חבל נחלתו ה לה

<< · חבל נחלתו · ה · לה · >>

<poem> תספורת במועד לאבל על אב או אם שאלה מי ששלושים ימי אבלות על אמו מסתיימים בחוה"מ, האם יכול להסתפר במועד? תשובה א. במועד קטן (כב ע"ב): "על כל המתים כולן מסתפר לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו – עד שיגערו בו חבריו". וכ"פ הרמב"ם (הל' אבל פ"י ה"ה): "ואם על אביו ועל אמו הוא מתאבל אפילו מתו קודם הרגל שלשים יום אינו מגלח עד שישלח פרע, או עד שיגערו בו חביריו, ואין הרגלים מפסיקין דבר זה". והרא"ש (מו"ק פ"ג סי' מב) הוסיף: "על כל המתים מספר לאחר שלשים יום ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו, ואפילו פגע רגל לאחר שלשים יום אינו מגלח עד שיגערו בו חביריו". וכן תוספות (מו"ק כב ע"ב ד"ה עד שיגערו) כתבו: "נראה דרגל אינו מבטל דבר זה מדאמרינן בירושלמי רבי שמואל בר אבדימי דמנה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לרבי מנא א"ל כל דבר שהוא תלוי בז' ול' הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו". ואמנם בירו' שלפנינו נאמר שנפטרה אמו שמונה ימים קודם המועד, אבל לתוס' בגירסתם יש בכך ראיה. וכ"כ רבינו ירוחם (תואו"ח נכ"ח ח"ב) והסתייע מהירושלמי. והב"י (יו"ד סי' שצ) הוסיף שכ"כ נמוקי יוסף (יד ע"א ד"ה עד) וסמ"ג (הל' אבלות רמז:) אשר הסתייע מהירושלמי. ומוסיף הב"י: "וכתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' קצז) דמשמע הכי מדאמרינן (שם) על כל המתים נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חדש ואי אפשר לשנים עשר חדש בלא רגל שמע מינה שאין רגל מפסיק כלום באבלות אביו ואמו בין בשמחה בין בתספורת וגיהוץ אלא עד שיגיע זמן שקבעו להם חכמים". עולה משיטה זו שרוב מנין ובנין הראשונים סברו ששלושים יום אינו משנה לגבי לגבי אבלות או"א, וע"כ הרגל אינו מבטלו אלא צריך גידול פרע וגערה. ב. הכלבו (סימן קיד ד"ה ועושין) הוסיף: "וה"ר יצחק ז"ל כתב אבל אם עברו השלשים יום קודם הרגל מפסיק ואינו צריך להמתין עד שיגערו בו חבריו לגלח זקנו ושערו וכן נמי דעת הר"ף ז"ל". וכן הטור (או"ח סי' תקמח) הביא דעה זו: "אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו אפילו פגע בו הרגל אינו מבטלו ומיהו כתב בסמ"ק דוקא שפוגע בו הרגל בתוך ל' אבל אם עברו ל' ופגע בו הרגל או אפילו חל יום ל' ערב הרגל הרגל מפסיק ומותר לגלח". ומשמע לשיטת ר"פ (בעל הגהות הסמ"ק) שרגל מפסיק אם עברו שלשים יום. וכ"כ הב"י (יו"ד סי' שצ) בהסבר דעה זו: "והגהות מיימון כתבו בפרק י' (ד"ק ה"ה) בשם סמ"ק אם עברו שלשים יום קודם הרגל הרגל מפסיק ואינו צריך להמתין עד שיגערו בו חבריו וטעמא משום דאמרינן בירושלמי שיעור גערה שלשים יום לכך הרגל מפסיקו"... והביא שיטה זו אף הנ"י. וכן באגור (הל' חול המועד סי' תרצ) כתב: "ובאביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חבריו אפי' פגע בו הרגל אין מבטלו. כתב בסמ"ק דוקא שפגע בו הרגל בתוך שלשים אבל עברו שלשים ופגע בו הרגל או אפי' חל יום שלשים ערב הרגל מפסיק ומותר לגלח". ובבדק הבית (או"ח סי' תקמח) העיר הב"י: "ולשון ומיהו שכתב רבינו (=הטור) אינו מדוקדק שהיה לו לכתוב בתחלה סברת הרא"ש שאפילו פגע בו הרגל לאחר שלשים אינו מגלח וסמ"ק חילק בזה, ולא לכתוב ומיהו שנראה שפירושא הוא דמפרש סמ"ק ואין חולק עליו. ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרא"ש וסמ"ג". מתבאר כי רבנו פרץ סבר שזמן גערה ל' יום וע"כ אם הגיע הרגל לאחר ל' יום מבטל ל' יום של תספורת וחולק על שאר הראשונים שהחמירו. ועי' שו"ת מהרי"ף (סי' ז) שדן בדעת הסמ"ק ונטה להקל עפ"י דעתו. ג. ודעת גאונים מקילה מכולם, בחידושי הריטב"א (מו"ק כב ע"ב) הביא: "ורבינו האיי ז"ל היה מורה שאם פגע בו רגל שהרגל מפסיקו". היינו לדעת רה"ג רגל מבטל שלשים על או"א. וכן הביאו שיטה זו בשבה"ל (הל' שמחות סי' מו). ובשיטת ריב"ב (מו"ק יד ע"א) וכתב שאף הרי"ץ גיאת הביאה. אבל הריטב"א עצמו מסתייג מדעת רה"ג, וז"ל: "אבל רבינו אלפסי ז"ל אומר שאינו כן, וכדברי רבינו אלפסי מפורש בירושלמי (ה"ח) ר' שמואל בר נחמני דמתה אמיה תמניא יומי קמי מועדא אתא שאיל לר' מונא א"ל כל דבר שהוא משום שבעה ושלשים הרגל מפסיקו ברם הכא עד שיגערו בו חביריו, וכן פוסק ר"י ז"ל, והביא עוד ראיה מדקתני בסמוך לענין שאינו נכנס לבית השמחה על אביו ועל אמו עד י"ב חדש ואי אפשר לי"ב חדש בלא רגל ומאותה גזירה נשמע לכולהו". וכן הראשונים האחרים שהביאו שיטה זו חלקו עליה, ורק הפחד יצחק (מובא במילואים לתש' יבי"א ח"א יו"ד סי' כה) מספר שנהגו להקל כך באיטליה. ד. בשו"ע (או"ח סי' תקמח ס"ט) פסק: "הא דרגל מבטל גזירת שלשים, בשאר מתים; אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חביריו, אפילו פגע בו הרגל לאחר ל' יום, אינו מבטל". משמע שסבר כרוב הראשונים שרק גערה מתירה תספורת באבל על או"א. וכן ביורה דעה (סי' שצ ס"ד) כתב השו"ע: "על כל המתים מגלח לאחר שלשים; על אביו ועל אמו, עד שיגערו בו חביריו. הגה: ואין הרגל מהני אם פגע קודם שיגערו בו חביריו (טור). ועיין בא"ח סימן תקמ"ח. ושיעור גערה יש בו פלוגתא, ונוהגים בג' חדשים (כדעת מהרא"י בפסקיו ואגודה ומהרי"ל והר"ן). ובמקומות אלו נוהגין שאין מסתפרין על אב ואם כל י"ב חדש (מהרי"ל מנהג קצת מקומות), אם לא לצורך, כגון שהכביד עליו שערו, או שהולך בין עובדי כוכבים ומתנוול ביניהם בשערותיו, דמותר לספר (כן השיב הא"ז)". מפורש בשו"ע שמצריך גערה ואינו מסתפק בשלשים יום וברגל. ה. לגבי תספורת בחוה"מ כששלמו ל' ימי אבלות על או"א בחוה"מ, נחלקו האחרונים. בשכנה"ג (או"ח תקלא, ג) מביא מחלוקת בין מהר"י אישקפה לבין חכמי דורו במי שהתחיל אבלות על אביו בשושן פורים האם מותר לו להסתפר בחול המועד פסח. ומהר"י אישקפה החמיר שאסור, וכמוהו כתב בעל כנה"ג ומסכם: "וכללא דמילתא נקטינן דכל שלא שלמו ל' יום קודם הרגל אינו יכול להסתפר בח"ה, וכהוראת הרב מר קשישא ז"ל (=מהר"י אישקפה)". ובשכנה"ג ביו"ד (שצט, א) מביא שנשאל במי שמת לו אב או אם עשרה ימים קודם ר"ה האם מותר להסתפר בעיו"כ. ומסביר את סברת השואל שאע"פ שלא עברו ל' יום היתה הו"א עפ"י הבנתו בדברי הטור ששני רגלים מבטלים אף באו"א שלשים וגערה וע"כ מותר להסתפר בעיו"כ. ומהר"ח בנבנישתי בעל כנה"ג משיב: "אבל אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, נער הייתי גם זקנתי לא ראיתי מי שנסתפר תוך ל' על אביו ועל אמו אפילו עבר רגל אחד או שנים, אם לא שעברו שלשים יום שלמים". ו. הברכי יוסף (או"ח סי' תקמח ס"ק ו) הביא שבשכנה"ג כתב שאין ראוי לפסוק כסמ"ק (שהו"ד לעיל) ומוסיף: "וראיתי להרב מהרי"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י בא"ח שער ו' סי' ח' העלה דאין להסתפר על אביו ואמו אף שעברו עליו רגל או שני רגלים וגערו בו חביריו עד שיעברו עליו שלשים יום שלמים ויגערו בו חביריו. ושם סי' ז' העלה דאם שלמו שלושים של אביו בתוך הרגל דמותר לגלח ע"י גערה בחול המועד לכבוד יום טוב האחרון מצוה קעביד". ובמחזיק ברכה (תקלא, ב) האריך להוכיח שאם נמלאו כל התנאים האחרים (עברו שלשים וגערו בו) מותר להסתפר במועד ואין בכך משום הפרת הגזירה של גילוח קודם המועד (ריש פ' אלו מגלחין). ובתוך דבריו הביא את קושית אליה רבה מדוע לא הוזכר במשנת אלו מגלחין במועד דין מי ששלמו ל' יום של או"א במועד, ובתירוצו על קושיה זו כתב: "הנכון בעיני דדין זה לא הוה שכיח באותם ימים דעל אב ואם היו מחמירין הרבה ולא היו גוערין בו תכף כאשר נשלמו ל' דאעיקרא מאד יש לפקפק גערה זו שנהגו עכשיו אם היא כדין, דעיקר הגערה הוא מחמת שהוא ניוול וגוערין בו, באמת לא כן בימים אלו שכמעט אינו ניכר לעם אף שהוא מצטער קצת וחביריו להטיב עמו גוערין ואין זה עיקר הדין"... ז. בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' רפה) שואל: "אדם א' שאירע לו שמת בנו ואח"כ מתה אמו בתוך אבלות בנו ושלמו ל' יום של אמו ביום א' של חג וגערו בו בתוך הרגל מהו שיהא מותר לגלח בחה"מ. תשובה, נראה שהוא מותר לפי שהוא דומה למי שהתירו לו בתוך ימי הרגל שמותר לגלח כן הדבר הזה כיון שלא היה יכול לגלח בערב הרגל מותר לגלח ברגל"... ח. בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' יד) דן במי שגערו בו חבריו במועד האם מותר לגלח במועד. ומעמיד זאת במחלוקת בין שיטת רש"י לרמב"ן. ולרש"י אסור לגלח ולרמב"ן מותר לגלח. ומסיק הנו"ב: "והש"ע ביו"ד הכריע כהרמב"ן. וא"כ שוב אין מקום לתפוס את המתיר ויש לו על מי לסמוך. אבל אע"פ שאין למחות ביד המתיר מ"מ הסברא נוטה לאיסור. שלדעת רש"י הדבר מפורש לאיסור. ולדעת הרא"ש ג"כ הדבר מוכח לאיסור. ולדעת הרמב"ן אין הדבר מפורש להדיא. וגם אפילו אינו מוכח בשום הוכחה להתיר רק שנסתלק ההוכחה לאיסור ונשאר מצד הסברא להתיר לא שבקינן מה שמפורש לאיסור ונסמוך אדבר שאין ההיתר מפורש ותליא בסברא". וחתן הנו"ב (שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קכה) מסכם בסוף תשובתו: "מעתה אחרי שהתוס' בשם הירושלמי והרמב"ם והר"ן לדעת הרי"ף והרמב"ן בת"ה והסמ"ג והרא"ש והטור והמרדכי והב"י ובש"ע בשלשה מקומות כלם לדעה אחת מסכימים ואין אחד מהאחרונים החולקים ונהפוך הוא כלם קיימו וקבלו דברי הש"ע מי יערב לבו להקל, ואמרתי להעתיק דעת האחרון שבאחרונים... בעל ברכי יוסף... לכן אני אומר אותן המורים המקילים בתוך למ"ד על אב ואם מפאת הרגל יהי להם אשר להם ואל יהי חלקי עמהם... ". ט. ומאסף לכולם בילקוט יוסף (ח"ז סי' כו סכ"א) פסק: "אבל על אביו או על אמו ששלמו שלשים יום של אבלו בתוך ימי חוה"מ, וגערו בו, מותר לו להסתפר ולגלח בחוה"מ". והביא כמקור את שו"ת הלכות קטנות ומחזיק ברכה שהובאו לעיל. ולכאורה יש בכך מחלוקת בין הפסיקה האשכנזית המחמירה לספרדית המקילה. ונראה לענ"ד שהמחלוקת בהלכה זו צמחה מתוך שהרבנים הספרדים בני דורנו הקלו שלאחר שלשים יום מיד גוערים בו. וע"כ הקלו בגילוח ותספורת בחוה"מ. אולם האחרונים הספרדים הקדומים נטו להחמיר באבלות על או"א ולא לקצרם לשלשים יום. הדגשנו לעיל בדברי האחרונים ונוסיף מדברי החיד"א. בס' ארץ חיים (סתהון, שצט, ד) מביא מהשיורי ברכה שכנה"ג אסר תספורת במועד במקרה דנן והוא התיר במחזיק ברכה. ומוסיף הרב חיד"א: "וראיתי בתשו' שביתת יו"ט (יו"ד סי' יב) ששמע שבא"י נהגו כהכנה"ג, ואינו כן דאין בא"י מנהג בזה. ומה גם דהמנהג שם להשאר איזה זמן אחר החודש על הרוב ע"ש". י. ובשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' כג) לרב חיד"א נשאל: "על אודות אשר נהגו באחת הערים דעל אב ואם כשהחזן עושה התשלום ביום ל' כמנהג שאחר חפלה בבית הכנסת אומרים השכבות ופ' לא יבא עוד וכו' ברגע ההוא אומר החזן לכל מי שהוא אבל על או"א שיגלח. ואמרו כי זה שנים ערער אחד מהם שאין לגלח על אב ואם רק אחר ל' ונאספו יחד שאר חכמי העיר והתירו. ואתה קדוש הכרח הכרחתני לגלות דעתי בזה ושכמ"ה". ומסיק שגערה ביום שלשים על או"א מועילה לפי דעת המיקל באבל. ובתוך דבריו מוסיף: "אמנם נראה בעיני דיש לחלק בין גלילותנו לערי אדום, דבמקומינו דרובם ככלם נהגו שלא לגלח באב ואם עד עבור איזה ימים או שבועות אחר ל' וגוערין בהם. אז אם אירע שגערו ביום ל' לאסטניס מהני ובהכי מיירי האחרונים הרב כנה"ג והרב נאמן שמואל והרב בית דוד והרב דבר משה כי הדז"ל היו בגלילותנו כי גלילות טורקיאה (=טורקיה) דרובם ככלם נשארים בלי גלוח כמה זמן אחר ל' ודברי חכמים קיימים דיש חילוק בין אב ואם לשאר. וכשתסתכל יפה בדברי הגהת סמ"ק סי' נ"ז... אבל לא אצטריך לי' האי דינא למעשה דהם נוהגים להחמיר ג' ירחים או יותר רק להלכה קאמר. ומאי דשרו חכימיא רבנן בתראי הנז' כבר אמרנו דדבריהם באתרין דרובא דעלמא בחלקות ישיתו בין אב ואם לשאר. וגם זה שגערוהו ביום ל' האיכא גערה לפי מה שהוא אדם. וגם בבקר פסקו לו ל' בבית הכנסת. ואחרי כן בו ביום גערו בו. אבל בעיר הנז' שבכל אדם בעת שפוסקים הל' אומרים למי שהוא על אב ואם שיגלח. נמצאת תקנת חכמים בטלה לגמרי ואין הפרש בין אב ואם לשאר ואינו ניכר החילוק כי אם באמירה קלה בעת פסיקת הל' שאומרים לו שיגלח. ובכי הא דבטלה תקנת חכמים לגמרי גם הרבנים הנז' יודו דלא נכון לעשות כן לעקור דברי חכמים כי בבת אחת פוסקים הל' ואומרים לו לגלח וקבעו לעשות כן לכל ונמצא דאין הפרש בגלוח בין אב ואם לשאר כי על הכל מגלחין יום ל' תיכף אחר תפלה... וה"ה בנ"ד אף שהכל בל' יום מנוולים ומצטערים צריך לקיים תקנת רז"ל שיהיה איזה הפרש שיצטער יותר באב ואם משאר מתים ואין לעקור תקנתם מכל וכל כדאמרן... ותו דאעיקרא תקנת חכמים שאמרו עד שיגערו בו חביריו כך היא דכל א' יגלח ביום חלוק מהשאר. לפי מה שרוצה ויכול לסבול. ויגערו בו חביריו ורעיו הבושים להיות בחברתו שזו היא הגערה באמת דתקון רבנן. ואם כן נמצא דמתחילה לאו כל אפיא שוין וא' יגערוהו במספר סמוך לארבעים וא' קודם וא' אחר מ' וכיוצא וכן המנהג פשוט בארץ הצבי ובכל גלילו' טורקיאה שכל א' על אב ואם נשאר כשיעור שיכול לסבול ושיגערו וזמנו של זה לא כזמנו של זה כמפורסם". לכן נראה שאף למנהגי ספרד שגוערים בו ביום שלשים ואחד (עי' צרור החיים מפסקי הגר"מ אליהו) בכ"ז אם כלו שלשים במועד ואין הוא איסתניס (עי' שו"ת יבי"א ח"א יו"ד סי' כה אות טו במסקנתו)., יניח מלגלח זקנו ומלהסתפר עד לאחר המועד ורק אז יגערו בו חבריו. וכן שמעתי שהורה הגר"מ אליהו שמן הדין מותר להסתפר במועד אבל נהגו לדחות עד לאחר המועד.