חבל נחלתו ו י

<< · חבל נחלתו · ו · י · >>

סימן י

חיוב בדיקה, ביטול ומכירת חמץ ידוע במכולות

שאלה

מה צריכים אנשי גוש קטיף לעשות עם חמץ שיש במכולות כאשר המכולות נמצאות במגרשים של חברות שאין להם גישה אליהן? האם יש הבדל בין מי שיודע בודאות שיש לו חמץ במכולה לבין מי שמסופק? מה דינם של כל הכלים שלא נוקו לפסח כגון: תנור או מקרר וכו' שנמצאים במכולה?

תשובה

א

כתב הרמב"ן בריש מסכת פסחים (ד ע"ב): "ענין ביטול חמץ זה שהזכירו בגמרא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, ודאי לא למעט בדיקה בלבד אמרו, אלא אפי' חמץ ידוע ונראה לפנינו נמי סגי ליה בביטול, כדאמרינן (ו', ב') במוצא גלוסקא יפיפיה ובתלמיד היושב לפני רבו ויש לו עיסה מגולגלת (ז', א'), ותנן נמי (מ"ט, א') ונזכר שיש לו חמץ (נמי לפניו) וביטלו אינו עובר עליו".

מתבאר כי כדי שלא לעבור באיסורי חמץ מן התורה די בביטול בלבד, והבדיקה והביעור הם מדרבנן, ולכן לעתים חז"ל לא חייבוהו בביעור. וכן כתב המגיד משנה (הל' חו"מ פ"ב ה"ב).

ב

ברמב"ם (הל' חו"מ פ"ב ה"ב) הגירסא שלפנינו: "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל". ומדבריו עולה כרמב"ן.

אבל הגירסה שהיתה לפני הכס"מ היא: "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'".

היינו לפי הגירסא שהיתה לפני הכס"מ הרמב"ם סובר כי לחמץ ידוע הנמצא ברשותו אין די בביטול, אלא צריך לבערו בפועל, ורק לשאינו ידוע די בביטול. הכס"מ מתאמץ לישב גירסא זו אם האמור לפנינו שיש מקומות שחכמים לא הצריכו ביעור בפועל, אלא הסתפקו בביטול, ומתרץ: "אלא מדאפקיה בלשון תשביתו גלי לן דהיכא דלא אפשר ליסגי ביטול ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו היכא סגי ביטול והיכא בעי ביעור, והם פירשו דלחמץ ידוע בעינן ביעור. ונחלקו התנאים כיצד מבערן כדאיתא פ' כל שעה (דף כ"א). ולחמץ שאינו ידוע סגי בביטול. ומוצא גלוסקא דדעתיה עילוה ותלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו וההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ואינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו דכל הני סגי להו בביטול אע"פ שהוא חמץ ידוע היינו טעמא שכיון שהדבר מסור לחכמים הם דנו כל הני כיון דטרידי כלא אפשר וסגי להו בביטול".

ומוסיף הכס"מ לענין בדיקת חמץ: "אבל אינו חייב לבדוק אפילו במקום שמכניסים בו חמץ אלא שחכמים חייבו לבדוק אחריו בכל מקום שדרך להכניסו ואע"ג דביטול הוי לחמץ שאינו ידוע ומדברי סופרים לחפש אחריו במחבואות וכו', ואם כן לא היה צריך ביטול, אפ"ה מדברי סופרים ג"כ שאע"פ שבודקין מבטלים".

אולם בסיום דבריו חוזר בו הכס"מ ופוסק: "וכן בכל דוכתא אמרינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה, אלא ודאי אין שׂרש לנוסחא זו וטעות סופר היא. ואח"כ מצאתי שכתב רבינו בסוף הלכות ברכות שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו, הרי מפורש דבביטול בלא בדיקה סגי, וכן מצאתי בספר רבינו מדוייק שכתוב בו כאן כך: ומה היא השבתה זו האמור בתורה שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ומשמע מהגהות שזו היתה נוסחתם בספרי רבינו וכן בסמ"ג הביא כלשון הזה שמצאתי. גם בספר בית מועד כתב לשון רבינו בנוסחא הזאת שמצאתי גם בפירוש הר' מנוח כתובה נוסחא זו". עולה למסקנה שהביעור בפועל הוא מדרבנן ומהתורה די בביטול.

ג

בבית יוסף (או"ח סי' תלא אות א) הביא דעה נוספת: "ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דמדאורייתא אין לנו אלא ביטול ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל. אבל הר"ן (א. ד"ה אלא) כתב דאי אפשר לומר כן אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים באחד משני דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפילו בחמץ הידוע לו או אם לא ביטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם ולפיכך כל שאינו מבטל חייב לבדוק כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אבל מי שביטל סגי בהכי אלא שמפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דיעותיהם שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאוהו מלבם לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבוא לאכלו וכתב דלפי דעת זה כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו מצות השבתה. ומדברי הרמב"ם בפרק ב' (ה"ב) נראה שהוא סובר דמדאורייתא בעי תרווייהו ביעור לחמץ הידוע וביטול לשאינו ידוע זהו כפי נוסחא שלנו ואי אפשר ליישבה על פי סוגיית הגמרא דאמרינן בהדיא בכמה דוכתי (ו:, מט.) דביטול מהני אפילו לחמץ ידוע, ומצאתי נוסחא אחרת בדבריו שנראה ממנה שהוא סובר דביטול דוקא הוא מדאורייתא ואין לבדיקה וביעור עיקר מן התורה כלל וכדברי רבינו וכן נראה מדברי סמ"ג (עשין לט קיז ע"ב)".

היינו, הב"י מביא דעת הטור שהבדיקה והביעור מדרבנן בלבד ועיקר דין תורה הוא הביטול. וכנגד זה דעת הר"ן שפעולת ביטול מקבילה לבדיקה וביעור ולשתיהן עיקר מהתורה כפעולות מקבילות בתוקפן, אלא שחכמים העדיפו עפי"ר את הביעור על הביטול. וכן מביא את דעת הרמב"ם לפי הגירסא הדחויה שצריכים את שתי הפעולות מן התורה ולבסוף נשאר בדעת הטור כדעה להלכה. והנה לפי הר"ן ודאי שבמקומות שקשה לבער בפועל הסתפקו חכמים בביטול, ולא הצריכו בדיקה וביטול.

ד

אמנם באורחות חיים (הל' חו"מ סי' לז) החזיק בגירסת הרמב"ם הדחויה שהיתה לפני הכס"מ, וז"ל: "ומה שאחז"ל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, לאו על חמץ ידוע שאפשר לו לבערו אמרו, אלא על הספקות ועל שאינו מזומן לבערו. והראיה מה שאמרו לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו, ואי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי בחמץ ידוע למה יהא יושב ובטל והרי יכול לעשות מה שצותה תורה עכ"ל (=לשון גאון עפ"י הכל בו) וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בתחילת פ"ב: ההשבתה האמורה בתורה שיסיר החמץ שידוע לו ושאינו ידוע לו יבטלו בלבו וכו'".

ונראה שאף האורחות חיים מסכים שבדיעבד אם אין באפשרותו לבער בפועל יבטל ודיו, מטעמו של הכס"מ שמסרן הכתוב לחכמים.

ה

נאמר במסכת פסחים (ו ע"א): "ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום — אין זקוק לבער, תוך שלשים יום — זקוק לבער, אמר אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער — לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור — אין זקוק לבער. אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו מראש השנה נמי? — אלא אמר רבא: הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער — לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור — אפילו מראש השנה זקוק לבער. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: העושה ביתו אוצר, קודם שלשים יום — אין זקוק לבער, תוך שלשים יום — זקוק לבער. וקודם שלשים נמי לא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו, אבל דעתו לפנותו — אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער".

בפשטות לסוגיא זו אין קשר ישיר לשאלתנו, שכן היא מדברת במי שלא יוכל לבער בזמנו האם מוטל עליו חיוב הביעור קודם זמנו. ומסיקה הגמ' שהדבר תלוי האם בדעתו לשוב ולהימצא במקום החמץ (בפסח או קודם פסח תלוי בפירושי הראשונים). ואין הבדל האם המדובר באדם שמשאיר את חמצו ומרחיק ממנו (מפרש ויוצא בשיירא) או במי שיוצר מצב בו לא ניתן לבער את החמץ (=אוצר). אולם שאלתנו היא במי שיש לו חמץ שאינו יכול להגיע אליו, כאשר קודם הגירוש או כאשר החמץ נארז ולא ביערו. אבל ניתן ללמוד מהסוגיא שבבבלי שמותר לאדם שיהיה לו חמץ ידוע וכיון שכרגע אינו יכול לבערו, ובעת שיצר את המצב שאינו יכול לבערו לא היה בסביבת החמץ, ממילא כאשר יגיע הפסח יבטלו ולא יבערו.

אמנם בירושלמי (פסחים פ"א ה"א). נאמר: "היוצא לפרש קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק, בתוך שלשים צריך לבדוק הדא דתימר בשיש בדעתו לחזור אבל אין בדעתו לחזור אפילו קודם לשלשים יום צריך לבדוק, ובספק אבל בודאי אפילו מראש השנה". משמע מהירושלמי שמי שיודע שיש לו חמץ אפילו הוא רחוק ממנו צריך לבערו, ורק בספק חמץ התירו אם הרחיק ממנו יותר משלשים יום קודם הפסח, ואם אינו חוזר למקום החמץ – שלא לבערו.

הכלבו (סי' מח) הביא ירושלמי זה וכן בארחות חיים (הל' חו"מ סי' כו, אף הכלבו לדברי החוקרים הוא לבעל ארחות חיים) כתב: "וכתוב בירושלמי ובספק אבל בודאי אפילו מראש השנה. פי' ספק חמץ אבל בודאי פי' שידע שיש בו חמץ". וכן במאמר חמץ לרשב"ץ (סי' ו) הביא את הירושלמי וכתב שהבבלי חולק עליו ואנו נוהגים כבבלי, וז"ל: "ובירושלמי (פ"א ה"א) אמרו ובספק אבל בודאי אפילו מראש השנה. כלומר אם יודע שיש לו חמץ בודאי, אפילו מראש השנה צריך לבער. ולא נראה כן מגמרתינו, שאמרו אין זקוק לבער, ולא אמרו אין זקוק לבדוק. וכן הדין בעושה ביתו אוצר תוך ל' יום צריך לבער. קודם ל' א"צ לבער. כגון אלו הסוחרים שמכניסין סחורתם בפונדקות. קודם ל' יום א"צ לבער. אפילו יש שם חמץ ידוע לפי גמרתינו. ואם יבוא הפסח וישאר שם. הרי הוא כחמץ שנפלה עליו מפולת. שהוא כמבוער. ובתוך ל' יום צריך לבער, דלכתחלה לא זהו ביעורו. וקודם ל' יום שא"צ לבער וצריך לבטלו כשיגיע הפסח". מתבאר כי לפי הבבלי, וכן נפסק להלכה, אפילו יודע שיש לו שם חמץ פטור מלבערו ודי בביטול בלבד. וכן הר"ן בחידושיו (ו ע"א) כתב כאורחות חיים שלפי הבבלי אי"צ לבער קודם שלשים אף בודאי חמץ.

והפר"ח (סי' תלו ס"ק א) לאחר שהביא דברי הר"ן קבלו למעשה וכתב: "מ"מ נ"ל עיקר כדבריו להלכה ולמעשה דהא ע"כ היינו טעמא דקודם ל' יום אין זקוק לבדוק משום דלא חל עליו חובת בדיקה. וכיון שאין דעתו לחזור ולא חל עליו חובת הביעור מה לי ידוע מה לי אינו ידוע כי היכי דבשאין ידוע לא חל עליו חובת בדיקה ה"ה בחמץ ידוע דלא חל עליו חובת ביעור ובשעה חמישית במקום אשר הוא שם יבטלנו ולא יעבור עליו, ודלא כהכל בו והב"ח שסמכו על הירושלמי דליתא והכי מוכח בתשובת הרשב"א בסימן ע הביאה ההגה בסמוך". (דברי הרשב"א יובאו להלן). הפר"ח פוסק מפורשות שכיון שאין צריך קודם שלשים לבדוק ולבער אפילו יש בידיו ודאי חמץ די בביטולו.

ו

בתוס' רבינו פרץ שאל מדוע העושה ביתו אוצר תוך שלשים צריך לבער והלא אין הכלב יכול לחפש אחריו, "ולקמן אמרינן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער?" ומתרץ רבינו פרץ: "וי"ל דלא דמי דדוקא התם דמיירי דנפלה עליו כבר, אבל הכא שבא לעשות בתחילה וא"כ ודאי קודם שיש האוצר חייב לבער". ויש בכך אף לגבינו יסוד חשוב לחלק בין לכתחילה לדיעבד. שאי"צ לבער כאשר החמץ כבר תחת המפולת.

ז

כך נשאל בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' ע): "ישראלים שיש להם בורות מלאים חטים ובקרקעית הבור וקירותיו יש מן החטה שנתבקעה מלחות הארץ. אם צריך לבערו ולמכרו לישראל קבא קבא דכי היכי דכליא קמי פיסחא. או אם יוכל למכרו לגוי על מנת שלא להוציאו משם עד לאחר הפסח ובלא קבלת אחריות. כחמצו של נכרי ברשותו של ישראל שעושה לו מחיצה עשרה ובור זה כמחיצה עשרה. או נאמר שאינו צריך אלא ביטול דהוה ליה כעושה את ביתו אוצר קודם שלושים יום ואין דעתו לפנותו בפסח. ועוד שזה חמץ נוקשה הוא שאינו ראוי לאכילה ומסריח הוא".

והשיב הרשב"א: "מה שאמרת שיש בקרקעית הבור חטים שנתבקעו לא שיהא הדבר ברור אלא שאמרת מפני שמן הסתם יש מבוקעות ואפשר שאין שם. ולפיכך זה קל ממה שיש שם בבירור. ונפקא מינה לענינים שאכתוב לך. ומכל מקום בין כך ובין כך בביטול בעלמא סגי ליה. כאותה שאמרת דעושה את ביתו אוצר, וקיל מינה מפני שאין נודע ממש שיש שם חטים שנתבקעו כמו שאמרתי ושמא אין שם כלל. ואם נתבקעו שמא נפסדו לגמרי מאכילת הכלב והוה ליה ספק ספיקא. ואילו היה ברור שיש שם חטים מבוקעות ונתיר אותו בביטול לכשיפנה אפשר שהיה צריך לבער. ואפילו לר' שמעון דאמר חמץ לאחר זמנו אינו עובר עליו בכלום. דהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר הפסח. ורב האיי גאון ז"ל כך כתב בתשובה כמו שתמצא כתוב משמו בהלכות הרב רבי יצחק בר יהודה ז"ל אבן גאית".

היינו, הרשב"א מתיר בביטול בלבד בהסתמך על סוגיית עושה ביתו אוצר, ועל פי ההנחות שספק אם החטים נתבקעו ואם נתבקעו שמא נפסדו מאכילת כלב. ומוסיף שאם ודאי שיש שם חמץ ומבטלו לפני הפסח, לכשיפנה אוצרו צריך לבערו. ואע"פ שאנו פוסקים שחמץ שעבר עליו הפסח אסור רק מדרבנן, בכ"ז זה נראה כמבטל על מנת לחזור ולמוכרו לאחר הפסח. ודן בהמשך מצד הערמה עפ"י הירושלמי ומסיק שלפי הירושלמי חמץ שנפלה עליו מפולת מותר לאחר הפסח, ושוב נוטה שחמץ שבאוצר חמור מחמץ שנפלה עליו מפולת כיון שברצונו לפנותו. ובכ"ז נשאר בדעתו שבגלל הספקות בתבואה שבאוצרות היא מותרת.

ח

הרמ"א הביא בד"מ ובהגהות על השו"ע את תשובת הרשב"א וכך פסק בסי' תלו (ס"א): "הגה: ואוצר חטים שיש חטים מחומצים בקרקעית הבור, אם נעשה האוצר שלשים יום קודם הפסח אינו זקוק לבער אלא מבטלו בלבו ודיו. ומיהו לאחר פסח כשמפנה האוצר, אסור ליהנות מאותן חטים; ואם אין שם חמץ ידוע אלא ספק, מותר למכור האוצר כך ביחד. (תשובת הרשב"א סימן ע')". וכן כתב הלבוש (סי' תלו סוף סע' ב) וציין שלאחר שפינה אסור ליהנות מהחטים המחומצות אלא צריך לבערן. ובאליה רבא וזוטא הסכים עמו והדגיש את ההבדל בין אוצר לבין נפלה עליו מפולת.

הט"ז (סי' תלו ס"ק ד) חלק על הרמ"א ומסיק שאם יש ודאי חמץ חייב לבער ואין דומה למפולת שאין בכוונתו לפנותו. ואם ספק אם יש בו חמץ מותר אף פחות משלושים יום קודם הפסח. ומביא ראיה לדבריו מדברי הרשב"א.

המג"א (סי' תלו ס"ק ח) חילק בין דיעבד ללכתחילה וז"ל: "נ"ל דמיירי שהיו שם חטים מחומצים ואח"כ הניח האוצר עליהם ואפ"ה אם נעשה קודם ל' א"צ לבער דנהי דפסקינן כהירושלמי דבחמץ ידוע צריך לבער אפי' קודם ל' היינו לכתחילה אבל בדיעבד שהניח האוצר עליו א"צ לפנותו". ובניגוד לרשב"ץ והפרי חדש שפסקו במפורש שלא כירושלמי, המג"א פסק כירושלמי והתיר רק בדיעבד שלא לבערו.

ט

בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תלו סט"ו) האריך לבאר שלכתחילה ראוי לחוש לדעה שחייב לבער אפילו חמץ שנפלה מפולת לאחר חצות יום י"ד, ובדיעבד היקל כמג"א.

ואלו דבריו: "ואפילו אם הוא חדר הצריך בדיקה מן התורה ובדבר שהוא מן התורה אין לחלק בין תוך ל' יום לקודם ל' יום כמו שנתבאר למעלה עיין שם, מכל מקום כיון שהוא עושה אוצר על החמץ שבחדר זה הרי חמץ זה שתחת האוצר דומה לחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער לגמרי מן התורה ואפילו לבטלו אין צריך אלא מדברי סופרים כמו שנתבאר בסימן תל"ג, אלא שהחכמים גזרו שלכתחלה אין לבערו בביעור כזה אלא אם כן נפלה עליו מפולת מאליה אבל אין להפיל עליו מפולת בידים ולא לאצור עליו אוצר תוך ל' יום אע"פ שמבטל ומפקיר זה החמץ בפיו ובלבו אבל קודם ל' יום לא חלה עליו גזירה זו.

"ולדברי האומר שחמץ שנפלה עליו מפולת אינו כמבוער מן העולם לגמרי ואם לא ביטלו עד שהגיע חצות יום י"ד הרי הוא חייב מן התורה לפקח הגל ולהוציאו ולבערו מן העולם לגמרי כמו שנתבאר בסי' תל"ג א"כ חמץ זה שתחת האוצר שלא יוכל לבערו ביום י"ד מחמת האוצר שעליו שאין דעתו לפנותו קודם הפסח הרי עכשיו בשעה שמכניס עליו האוצר חלה עליו חובת ביעורו בחדר זה מן התורה אע"פ שהוא קודם ל' יום וחל עליו גם כן גזירת חכמים שגזרו על ביעור האמור בתורה שאין מתקיים על ידי ביטול והפקר בלבד אלא בביעור ממש כמו שנתבאר למעלה.

"ולענין הלכה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונה אבל בדיעבד שכבר הכניס אוצרו לשם אפילו יש תחתיו ודאי חמץ הרבה אין צריך לפנותו ולבדוק תחתיו אלא מבטל ודיו שלאחר ביטול החמץ אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל כסברא הראשונה".

י

החק יעקב היקל לגמרי ופרש את הירושלמי שהובא לעיל בדרך שונה וע"כ בודאי חמץ אם אין בדעתו לפנות את האוצר אף תוך ל' יום מלפני הפסח מותר לעשותו.

והעיר עליו בערוך השולחן (או"ח סי' תלו סעי' יא), לאחר שהביא את דברי האחרונים על פסק הרמ"א: "והנה אין הוכחה מרבינו הרמ"א דכוונתו שיש באוצר הזה חשש חימוץ דא"כ בוודאי אין חילוק בין תוך ל' לקודם ל' אלא מיירי במכניס חטים טובים שאין בהם חשש חימוץ והמחומצים היה מקודם וזה שהתיר אפילו בחמץ ידוע אע"ג דבחמץ ידוע וודאי אסור זהו לכתחלה אבל בדיעבד אין חשש דהוה כמפולת [מג"א סק"ח] ויש מי שאומר דגם לכתחלה מותר אפילו בחמץ ידוע מטעמא דמפולת ומטעמא דקודם ל' לא איכפת לנו ובהגיע הזמן יבטל [ח"י סק"ח] וקולא יתירא היא ומירושלמי מבואר להדיא דבחמץ ידוע צריך לבער גם קודם ל' יום כמ"ש בסעיף ה'".

עולה עפ"י הראשונים והאחרונים שלרובא דידהו אם אין אפשרות אחרת די בביטול, ורק נחלקו באיזה מקרה ניתן להקל. וכיון שהר"ן הרשב"ץ והפר"ח לא פסקו כירושלמי אלא כבבלי שקודם ל' יום מותר להשהות אפילו חמץ ודאי, ואף הרשב"א ובעקבותיו האחרונים קבעו שבודאי חמץ באוצר די בביטול ולאחר שיפנה את האוצר חמץ ודאי אסור בהנאה והמג"א ושו"ע מתירים כן בדיעבד ורק הט"ז מחמיר, נראה שיש לנהוג כמותם.

יא

כאשר נדון על חמץ הנמצא במכולות אשר אינן תחת ידי בעליהן. נראה שמן הראוי לעשות כפסק הרמ"א, ובמיוחד במקרה דנן שהם לא עשו אוצר של חמץ, אלא אחרים שגרשו אותם מבתיהם עשו זאת להם. ודינם איפוא הוא כך: לבטל את כל החמץ הודאי והמסופק, ואחר הפסח חמץ ודאי שהיה במכולות צריך לבער, וספק חמץ או פירורים הנמצאים על כלים אי"צ לעשות כלום ורק לבטלם. ואותם אשר נוהגים למכור חמץ ודאי בכל שנה (אע"פ שמן הראוי שלא לעשות כן לאדם פרטי כמו שהסברתי בספרי בחלק ד סי' יא) יכולים אף עתה למכור חמץ שהם יודעים ממנו, ולאחר הפסח יכולים אף לאוכלו.