הישוב צריך לדאוג בעצמו למטפלות, הישוב הוא משלם את משכורות המטפלות במעון, והוא האחראי להבאתן והחזרתן מידי יום.
כל זאת מוכיח שהמזכירות היא גוף עצמאי שמקבל מימון חלקי ממוסדות המדינה וצריך לעמוד בדרישות מסוימות. ולכן המזכירות אינה צריכה להיות צמודה לדרגות הסבסוד של משרד המסחר והתעשיה, היא רשאית להטיל את נטל הפעלת המעון לפי ראות עיניה.
כך כתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תרמד): "שאלת במי שפטרו המלך בחותמו ממסים ומארנוניות. שאם עשו הקהל הוצאה בצרכי ציבור כגון חלוק השחדים של יום אידם ובתיקוני העיר. וכן בענין הסימנים ולהחזיר לגוים כל רבית שלקחו מהם יותר ממאמרו. והוא טוען שהוא פטור דהוא כמבריח ארי מנכסיו".
"והשיב שהדין עם הצבור. דאף על פי שפטרם המלך ממה שתובע לצבור לפדות ממונם של אלו, מכל מאורע שיארע להם לא פטר. ותדע לך דהא רבנן פטירי מכרגא דכתב מנדא בלו והלך לא שליט למירמא עליהן כדאיתא בריש בתרא (דף ח'). ואפ"ה לכריא דפתיא חייבין מפני שצריכין לו ופסי העיר אפילו מיתמי. ורבנן נמי חייבין אלא משום דלא צריכי נטירותא ככולהו אינשי. אף על גב דפטירי ממס מלך צריכין לנטירותא. וכן אינן יכולין לפטר מדין מבריח ארי מנכסי חבירו ופורע חובו של חבירו. דבכלל דברים אלו כציבור הן והרי הן כשאר בני העיר. ואין יכולין לומר לפרנסי הקהל אין אנו חייבין מפני שאתם מבריחין ארי מנכסנו או פרעתם חובינו לפי שהפרנסין ממונין וכאפטרופוסין מממונם הם". והובא בבית יוסף (חו"מ סי' קסג).
אף במקרה שלפנינו אמנם המדינה משלמת עבור אנשים מסויימים חלק מהתשלום, אולם כיון שאת המעון מפעיל הישוב הוא רשאי לדרוש מהם מס נוסף. ואמנם בשאלה שעמדה לפני הרשב"א מדובר על שני מסים שונים, ואילו אצלנו המדובר כבי' באותו מס עצמו, אולם ניתן ללמוד מדבריו שפטור ממס של מטיל המס, אינו פוטר ממס אחר המוטל על אנשי העיר. ואף במקרה שלנו, התשלום הניתן ע"י המדינה כסבסוד אינו בא במקום המס להפעלת המעון.
ועם זאת יש מקום לכתוב חוזה בין הישוב לבין ההורים שהם יודעים שהישוב הוא המפעיל את המעון והם מסכימים לשלם יותר מן הנדרש לפי משרד המסחר והתעשיה, ובכך יסורו תלונות של הורים שמטילים עליהם עול כספי נוסף.
כתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' רנט):
"שאלה אם יכולים חכמי העיר במעמד ז' טובי העיר הם המנהיגים להסיע קצת מסים על קצת מהקהל בלא מעמד כולם.
"תשובה אם מכח הדין הם באים שרואין שראוי הוא להעריכם שיתנו לערך שאר פורעי המס כופין על זה כמו שכופין על הצדקה (ב"ב ח':) דהא כתיב ונוגשיך צדקה, ואף אם לא יסכימו כי מה לנו בהסכמתם ודאי שאין שום אחד רוצה לפרוע, ואפילו אם לא קבלום כ"ש מאחר שקבלום עליהם גזרה שלהם קיימת ולא שייך הכא נוגע בדבר שתקנת הקהלות כך הוא".
למדנו מדבריו שז' טובי העיר בסמכותם להטיל מס שנראה להם כנכון וראוי ובתנאי שהוא לתקנת הציבור. ואפילו יש בו שינוי מהמקובל כיון שהם רואים שזו יכולתו הכספית של הנישום.
ב. וכך הביא בשו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם, סי' יד) את תשובת ראבי"ה שהובאה במרדכי (ב"ב פ"א): "אם הובררו טובי העיר מתחלה להנהיג קהלתם בכל דבר אפילו יחיד שבררו מה שעשה עשוי בתקנת הקהל, ואף על גב דאמרינן במגלה פרק בני העיר אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר כו' ומוקמינן לה בבית הכנסת של כפרים אבל בכרכים בעינן כלם הני מילי בסתם, אבל אם בררום אפילו בכרכים מהני ואפילו יחיד כדאיתא בירושלמי, וכיון שיש כח בידם להפקיע בית הכנסת מקדושתו אף על פי שיש לכלם חלק הוא הדין נמי בכל מעשי הקהל מעשיהן קיימים ומיירי בשלא הודיעו הדבר להם דאם לא כן לא עשו אותו טובי הקהל אלא כולם. ואם אחד מבני העיר מוחה בחרם או בשום תקון שרוצים בו ראשי הקהל אם הסכימו רוב הקהל עם ראשי הקהל חל החרם עליו ואם לא הסכימו רוב הקהל במה שתקנו או החרימו ראשי הקהל אך הראשים עשו מעצמן יכולין למחות כדאיתא בעבודה זרה פרק שני אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, וכן משמע מפרקא קמא דהוריות דאפילו מוחין בו מיעוט הקהל חלה הגזרה או החרם עליהם והא דאמרינן שתיקה כהודאה דמשמע אבל במוחה לא הני מילי בהודאה אבל בגזירה אפילו עבריין מיקרי וקאי במארה אתם נארים וכו' תדע דהא גבי גבעונים כתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה וכתיב וילונו כל העדה דלא ניחא להו ולא ידעו בדבר כלל ואפילו הכי חייל עלייהו, וכן יהונתן בן שאול לא שמע השבועה וחלה עליו וכהני איכא טובא".
את תשובת הראבי"ה הביא אף בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' נט). והביא האחרון אף את תשובת הרשב"א (במיוחסות לרמב"ן סי' רפ): "שאלה: ציבור שמתקנין תקנות, לצורך הציבור, ובחרמים על המסים ועל התשחורות. ועמדו שנים או שלשה, ונשבעו בפני עדים, שלא יכנסו באותם הסכמות, ובאותם חרמות. אם עשו הקהל לאחר מכאן, הסכמות וחרמות, יהיו אלו פטורים? דכיון שקדמה שבועתם, להסכמת הציבור וחרמיהם, כאותה שאמרו: אם נדרו קודם לגזירתנו, תדחה גזירתנו מפני נדרו; או לא?
"תשובה: דע שכל ציבור וציבור, יש להם רשות על יחידיהם, שכל ציבור רשאין לגדור ולתקן בעירם, כמו שב"ד הגדול יכולים לגדור ולתקן, על כל ישראל. ומקרא מלא דבר הכתוב: במארה אתם נארים, הגוי כולו. והרוב, ככלם. כדאיתא בע"ז, פרק אין מעמידין (ל"ו:). וגרסינן פ"ק דב"ב (ח':): רשאין בני העיר וכו', להסיע על קיצתן. ואלו שנשבעו בתקנת הקהל, עשו שלא כדין, ושלא כהוגן, ואין רשאין לעשות כן. וכל שאינם נוהגים כציבור, נכשלו בחרמות הציבור, שגדרו ותקנו על ענין המסים ותשחורות: שלא יונה איש חבירו, בפרעונו. שזה, כנשבע שלא יפרע מלותו, ושלא ישלם מה שחייב עם הציבור כמו שישלמו חביריו. וצריכים הם לישאל על שבועתם, ולקבל עליהם חרמי הציבור ותקנתם. ומה ששנינו פ' ד' נדרים (כ"ג:): הרוצה שלא יתקיימו נדריו, יעמוד בראש השנה, ויאמר: נדרים שאני עתיד וכו'. ואמרו בתוספות: שאינו אלא דוקא שנשבע ונדר לעצמו, אבל אם השביעו או הדירו חבירו, אין ביטול זה מועיל כלום: שעל דעת חבירו נשבע, ונדר. וכן בשבועת ממון, או שמשביעים הקהל, אינה בטלות".
וכתבו באנ"ת (כרך יט ערך טובי העיר) שבשו"ת הרא"מ הוכיח שכראבי"ה סברו רש"י והרמב"ן והרשב"א. ובשו"ת מהר"ם אלשיך הוסיף שכן דברי הרי"ף והר"י מיגש והרמב"ם והרא"ש והטור ורבנו ירוחם והריב"ש. וא"כ רוב מניין ורוב בניין הראשונים מסכימים שבסמכות שבעה טובי העיר או המזכירות במקרה שלפנינו להטיל מסים אפילו שיש בהם רווח לאחד והפסד לאחד. ואף לשיטה החולקת של ר"ת הסוברת שיכולים רק לכפות על דבר שכבר היה קיים, נראה שבדבר שאינו ענישה אלא חלוקת מסים אף ר"ת מסכים. שכן הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' ב) הביא את מחלוקתם דוקא לגבי ענישה וכתב הרמ"א: "וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג; אעפ"י שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פ' הגוזל בתרא), מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר; וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר".
עולה מדעת הרמ"א שדעתו לפסוק כשיטת הראבי"ה וכן ששיטת ר"ת היא לגבי ענישה, אבל לא לגבי חלוקת נטל המס על הציבור.
ובמקרה הנוכחי, המזכירות הוקמה לסדר את הדברים הציבוריים, ואחת מהם העמדת מעונות לפעוטות. ונראה להם שהטלת הנטל הראוי הוא דוקא באופן זה, וא"כ ודאי בסמכותם לחלק את המס בצורה שווה על כל הנצרכים לשירות ולא להתחשב בסבסודים של רשויות אחרות. ובעיקר שכאן הם מטילים על עצמם עוד עול נוסף של מימון החלקים שאינם ממומנים ע"י רשויות המדינה.
ג. ולכאורה, עדיין צריך לשאול האם כך דין תורה: שפלוני שזכה לסבסוד מהמדינה יצטרך לתת כחבירו שלא זכה לכך? נראה שהדבר תלוי בקביעת טובי העיר או המזכירות בענייננו.
כך כתב בתרומת הדשן (סי' שמב):
"שאלה: צבור הוטל עליהם מס והסכימו שיכתבו כל אחד ואחד כל אשר יש לו המחוייב במס וישבע על ככה שלא הבריח מאומה, ומבקש לדיין שיברר להם ע"פ הדין החיוב והפטור הן בנותנים המס והן בניתנים מהן מס, והיאך מעריכים כל זה לפי דין תורה ולפי מנהג דנהגו כל הקהילות כבר?
"תשובה: יראה דהני מילי תלי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה, וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ"מ (-ר' מנחם ממירזבורק) דכתב בהדיא דרוב ענייני מסים תלויים במנהג, וכן במרדכי פ"ק דב"ב כתב בשם הר"א כ"ץ על עניין המס דמנהג מבטל ההלכה ודין חכמי התלמוד אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא. וכתב נמי דלאו דווקא מנהג חכמים, אלא אפילו מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם כדאיתא בהדיא פ' הגוזל בתרא. ונראה אע"ג דכתב ר"ת והוכיח ממש ממתניתין דב"ב ומריש פ' הפועלים, דיש מנהגים של שטות שאין לסמוך עלייהו אפילו היכא דתנן התם הכל כמנהג המדינה. ובא"ז כתב נמי דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אא"כ מפי חכמים, ומרדכי ר"פ הפועלים הוסיף לפרש בשם א"ז דדווקא מנהג ותיקין מבטל ההלכה, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא טועה בשקול הדעת. מ"מ נראה לומר דבענייני מסים וכה"ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם, אפי' אי לא הוקבע ע"פ חכמים כדמייתי הר"א כ"ץ ראייה ברורה על זה מההיא דחמרים וספנים פ' הגוזל בתרא (ב"ק קט"ז ע"ב). ונראה דיפה יש לחלק בענייני מסים לבני העיר וכן צורכי חמרים וספנים, למהלך שיירא שלהם וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו, וכפי הסדר שעושים לעצמן לפי צרכיהם לפי עניינם, דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם, מש"ה מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו. וכעין זה כתב מהר"ם דשותפים קונים ומקנים ומתני בהדדי באמירה בעלמא בלא קניין, משום דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני כדאיתא בהגה"ה במיימון. וכן איתא בתשובה שהשיב שאין נותנין מס מקרקעות, דבכל מידי דאית ליה רווחא להאי כמו להאי באמירה בעלמא וע"י דאי מקני אהדדי וה"ה לעניין מנהג. וההיא דר"ת וא"ז דלעיל קאי על חילוק חצירות ובתים ובניין שלהם ואשכירות פועלים וכן שכירות בתים וחצירות, וכל כה"ג דאין רבים מצרפים יחד ולא איצטריך מצטרפו למיהוי צייתי אהדדי, לכך צריך מנהג שיהא לו עיקר ע"פ חכמים וראייה מן התורה, משא"כ בענייני המסים וכיוצא בו דמנהג בעלמא מבטל בהן דין תורה".
ונראה שהוא הדין בשאלה שלפנינו כיון שכך ראתה המזכירות להנהיג יש למנהג זה תוקף ואינו שטות.
ד. כתב הטור (חו"מ סי' קעח): "שותפין שביקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו".
וכתב הבית יוסף (חו"מ סי' קעח): "שותפין שביקש אחד מהם וכו'. תוספתא (ב"מ פ"ח ה"ט) כתבוה הרי"ף (ב"ק מב:) והרא"ש (פ"י סי' כה) בהגוזל בתרא וזה לשון התוספתא שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחול לו. וכתב הרא"ש רבינו שמחה הקשה מאי קא משמע לן ברישא [פשיטא] כיון שמחלו להם מחלו לאמצע, ופירש שותפים שביקש אחד מהם למחול לו מה שמחלו מחלו לאמצע כאלו היה שלוחם ואם אמר בשביל פלוני מחלנו פירוש שמעצמם אמרו כן בלא שום פיוס שלא ביקשם על צורכו מחל לו. וכתב, רבינו קלונימוס זקני ז"ל היה השר מוחל לו חלקו במס בבקשתו והיה נותנו לקהל כסבור הייתי שמדת חסידות היה נוהג ורואה אני שמדת הדין הוא. ומיהו יש לדחות דרישא מיירי שביקש מהם למחול בסתם אף על פי שלא היה שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסתם אבל אם פירשו בשביל פלוני מחל לו ומיהו מסתבר דקמייתא דגם זה אין חידוש אם ביקש סתם ומחלו בסתם דמחלו לאמצע עכ"ל. והמרדכי בהגוזל בתרא (סי' קעז) והגהות בפרק ה' מהלכות שותפין (ד"ק ה"ז) כתבו דברי רבינו שמחה וכתב שהטעם דרישא מחלו מחלו לאמצע משום דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ודרך השותפין לטרוח בשביל חביריהם. וכתב שמתוך כך פסק על ראובן הבא אצל השר לאחר שנתפשרו הקהל מן המס וביקש למחול לו חלקו מן המס ומחל לו מה שמחל לו צריך לחלוק עם הקהל. וכתב רבינו מאיר (ד"פ סי' קלד) נראה דיש לדחות דרישא איירי שבקש מהם למחול סתם וכו' הילכך אם כבר פשרו עם הקהל ושוב ביקש אחד לפטרו מחלקו הציל לעצמו ופטור אבל אם קודם פשרה ביקש אחד יהודי לפטרו וכן עשה ופטרו חייב ליתן מס כדאמרינן (ב"ק קטז:) גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע, ואף על גב דאמר לעצמי אני מציל הכא נמי הציל לאמצע דמה שהשר פחת לו הוא מכביד על אחרים. אמנם אם השר אמר מעצמו קודם הפשרה פלוני לא יתן מס אלא פלוני ופלוני יתנו אותו הוא פטור אף על גב דהורגלו ליתן מס ביחד וראיה בפרק מי שמת (ב"ב קמג.) מדמי כלילא דשדי מלכא אאבולי ואאסטורגי. ומה שכתבתי שהרשות ביד השר כשאומר לעצמו להקל לזה ולהכביד על זה הני מילי קודם שנתפשרו עמו אבל אם כבר נתפשר לאו כל כמיניה אלא כפי מנהגם שהיו ראוים ליתן דשותפין נינהו ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו עכ"ל ועוד האריכו שם בדיני המס ולא ראיתי לכתבם כאן".
עוד הוסיף שם הב"י: "כתב הרשב"א (ח"ה סי' קפג) שאלת המלך פטר בחותמו ראובן ושמעון מכל מסים וארנוניות אחר כך עשו הקהל הוצאות מרובות בצרכי הצבור ובשמירתן עכשיו תבעו הקהל לפרוע חלקם בכל הוצאות הללו שלא פטרם המלך אלא מן המסים והארנוניות ולא מהוצאות העשויות לצרכיהם ושמירתם ולתיקוני העיר והם אומרים שהם פטורים והראיה שלא תבעו מהם לעולם ואפילו יש להם תועלת ושמירה בדבר הם פטורים דהוה ליה כמבריח ארי מנכסי חבירו (ב"ק נח.) ועוד שכבר פרעו כל ההוצאות והרי זה כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו (כתובות קח.). תשובה הדין עם הצבור אף על פי שהמלך פטרם ממה שהוא תובע לצבור לא חייב את הצבור לפדות ממונם של אלו מכל מאורע שיארע להם מחמת מעשיהם שעוברים על חוק המלך לקבל רבית יותר ממה שגזרו וכן נמי לא חייבם לסלק מעליהם נזק החותמות והמלך על הכל גזר ואפילו השוחדות אם הטיל עליהן כיון שבפירוש הכניסן אין על הצבור לפטרם. ותדע לך דהא רבנן פטירי מכרגא ואפילו הכי לכרא דפתיא חייבים מפני שהם צריכים לו ופסי העיר נמי אפילו מיתמי ורבנן נמי חייבים ליתן אלא משום דלא צריכי נטירותא הא כולהו אינשי אף על גב דפטירי ממס המלך הוצאות יום חגם ותקוני העיר ושוחד לבטל גזירת המלך שגזר שילך היהודי בסימנים שכולם צריכים להם חייבים. ומה שבאים לפטור עצמם מדין מבריח ארי ופורע חובו של חבירו אינו כן דכל דברים אלו בצבור הן והרי הם כשאר בני העיר ואין שאר בני העיר יכולים לומר כן לפרנסי הקהל לפי שהפרנסים כאפטרופוסים או שלוחים הם". וכ"פ בשו"ע (סי' קעח סעי' א ו-ב).
במקרה שלפנינו אף ללא הטעם של סמכות המזכירות בנושא, יש לעיין אם לא להסתכל על האחריות להקמת מעון כשותפות, שהרי על כל הנצרכים לכך מוטל הדבר, ומדוע לא נוכל לומר שהעול יהיה מוטל על כולם בשווה, וכל ממון שפלוני זוכה לצורך הזה של הפעלת המעון הוא מתחלק בין כולם. מאידך הממון ניתן ע"י המדינה עבור המשפחות שהנשים עובדות ולא עבור כולם ולכן יש להסתפק אם יחשבו בענין זה כשותפים.
ה. ונראה לענ"ד, וכך יעצתי למזכירות הישוב ודעתי התקבלה, שיחשבו היטב האם יש צורך בהטלת המס הנוסף על אותן משפחות המקבלות סבסוד. שהרי הישוב גם כך החליט להוריד את התשלום מהשיעור אותו מטילה המדינה כבי' על כל משפחה, אלא המזכירות נטלה על עצמה לגייס תרומות ומקורות נוספים כדי לקיים את המעון לכל הנצרך בלא שהתשלום הכספי יגרום לחלק מהמשפחות להוציא את ילדיהם בגלל חוסר יכולת לשאת בתשלום. אם לא יוסיפו תשלום על המשפחות שקבלו סבסוד – משמעות הדבר הטלת עול נוסף על המזכירות בגיוס עוד כספים לתפעול המעון. אולם כיון שהמשפחות מרגישות שהסבסוד מגיע להן וסוברות שלא מן הראוי שיטילו עליהן תשלום נוסף, צריך לבדוק אם העול הנוסף אינו עדיף מאשר הוספת הגביה ממקבלי הסבסוד כאשר התוספת הממונית קטנה, והרגשת העושק או נטילה שלא כראוי שיכולה להיווצר גדולה. ולכן הצעתי שאף שמצד הדין מותר לחלק את נטל הפעלת המעון בצורה שווה, בכ"ז לא יטלו יותר ממה שהמדינה קבעה לאותם הזכאים לסבסוד. וב"ה שהמזכירות קבלה על עצמה, והשאלה אינה למעשה*.