חבל נחלתו ה טו
<poem>
דין ליל שבעה עשר בתמוזלגבי דברים שנהגו שלא לעשותם בשלושת השבועות
שאלה האם מותרת עשיית דברים שנהגו שלא לעשותם בשלושת השבועות – בליל שבעה עשר בתמוז? תשובה א. פסק הטור (או"ח סי' תקנ): "פריך בגמרא (ר"ה יח ע"ב) קרי להו צום וקרי להו ששון ומשני רב פפא בזמן דאיכא שלום וליכא שמד כגון שב"ה קיים ששון בזמן דאיכא שמד וליכא שלום צום והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. ופירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע בישראל רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות אין מתענין, רצו רוב צבור מתענין. והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכ"ש בדורותינו, הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים. ומיהו כולם מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך להפסיק בהן מבע"י חוץ מתשעה באב"... ב. והב"י באר: "ומ"ש ומיהו כולם מותרין ברחיצה וסיכה וכו'. כתב הר"ן בפרק קמא דראש השנה (על הרי"ף ד: ד"ה ודאמרי' ה. סוד"ה והאידנא וחי' יח:) בשם הרמב"ן (שם) מסתברא דכולהו ארבעה צומות תענית ציבור הן ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהם מפסיקים בהם מבעוד יום ואסורים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב אלא האידנא כיון דנהגו להתענות בהן ולא נהגו בחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תליא הרשות בידן אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין בכולן עד כאן. וכתבו התוספות בסוף פרק קמא דתעניות (יג. ד"ה וכל) דשאר תעניות בר מתשעה באב מותרים ברחיצה אפילו בחמין כך פסק ראבי"ה (סי' תתנד) ורבינו יואל אביו אסר לרחוץ בחמין ע"כ. וכן כתב המרדכי (סי' תרכח) וכתב בשם ראבי"ה שנהגו העולם היתר בדבר ע"כ. וכן מנהג הפשוט". ומשמעות דברי הרמב"ן שמעיקר הדין כל התעניות צריכות להתחיל משחשכה וכוללות את כל חמשת העינויים, ורק בגלל שעתה חומר עשייתן אינו מדברי נביאים אלא ממנהג, נהגו להקל בתחילתן מהבוקר ולצמצם את העינוי רק לאכילה ושתיה. וא"כ מעיקר הדין חומרי מנהגי שלושת השבועות מתחילים מליל שבעה עשר בתמוז ולא מיומו. ומי שנוהג שלא לומר שהחיינו או שלא לשאת נשים או שלא להסתפר וכד' בשלושת השבועות אסור מהערב. ג. אולם בעל המאור (תענית ג ע"ב בדפי הרי"ף) חלק וכתב שכיון שאין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב "כל שעה שמותר לו לאכול אין לו להתפלל תפילת תענית לפיכך אין לנו תפילת תענית אלא ביום". ולפי שיטת הרז"ה כל שלושת השבועות אינן מתחילים אלא מהבוקר משום שכל ג' תעניות מתחילות ביום. ודברי ערוך השולחן (או"ח סי' תקנ ס"ב) מטים לדברי בעל המאור: "וא"צ להפסיק בהם מבעוד יום דאין האידנא תענית ציבור רק בט"ב". ד. אמנם הרב חיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' כד) סובר כרמב"ן: "ואשיבך על קנך על דבר אם מותר לברך שהחיינו ליל י"ז בתמוז שראיתי בס' חדש דשרי, שמענה ואתה דע לך כמעט שעברתי על דבריו אביע אומר דלא כן אנכי עמדי ולא אדקדק מה שיש לעמוד בדבריו רק לענין דינא שכתב דלא דמי לתשובת הרשב"א שהביא מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש דת סימן י"ח דהכא הטעם דבי"ז בתמוז ארעו מילי דפורענותא ואין לך בו אלא חידושו דמזמן הפורענות דוקא דביום י"ז הובקעה העיר דדרך המלכים לעשות מלחמה ביום וכו' והאריך בזה, ואני בעניי אומר דאף אי יהבינן כל דיליה הרי כתב הרמב"ן בס' תורת האדם בריש ענין אבלות ישנה וז"ל: ומסתברא דכלהו ד' צומות תעניות צבור הן ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהן מפסיקין בהם מבעוד יום ואסורין ברחיצה וכו' כט"ב וקרא מקיש להו כט"ב אלא האידנא כיון דבזמן דליכא צרה בטלין ורצו נהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בהן בחומרות הללו אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין הן בכלן דלא גרע גזרת נביאים מגזרת בית דין וכו' עכ"ל ע"ש באורך והביא דבריו הר"ן פ"ק דר"ה וכיון דתענית י"ז בתמוז מעיקר תקנת וגזרת הנביאים היה להפסיק מבעוד יום כט"ב נהי דהשתא הקלו לאכול בלילה ולרחוץ וכו' מ"מ זמן פורענות הוא וכך היתה התקנה מעיקרא לנהוג בתענית מבעוד יום כט"ב. ומאחר שכן למה שנהגו שלא לומר שהחיינו ודאי מתחילת ליל י"ז אין לומר שהחיינו. וכן הנוהגים שלא לאכול בשר בין המצרים והביא מנהג זה מרן בש"ע ודאי אין אוכלין בשר בליל י"ז בתמוז והוא מנהג פשוט בארץ הצבי שהרבה פורשים מאכילת בשר בין המצרים ומתחילים לנהוג מליל י"ז בתמוז. וכן המנהג גם בשהחיינו. והרי מור"ם בי"ד סוף סימן שצ"א וסי' ת"ב כתב דאסור לאכול בסעודה בלילה שביום המחרת מת אביו והגם דבסימן שצ"א כתבה בלשון י"א בסימן ת"ב כתבה בסתם וכתב הרב ש"ך שכן ראה נוהגים באיסור. ומכ"ש בנ"ד דאפי' המקילים שם הכא ודאי מודו דליל י"ז בתמוז אין לומר שהחיינו כן נראה לדעתי הקצרה". היינו דעת החיד"א לאסור כרמב"ן וסיעתו, וע"כ אסור בכל איסורי י"ז בתמוז מהערב, וממילא אף איסורי שלושת השבעות אסורים. ה. באג"מ (או"ח ח"א סי' קסח) נשאל על עשיית נישואין בליל שבעה עשר בתמוז שחל במוצש"ק ודן עפ"י מחלוקת הראשונים שהובאה לעיל. והביא ראיה מהגמ' בריש פסחים לדברי בעל המאור והסיק שאע"פ שהרי"ף ורש"י והרמב"ן סברו להחמיר, כיון שהוא מנהג בעלמא יש להקל. ושוב בח"ד (או"ח סי' קיב אות ב) הסיק לענין תספורת בליל שבעה עשר בתמוז שלצורך גדול יש להתיר. מסקנה נראה לפסוק כדברי האג"מ שרק אם הוא צורך גדול יסתפר או ינשא וכד' בליל שבעה עשר בתמוז לאוסרים. אולם בדברים הרגילים כגון שמחה או שלא לצורך גדול יש לאסור.