חבל נחלתו ו יא
סימן יא- מצקת חמץ במרק בפסח
שאלה עריכה
ילד נטל מצקת מכלי החמץ בפסח, ומזג לעצמו מרק שבושל בסיר כשר לפסח לצלחת כשרה לפסח. מה דין המרק שבסיר האם מותר לשתות ממנו בפסח? מה דין הסיר, האם צריך להגעילו כדי לשוב ולהשתמש בו בפסח, והאם ניתן להגעילו בפסח? האם צריך להכשיר את הצלחת והכף שהמרק נאכל בהם?
תשובה
א עריכה
לפני שנראה את הדין בפסח, נביא את הדין בבשר וחלב. כך פסק השו"ע (יו"ד סי' צד ס"א): "התוחב כף חולבת בקדירה של בשר, או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדירה (אם הכף בן יומו דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת). (ארוך כלל ז'). ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת, משערים בכולו, משום דחם מקצתו חם כולו. (וסברא ראשונה עיקר, וכן נוהגין) (מרדכי וש"ד והגהותיו וארוך) (וע"ל סי' צ"ח)". היינו אם הכף היא בת יומה משערים אם יש בתבשיל הבשרי לבטל את אותו חלק של הכף שנתחב בו, וכדעה זו צידד הרמ"א להלכה אף בכף של מתכת וכ"כ הש"ך (ס"ק ג). ויש נ"מ להלכה בכמות הפעמים שנתחבה הכף לתבשיל כמבואר שם בשו"ע.
במידה והכף אינה בת יומה פסק השו"ע (שם סעיף ד): "אם אין הכף בן יומו, הקדירה והתבשיל מותרים והכף אסור לכתחלה, בין עם בשר בין עם חלב. ומ"מ בדיעבד אינה אוסרת, כיון שלא היתה בת יומא". כלומר, כיון שפליטת הכף לתוך התבשיל אינה בת יומה הרי היא נותנת טעם לפגם ולכן התבשיל והקדירה מותרים. ואעפ"כ הכף אסורה לכתחילה כיון שבלעה מבשר ומחלב.
בשאלה שלפנינו המצקת לא היתה בת יומה (יום חמישי של פסח), וצריך להתייחס אף לנק' זו.
ב עריכה
נאמר במס' פסחים (ל ע"א): "אמר רבא: הלכתא, חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו — אסור במשהו, כרב".
היינו חמץ בפסח אוסר במשהו אף בתערובת, ונבאר להלן.
עוד נאמר שם: "אמר רב: קדירות בפסח ישברו. ואמאי? לשהינהו אחר הפסח, וליעבד בהו שלא במינן! — גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו. ושמואל אמר: לא ישברו, אבל משהי להו לאחר זמנו, ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו".
ומפרש רש"י: "אמר רב קדירות בפסח ישברו — רב לטעמיה, דאמר: חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודה, ואית ליה במשהו (היינו איסורו במשהו אף לא מחמת דיני חמץ), וקסבר נותן טעם לפגם – אסור. ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי, חדא: דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר' שמעון, והאי פחות מתערובת הוא, ועוד: דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר, וזה משעברו עליו ימי הפסח — הופג טעמו בדופני הכלי".
היינו, לפי רב קדרות שמבשלים בהן חמץ ישברו שאי אפשר להשתמש בהן אחר הפסח, משום שהחמץ הבלוע בכלים נאסר, ואף לאחר הפסח אסור מן התורה, וכיון שאוסר אף שטעמו פגום וגזר אף שלא במינו, אין דרך להגעילן ואי אפשר להשתמש בקדירות, ולכן ישברו. וכמוש"כ רש"י אין הלכה כרב בדין זה.
ג עריכה
הטור (או"ח סי' תמז) פסק: "חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו במינו בין שלא במינו במשהו חוץ מבשאילתות שפוסק בנותן טעם ואין נוהגין כן. וכתב הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה אלא באכילה ורב אלפס כתב שאוסר אף בהנאה, ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל".
ובאר הב"י: "חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו. בפרק כל שעה (ל.) אסיק רבא הלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וכתבו הרי"ף (ז:) והרא"ש (סי' ה) ומדלא יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו, וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות חמץ ומצה (ה"ה) ובפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ט) כתב שהטעם שהחמירו בו יותר מבשאר איסורין הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין (עי' ביצה ג: וש"נ). והרא"ש כתב בפרק בתרא דעבודה זרה (סי' ל) דמשום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו לאסרו במשהו אפילו שלא במינו.
"ומה שכתב רבינו חוץ מהשאילתות (פר' צו שאילת פ) שפוסק בנותן טעם. הר"ן (שם ד"ה ומדלא) כתב שגם הרבינו תם (תוס' ל. ד"ה אמר רבא) והר"ז (בעה"מ שם ד"ה אמר רבא) סבורין כן ומכל מקום לא קיימא לן כוותייהו לגבי כל אינך רבוותא ועוד שכתבו התוספות שלא עשה רבינו תם מעשה להתירו בנותן טעם וגם הרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' ל) שכן הלכה רווחת ותורה יוצאה לכל ישראל שהוא בכל שהוא". וכ"פ בשו"ע (סי' תמז ס"א).
ד עריכה
המצקת שהוכנסה לסיר המרק היתה נקיה, ולכן צריך לדון בחמץ הבלוע בה, וכיון שבליעתה לא היתה באותו יום טעם החמץ פגום ולפי"ז שאלתנו תלויה בדין נותן טעם לפגם בפסח.
כתב הטור (או"ח סי' תמז): "נותן טעם לפגם בפסח רשב"ם[1] אוסר וכן הרב ר' אליעזר ממי"ץ והרב ר"מ מרוטנבורק כתב אני אוסר לעצמי הואיל ונפק מפומיה דרשב"ם ואני מתיר לאחרים כי ר"ת ור"י היו מורין להיתר, ואעפ"כ אני רגיל לומר לשואלי פלוגתא דרבוותא הוא, ורבים נמנעים מאליהן ע"כ ורש"י פסק להתיר ולזה הסכים א"א ז"ל".
ובאר הבית יוסף (סי' תמז אות י): "ונותן טעם לפגם בפסח רשב"ם אוסר וכו'. בפרק בתרא דעבודה זרה (סו.) דייק אמתניתין (סה:) דקתני יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות מאי לאו בנותן טעם לא במשהו הא מדקתני סיפא זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר מכלל דבנותן טעם עסקינן. וכתב שם הרא"ש (סי' ו) יש אומרים דכל איסורין שהן במשהו לא אמרינן בהו דנותן טעם לפגם מותר דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף אפילו הכי אסרו רחמנא והוא הדין נמי נותן טעם לפגם ומביאים סעד לדבריהם מכאן ומפרשים כך מכלל דבנותן טעם עסקינן מדשרי שלא כדרך הנאתו דאי איירי באיסור משהו אפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור. ולא נהירא דנהי דהחמירה בהם תורה לאסרם במשהו מכל מקום יש שם איסור עליהם אבל כשהוא פגום פקע איסורו כדילפינן מנבלה (שם סז:), ועוד עיקר טעמא פריכא הוא דהיכן אסרה תורה במשהו במין במינו התם אפילו אחד באלף אין טעמו נפגם ולא נתבטל דמינו אינו פוגמו ואינו מבטלו, אבל נותן טעם לפגם מעיקרא שרי כי לא היה בו טעם, ובשמעתין פריך מדסיפא בנתינת טעם מכלל דרישא נמי בנתינת טעם וסיפא הוי פירושא דרישא עד כאן לשונו. וכן דעת התוספות שם (ד"ה מכלל) להתיר נותן טעם לפגם אפילו בדברים שאיסורן במשהו, וגם המרדכי כתב בפרק כל שעה (סוס"י תקסז) שרבי יהודה מפרי"ש הורה הלכה למעשה להתיר נותן טעם לפגם בפסח, והביא כמה גדולים שסוברים כן, ואף על פי שגם כן הביא גדולים שחולקים בדבר מכל מקום רבו המתירים על האוסרים. והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תצט, מיוחסות סי' קנא) וז"ל: כל שאיסורו במשהו אין הפרש בין נותן טעם לפגם לנותן לשבח שאין מתירין נותן טעם לפגם במה שאיסורן במשהו שאינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו וכיון שכן מה לנו אם הוא לשבח או לפגם הא איכא איסור ובלבד שלא יהא כל כך נפסד שיחזור כעפרא בעלמא, דכל שנפסד כל כך אין כאן איסור כלל. ונותן טעם לפגם שאמרו בפרק בתרא דעבודה זרה אינו מגיע להפסד זה, שהרי דינו דנותן טעם אפילו חומץ לתוך הגריסין (שם סה:), וכן קדרה שאינה בת יומא (סז:) אין האיסור שבה נדון כעפרא בעלמא עכ"ל. ולענין הלכה כיון דרבו המתירין הכי נקטינן. וכתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' קכח) דבמקום שאין מנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה".
עולה מדברי הב"י שהראשונים נחלקו האם איסור שנאסר במשהו (ולאו דוקא חמץ) חל עליו הכלל שאם טעמו פגום אינו אוסר, כאשר המתירים טוענים שאין כאן איסור כלל, והמחמירים טוענים שכיון שנאסר במשהו אין משמעות לכך שהוא פגום אלא אוסר אפילו הוא פגום.
ה עריכה
כדברי הב"י רבו המתירים ובהם ר"י מבעלי התוס' (הגהות אשרי, עבודה זרה פ"ה סי' ו הגהה ב), האו"ז (ח"ד ע"ז סי' רסב המביא את דעת רבינו יצחק בן אברהם להחמיר).
בהגהות אשרי (ע"ז פ"ב סי' כד) הביא מחלוקת ראשונים בכך: "וחבית מזופפת שנתנו בה שכר התיר רבנו אפרים על ידי שכשוך ליתן בה יין בפסח ורבנו מאיר אוסר אפילו אם הסירו זיפתן באוּר והני מילי לכתחלה אבל בדיעבד בכולהו שרי ואפילו לא הגעיל ולא הסיר זיפתן וכגון שאינו בן יומו דקיי"ל נותן טעם לפגם מותר ואפילו בפסח כדפסק רשב"ם פרק בתרא הלכה למעשה חבית של שכר מדיחה במים יפה ומנגבה ונותן לתוכה יין ודבש לכתחלה קודם הפסח לצורך הפסח ושותהו בפסח דקי"ל היתר בהיתר בטל".
והריטב"א (עבודה זרה סז ע"א) כתב: "והוי יודע דנותן טעם לפגם שהוא מותר שוה הוא בכל האיסורין ואפילו באיסורי משהו, דהא בגיעולי גוים שם כל האיסורין יש בו, וכן בדין דכיון שפגמו עושה אותו כאילו נתבטל ונסתלק איסורו ממנו והוי כעפרא מה לי איסור משהו ומה לי שאר איסורין, ואי משום דכשאוסר במשהו אינו נותן שום טעם אף בשאר איסורין נמי כשהם במינם לא יהבי טעמא, ועוד שאם כן נמצאת למד שאם אין שם מן האיסור אלא משהו יהיה אסור ואם יש שם מרובה שראוי לתת טעם יהא מותר ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, אלא ודאי לא שנא, והכין פסקי לה התם בכוליה תלמודא, מ"ר.
"ומיהו אין נותן טעם לפגם מותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור, והקדרה לאו בת יומא אסורה לכתחלה גזרה אטו בת יומא, וכן קדרות בפסח שהחמץ אוסר במשהו אסורות לכתחילה, אבל לאחר הפסח מותרות אפילו לכתחילה לשמואל דהלכתא כותיה, משום דאיכא תלתא למעליותא חדא דהוי פגם ואידך דבלע היתרא ואידך דמסתמא אינו אלא משהו והוא אינו אוסר לאחר הפסח במשהו, אבל כל דליכא כל הני תלתא אסורה לכתחילה, וקדרה חולבת דלאו בת יומא מורי הר"א הלוי ז"ל היה מתירה לכתחילה משום דאית בה הני תלתא למעליותא, אבל אין כן דעת שאר הפוסקים ז"ל ולא דעת מורי הרשב"א נ"ר, דשאני קדרות לאחר הפסח שאין איסורן מן התורה לשמואל אלא מדרבנן דקניס ר' שמעון (פסחים כ"ט א') הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא וכי קניס בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס, ואפילו מדרבנן הוא בטל ברוב ואפילו לח בלח, ולפיכך התירוהו לכתחילה בבלוע, מה שאין כן בקדרה חולבת שאסורה מן התורה ואינו בטל פחות מששים".
ובחידושי הריטב"א בפסחים (ל ע"א) נכתב: "ובודאי שאם בישל אדם בשוגג בכלי חמץ בפסח והיו מקונחין יפה התבשיל מותר דנותן טעם לפגם הוא". ועי' עוד בדבריו בפסחים (ל ע"א) ובחולין (קיב ע"א).
לעומתם, הראבי"ה (ח"ב, פסחים סי' תסד) כתב: "ומסקינן בשילהי עבודה זרה נותן טעם לפגם מותר, הני מילי בשאר איסורין התלויים בטעם, אבל דבר שאיסורו במשהו, כחמץ בפסח, אפילו נותן טעם לפגם אסור. וכן פסק רבינו שמואל דנותן טעם לפגם בפסח אסור".
ובכלבו (סי' מח) כתב: "ויש פוסקים שאם בשלו בימי הפסח בקדרה של שאר ימות השנה אף על פי שאינה בת יומא שהתבשיל אסור דלא מהני ביה נותן טעם לפגם אלא לאסורין שאוסרין בנותן טעם אבל לאסור שאוסר במשהו לא יועיל בו נותן טעם שכיון שהוא אוסר במשהו אוסר אפילו נותן טעם לפגם. ונותן טעם לפגם פסק רבנו יהודה דמותר אפילו בפסח, אך ה"ר יוסף המכונה דון בגדי"ט אוסר, והר"מ מורה לאחרים שמותר אבל לעצמו אוסר". וכ"כ בתשב"ץ קטן (סי צד) שמהר"ם מרוטנברג היה מורה לאחרים שנותן טעם לפגם מותר בפסח, אבל לעצמו היה מחמיר.
ובתרומת הדשן (סי' קכח) כתב: "שאלה: נותן טעם לפגם בתוך הפסח, יש לנהוג בו היתר או איסור?
"תשובה: יראה דבכל מקום שאין מנהג ידוע שיש להורות דהמקיל לא הפסיד, והמחמיר תבא עליו ברכה. וכעין זה כתב בטור אורח חיים דמהר"ם היה מקיל בזה לאחרים; ולעצמו היה מחמיר, והיה רגיל לומר לשואלים פלוגתא דרבוותא היא, ורבים נמנעים מאליהם. וקבלתי שבווינ"א ובקרימ"ש היה המנהג מקדם להתיר ובניאושט"ט היה המנהג לאסור. וגדול אחד נסתפק במקום שנהגו לאסור, היכא דהוא משהו וגם נטל"פ, אי אסרינן אפ"ה דאיכא למימר דאפילו גאונים האוסרים מודים בהכי. וחילוק זה איתא בהדיא בתוס' פ' כל שעה (פסחים ל ע"א ד"ה לשהינהו) דקאמר, דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה, היכא דהוא לפגם גם משהו מבטלין. ונראה להוכיח קצת דלענין נ"ד אין לחלק, דכתב במרדכי פ' כל שעה בשם ראבי"ה, דחיטין שנפלו לבור לדברי רבותינו המתירים נטל"פ שרי. ולכאורה מוכח התם דמשהו הוא שלא היו החיטין ס' נגד מי הבור, ואפ"ה קאמר דדווקא לדברי המתירין נטל"פ שרי, משמע אבל לא לדברי האוסרין". וכן הובאו דבריו בלקט יושר (ח"א [או"ח] עמוד פא ענין ד).
ובספר האגור (הל' חו"מ סי' תשכג) כתב: "ונותן טעם לפגם בפסח בפסקי רשב"ם אוסרו. וכן הר"ר אליעזר ממי"ץ (יראים סי' נב). ומהר"ם כתב אני אוסר לעצמי הואיל ונפק מפומיה דרשב"ם. ומתיר לאחרים כי ר"ח ור"י מורים להתיר. ואעפ"י כן אני רגיל לומר לשואלים פלוגתא דרברבתא היא ורבים נמנעים מאליה' ע"כ. ורש"י פסק להתיר. ולזה הסכים הרא"ש לה"ט. וכן עמא דבר".
ו עריכה
להלכה פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תמז ס"י): "נותן טעם לפגם, מותר גם בפסח. הגה: ויש מחמירין, וכן נוהגין באלו המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור (ת"ה סימן קכ"ח)".
וכן בערוה"ש (סי' תמז ס"ק כא) כתב: "ובענין נותן טעם לפגם ג"כ יש דיעות דרבינו הב"י בסעיף י' כתב דנותן טעם לפגם מותר גם בפסח ורבינו הרמ"א כתב דיש מחמירין וכן נוהגין באלו המדינות ובמקום שיש מנהג להחמיר אפילו נטל"פ ומשהו אסור עכ"ל. ולפ"ז המבשל בפסח בכלי חמץ שאינו בן יומא מותר התבשיל כמו בשארי איסורים ומ"מ אין להורות כן רק לעני ולא לעשיר ובקדירה שעבר עליו י"ב חודש יש להתיר לכולם".
ובשו"ע הרב (או"ח סי' תנא סע' לג, לד) היקל בכפות המשמשות בכלי שני בדיעבד ללא הכשר אם אינן בנות יומן, וכ"ז רק בהפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט אבל לכתחילה יש לאסור. ובסי' תנא (סעיף מא) אוסר במכסה של סיר שלא הוגעל לפסח ובשלו בו תבשיל לפסח. והתיר רק אם המכסה לא הזיע כלל.
ז עריכה
במקרה שלפנינו, המצקת לא היתה בת יומה, ואף היא בלעה מתבשיל שהיה בו חמץ קודם הפסח, ופלטה לתוך התבשיל והסיר ושאר הכלים בלעו מהתבשיל אליו נפלט טעם חמץ. נמצא שבמצקת טעם ראשון והיא מפליטה טעם שני לתבשיל, וסיר ושאר הכלים בולעים טעם שלישי, וכתב על מצב דומה הריטב"א (פסחים ל ע"א): "וכתב הרי"ט ז"ל והוי יודע שדגים ובשר שנתבשלו בקדירה של חמץ מקונחת יפה קודם זמן האיסור אינו מותר לאכלו בפסח, כי אע"פ שנ"ט בר נ"ט דהיתירא הוא לא הותר הטעם השני הזה אלא לענין בשר בחלב כי כשבא לאוכלו בכותח חוזר להיות טעם שלישי מה שנותן בכותח, אבל השני עצמו טעם בשר יש בו קצת וכיון שכן לחמץ בפסח היאך יהא מותר, אבל אם כבר נתערב בשלישי קודם זמנו אותו השלישי מותר בפסח, ואם נתערב בפסח גם (השני) [השלישי] אסור, דהא הוה בשני שיעור משהו כדי לאסור, והזהר בזה שטעו בו רבים וגדולים".
במקרה דנן, לכאורה, צד להקל מצד שהטעם פגום, ומאידך יש צד להחמיר כיון שאין נ"ט בר נ"ט בשאר איסורים ומצד שהתערובת נוצרה בפסח.
ולא ניתן להקל עפ"י דברי המשנ"ב (סי' תמז ס"ק צט): "ומיהו לענין ריח המתבאר לעיל בס"א דיש מחמירין אם מצטרף לזה ג"כ נטל"פ ממשהו יש להקל". אשר מדבריו נראה שאם יש סניף נוסף להיתר אף המחמירים בטעם פגום — מקילים. שכן עפ"י דברי הריטב"א סוף סוף יש כאן משהו, וכיון שמחמירים אף במשהו פגום אין להקל, וכן כתב בתרוה"ד בדבריו שהובאו לעיל.
ומכאן תמיהה על הפסק בשו"ת יהודה יעלה (ח"ב אה"ע, חו"מ סי' רנח אות ג) שפסק: "אשה שהתיכה שומן אווז לפסח, וכשעירתה השומן מתוך המחבת נזדמן לידה כף של חמץ וניערה בו פעם א', יפה כתבת להתיר משום דהו"ל ג' נ"ט בר נ"ט להיתירא, ומכ"ש אם היה השומן שישים נגד חתיכת הכף שנתחב בה רק פעם א' הו"ל רק משהו". ודבריו חולקים על דברי הריטב"א שהובאו לעיל.
ח עריכה
למעשה כיון שאין צורך מיוחד בסיר לפסח זה, וכיון שמדובר בסיר של משפחה הנוהגת עפ"י פסקי הרמ"א – יש לאסור את כל הכלים ואת התבשיל. ובסיר אסור להשתמש בפסח וניתן להכשירו רק אחר הפסח, שכיון שאנו מתייחסים אליו כבלוע מחמץ לא ניתן להגעילו בפסח שכן פליטתו אוסרתו במשהו ואוסרת אף את הכלי בו מגעילים, כמבואר בשו"ע סי' תנב[2].
הערות שוליים עריכה
- ^ יש מביאים שסבר להחמיר ויש מביאים שסבר להקל ואיני יודע מקור מחלוקתם בדעת הרשב"ם
- ^ הערת הרה"ג אביגדר נבנצל רב העיר העתיקה — ירושלים: המהר"ם חלאוה הקשה מאחר שבטל את החמץ ושוי' עפרא, אמאי אסור לאכלו בפסח, הא אין איסור לאכול עפרא? ותירץ דכשאוכלו חוזר ומחשיבו לחמץ ולא לעפרא. והנה לפי דבריו חמץ שבטלו פחות מא' בששים, וכש"כ נטל"פ, אינו אוסר, כי אינו מחשיב את העפרא אלא את התבשיל. מ"מ הלכה למעשה הדין עם כת"ר, בגלל המחלוקת מהו גדר הבלול