חבל נחלתו ה כב
<poem> פקודת מלך בלתי חוקית שאלה האם מותר לאדם מישראל לקיים פקודת מלך או ממשלה אשר כרוכה בעשיית איסור או בביטול מצוה מן התורה או מדרבנן? תשובה א. פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ט): "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו". וכן בספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קעג): "וכל זמן שיצוה המלך הזה צווי שלא יהיה סותר מצוה מן התורה הנה אנחנו חייבים לשמוע מצותו"... ומקורו בסנהדרין (מט ע"א): "כתיב (יהושע א') כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה – תלמוד לומר, רק חזק ואמץ". והכונה היא לעבור על ד"ת ולא רק על לימוד תורה. וכ"כ הרד"ק (יהושע פ"א פס' יח): "רק חזק ואמץ – דרשו רבותינו ז"ל יומת יכול אפי' לדבר עבירה ת"ל רק אכין ורקין מיעוטין הן". . ובאותו עמוד בסנהדרין בהמשך: "והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים טובים ממנו (מלכים א' ב'), טובים – שהיו דורשין אכין ורקין והוא לא דרש. צדיקים – שהן בפה ולא עשו, והוא באיגרת עשה". ובאר ביד רמה (סנהדרין מט ע"א): "טובים שהם דרשו אכין ורקין שלא לקיים מצות המלך לעבור על דברי תורה"... היינו אבנר ועמשא נצטוו ע"י שאול בפה להרוג את אנשי נוב עיר הכהנים ולא אבו משום שלמדו שאין המלך יכול לצוות על כך, ויואב קיבל איגרת מדוד לגרום הריגתו של אוריה החתי ועשה. ובתלמוד ירושלמי סנהדרין (פ"י ה"ב): "ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו סובו והמיתו את כהני ה' כי גם ידם עם דוד וגו' עד ולא גלו את אזני. מי היו אמר רבי שמואל בר רב יצחק אבנר ועמשא היו, אמרו ליה: כלום אית לך עלינן אלא הדין זונרא והדין כלינירין הא טריפין לך (פני משה: "מיני כלי זיין ותכשיטין שנותנין המלכים להשרים להוד ולתפארת. הא טריפין לך: הרי הם מוחזרין לך"), ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם בכהני ה'". וכך כתב הרד"ק (מלכים א' פ"ב פס' לב): "צדיקים וטובים ממנו – שלא שפכו דם נקי כמו ששפך הוא ואפשר שהיו להם מעלות יתירות עליו ודרשו בו צדיקים וטובים שהם צדיקים וטובים בפה ובלב ולא עשו כי מה שאמר ויאמר המלך לרצים הנצבים סובו והמיתו את כהני ה' דרשו בו כי אבנר ועמשא היו שהיו נצבים עליו ופי' הפסוק כן לרצים ולאשר היו נצבים עליו כי אבנר ועמשא שרים היו ולא רצים וכן ת"י ולא אבו עבדי המלך אף על פי שאמר להם שאול בפה להרוג לא רצו הם, והוא באגרת ששלח לו דוד לסבב מיתת אוריה ועשה. הנה שהיו שניהם צדיקים ממנו וטובים שדרשו אכין ורקין והוא לא דרש כי כאשר צוה שאול להם להמית את כהני ה' אמרו הם כתיב כל איש אשר ימרה את פיך יומת יכול אפילו צוה שאול לעבור על דברי תורה והמרה אדם את פיו יומת תלמוד לומ' רק חזק ואמץ ואכין ורקין מעוטין הם, הנה דרשו הם הפסוק כהוגן וימרו את פי שאול שלא להרוג כהני ה', ויואב לא דרש כן כי כיון ששלח לו דוד לסבב מיתת אוריה עשה כן מיד". ב. וממקור זה יש ללמוד לסמכויותיו של מלך. בניגוד לנביא שיכול בנביאותו לעקור מצוה או לצוות על עבירה לשעה ובתנאי שאין זה כרוך בע"ז (הק' הרמב"ם למשנה, הל' יסוה"ת פ"ט ה"ג), ובניגוד לבי"ד הגדול שיכולים לצוות בהוראת שעה לבטל מצוה, מלך אינו יכול לעקור אפילו מצוה קלה מדרבנן או לצוות לעבור על ד"ת אפילו באיסורים דרבנן. וכ"כ בטורי אבן (מגילה כט ע"א): "וה"ט משום דכבוד הבא מאליו כיון דליתא במחילה דהא קי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אלים מכל הני, אבל דבר ציווי המלך אע"ג דזה בכלל כבודו שלא להמרות פיו מ"מ כיון שבידו לבטל ציוויו ולשנותו דבר מצוה אלימא מיניה וע"ד שכתבתי למעלה גבי ת"ח ע"ש היטיב". ובשו"ת חכם צבי (סי' לח): "וה"נ גבי דוד מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים היא, והיה להם לבטל מדברי תורה ולקיים מצות מלך. אלא כך הוא עיקרן של דברים שכל מצוה שביד האדם היא כגון מצות מלך וכיבוד אב אפי' מצוה קלה של דבריהם אינה נדחית מפניה". ובאגרות ראיה (ח"ג סי' תתנט): "וע"ד דינא דמלכותא ביחס לאיסורי תורה חס מלהזכיר... אבל באיסורים אין שום קולא מצד דד"מ אפילו במצוה קלה". ג. וכן דברי המדרש ויקרא רבה (פרשה לג אות ו) לגבי מלכות נכרים: "מיד (דניאל ג) ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר אם מלכא למה נבוכדנצר אם נבוכדנצר למה מלכא אלא במסים ובארנוניות ובזימיות ובגולגליות את מלך עלינו, אבל לדבר הזה (=להשתחוות לצלם) שאתה אומר לנו נבוכדנצר את, ונבכודנצר שמך, את וחד כלב שוין עלינן כחדא, נבוכדנצר נבח ככלבא, נפח כקולתה, נצר כצרצרה. מיד נבח ככלבא ונפח כקולתה ועביד נצר כצרצרה שנאמר (קהלת ח) אני פי מלך שמור א"ר לוי אני פי ממ"ה (=מלך מלכי המלכים) הקב"ה אותו אשמור הפה שאמר לנו בסיני אנכי ה' אלהיך" וכן במדבר רבה (פרשה טו אות יד) ותנחומא (בהעלותך סימן טז). וביתר הרחבה בילקוט שמעוני (קהלת רמז תתקעח): "אני פי מלך שמור, אמר להם רוח הקדש משביע אני עליכם שאם תגזור עליכם מלכות הרביעית גזרות קשות אל תמרדו עליה בכל דבר שהיא גוזרת עליכם, אלא אני פי מלך שמור כל דבר שהיא על דברת, אבל אם תגזור עליכם לבטל את המצוה ואת התורה אל תשמעו, אני פי מלך שמור בכל דבר שהיא צריכה, אבל על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך למה שאין מבטלין אתכם מן המצות אלא שתכפרו בהקב"ה, וכן עשו חנניה וחבריו בשעה שהעמיד נבוכדנאצר את הצלם, א"ל מה אתה סבור שאתה משליך אותנו לתוך כבשן האש ואין הקב"ה מציל אותנו בין מציל בין אינו מציל אין אנו משתחוים לצלם שנאמר אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מן אתון נורא יקידתא, א"ל כל מה שתגזור עלינו ארנוניות ומסים וגלגליות אנו שומעים לך ועל דברת שבועת האלהים אין אנו שומעין, כיון ששמע כך התחיל קוצף שנאמר באדין נבוכדנאצר התמלי חמא (ורגז), וכיון שהסיקו את הכבשן השליכו אותם שם אסורים שנאמר וגובריא אלין כפיתו, וכיון שירדו לכבשן תלו עיניהם להקב"ה ואמרו רבון העולמים אתה יודע שלא בטחנו במעשינו אלא בשמך לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד, והרי הרשע הזה כנס כל הלשונות למה יאמרו הגוים וגו', מיד בקשו המלאכים לירד ולהתירן, אמר להם הקב"ה וכי על שם אחד מכם ירדו על שמי ירדו, אני ארד ואתירם, ה' מתיר אסורים, מיד ירד הקב"ה והתירן והציף הכבשן והעלה אותו והשוהו לארץ שהיה עמוק, א"ל המלאך צאו מכאן שהרי התיר אתכם הקב"ה, א"ל אין אנו יוצאים אלא ברשות נבוכדנאצר שלא יאמר ברחו מהכבשן, אני פי מלך שמור, ברשותו הושלכנו לכאן וברשותו אנו יוצאים, כיון שבא נבוכדנאצר ראה אותם ותמה התחיל צווח להם שנאמר ענה ואמר שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עלאה פוקו, סוקו ואייתו אין כתיב כאן מכאן שנעשה הכבשן שוה לארץ, ממי למדו מנח דכתיב בא אתה וכל ביתך אל התבה, וכתיב צא מן התבה, כשם שלא נכנסתי אלא ברשות כך איני יוצא אלא ברשות". ומדרש זה הביא הגר"א כמקור לפסיקת השו"ע. בשו"ע (יו"ד רמ, טו): "א"ל אביו לעבור על ד"ת בין מצות עשה בין מצות ל"ת ואפילו מצוה של דבריהם לא ישמע לו". ובאר הגר"א (יו"ד סי' רמ ס"ק כו): "א"ל אביו כו' אע"ג שאמרו שחוט לי בשל לי כו' ומשמע בריש יבמות דוקא ל"ת שיש בה כרת. סמך על המד"ר שאמר פ' נשא פי"ד: יכול אפילו יאמר לך לעבור כו' ודכוותיה איש אמו כו' משמע דוגמת המלך וכ"ש הוא דהא מלך חמור מאביו ואמו כמ"ש בפ"ק דקידושין (ל"ב) והעובר על מצות מלך חייב מיתה ובאביו עשה בלבד ואמרינן בספ"ו דסנהדרין כל איש כו' יכול אפי' לדברי תורה". ד. סירוב פקודה צריך להישקל מהו. קמים משפטנים וטוענים אסור לסרב פקודה משום שיש בכך מרידה בנותן הפקודה – חוסר הכרה בסמכותו. אלא שאין הדברים כה פשוטים. סירוב לפקודה שניתנת ע"י בעל סמכות אבל אינה בתוקף סמכותו אינה מרד, היא בסה"כ טוענת: פקדת על מעשה שאינו בסמכותך וא"כ אתה ואני אסורים למלאה. וע"כ איני מורד בך ובמי שאתה מייצג אלא בסמכותך לצוות על אותה פקודה. וכי מי שמסרב לחלל שבת בחינם או להסיר את המזוזה מפתח ביתו הוא מורד בפוקד עליו?! הוא רק טוען שאין זה בסמכות הדרג הפוקד לקבוע זאת. מבחינה תורנית אין הבדל בין סירוב פקודה לאי מילוי הוראה. שניהם מכוונים לאותה תוצאה שהוראת המפקד לא תתמלא. על שניהם ניתן לטעון שהם מרד ועל שניהם ניתן לשלול זאת. מרד הוא יציאה כנגד סמכותו של המפקד לפקוד באופן כללי, ולא בהתייחס לפקודה מסויימת. מרידה במלכות (עי' במאמרי בנושא תחומין ח"י ובספרי חבל נחלתו ח"א) היא אי הכרה במלך כשליט אשר המורד חייב להישמע לפקודותיו. מעשי המרידה יכולים להיות בפריקת עול כללית, ויכולים להיות במעשה שהמוטיבציה לעשייתו היא פריקת עול. לא כן הדבר בהתנגדות להתנתקות, אף אחד אינו מורד ופורק עולו של צה"ל. להיפך רוצים בו ויודעים את חשיבותו. הסירוב לבצע פקודה מסויימת או שלא לבצעה נובע מההבנה שפקודה זו שפקד המפקד אינה חוקית וע"כ אין לקיימה. אין פריקת עול במפקד, וע"כ אם הוא יפקוד על פעולה מלחמתית כנגד אויבי ישראל כל המתעכבים מלסייע להתנתקות יקומו לקיימה עד הפרט האחרון, אלא יש אי הסכמה לקיים פקודה זו של סיוע לגרש יהודים מא"י ולתת את נחלתנו לזרים. ולכן כל מסווג מקרים אלו כמרד מערבב בין תחומים שונים. ה. בדברי אלה קטגוריא על ראשי ישיבות ומכינות צבאיות שאינם מוכנים לקרוא לתלמידיהם שלא לשתף פעולה עם תוכנית עוועים זו. ואם הם נשאלים אומרים זאת ברמיזה ובחצי פה. לא שמענו על הרשות להתיר איסורים לשם שירות בצבא, ואם לשם שירות ביחידות המעולות ביותר יצטרכו לחלל שבת אף זאת יתירו?! וכי מי התיר להם למסור חלקי א"י לאויבינו, וכי יש היתר כלשהו לפינוי בתי קברות ולהריסת בתי כנסיות?! וכיון שאין שום היתר להתיר את האסור – כל המשתתף בעקירה עובר בסיוע לדברי עבירה אלו. ההשתתפות במערכת הצבאית עם כל חשיבותה אינה יכולה להיות גורם להתיר איסורים, וע"כ צריכים הם לבדוק עצמם היטב אם אין חשיבות ההשתתפות בצה"ל גורמת להם לסמיות עיניים של היתר איסורים ואי עמידה כראוי על דיני תורה. ואם חינוכם בכלל נקי מפשרות מסוכנות אלו. ... הערת הרב הגאון יעקב אריאל קיצרת במקום שראוי היה להאריך. הנחתך הבסיסית היא שהעקירה היא פקודה בלתי חוקית בעליל. הדבר פשוט לך כביעתא בכותחא. אולם מה שברור לך כשמש לא היה ברור כל כך לאחרים כי ההנמקה לכך חסרה מן הספר. לענ"ד הדיון הציבורי היה נושא אופי שונה אם במקום הכרזה סתמית "סירוב פקודה", שנתקלה בשעתה בדעת קהל עוינת, היה מתמקד במישור הענייני של הסיבה לבעייתיות שבפקודה. הציבור שלא קיבל הסבר מנומק לעמדה זו פירשה לצערנו כ"פוליטיקה" ולכן יצא נגד התערבותה של ההלכה כביכול במערכת הצבאית. במקום לומר שהפקודה לא היתה חוקית היה צריך להסביר את אי מוסריותה ואי צדקתה, גם לאנשים שאינם בני תורה. כמה איסורים היו כאן: לא תחנם, מצות ישוב הארץ, ואיסור עקירת אדם מביתו ללא סיבה הכרחית. באשר ללא תחנם לדעת הראשונים יש מקום לשקול אם הוא נעשה לטובת ישראל. החזו"א חולק על כך. ומשום כך התנגד להיתר המכירה בשמיטה. אולם מעניין שלא שמענו בין מתנגדי היתר המכירה בשמיטה על סמך החזו"א שההתנתקות אסורה מבחינה הלכתית. אלא ש"טובת ישראל" כאן לא היתה משכנעת. השיקול היחידי שניתן היה להביאו בחשבון הוא שיקול בטחוני ומדיני (ליחסי ישראל עם מדינות זרות יש השלכות בטחוניות וכן גם הם במידה ידועה כלולים בפיקו"נ), אולם לא שמענו שום הסבר משכנע שאכן הדבר יביא תועלת בטחונית. אדרבה המצב הבטחוני בנגב המערבי רק הורע. ובאשר לשיקול המדיני לא הופעל לחץ חיצוני לעשות זאת. ראש הממשלה הוא שיזם מהלך חד צדדי מתוך ספקולציה שהדבר ישפר אולי את מעמדה של ישראל. ספק אם שיפור כזה – אם בכלל יהיה – הוא בכלל פיקו"נ. בהעדר צידוק תועלתי הכרחי חוזר השיקול הערכי ותופס את מקומו הבכיר. ועל כולם השיקול המוסרי. עקירת אדם מביתו ללא צורך וללא תחליף הולם אסורה. אמנם מלך פורץ גדר אולם לא בכל מקרה. כרם נבות יוכיח! אולם השאלה היא האם החייל הפשוט, ששטפו את מוחו, היה מודע לכל הבעייתיות הזו? (עיין גם באהלה של תורה ח"א סי' ה). . תשובת המחבר צודק הרב שלא נכנסתי לדיון הצבורי אלא התמקדתי בדיון ההלכתי. אולם כאן איני מוצא שום צדדים להיתר. ואין כאן רק לא תחנם בגדר קנייני פרטי אלא ויתור על חבל מארץ ישראל שנצטוינו לצאת למלחמה ולכובשו. ועוד, אין המדובר בהעברה בין יחידים, אלא ממשלת ישראל מסרה את ארץ ישראל לזרים, וא"כ איך ניתן להגדיר זאת רק כ"לא תחנם"? החשבון היחידי המתיר מסירת שטחי א"י לזרים בצורה ציבורית הוא לענ"ד פיקו"נ של כלל ישראל בארצו, וב"ה שאין ובע"ה לא יהיה – כדבר הזה, וא"כ איך ניתן לראות צד כלשהו להיתר?! באשר לסמכויות מלך להפקיע רכוש עי' ספרי חבל נחלתו ח"א סי' ד בנספח.