חבל נחלתו ד נז
סימן נז- אפרושי מאיסורא בגרימת נזק למופרש
שאלה
האם חיוב הפרשה מאיסור מתיר למפריש להזיק לממון או לחבול במי שצריכים להפרישו?
תשובה
א. תוס' (שבת ג ע"א ד"ה בבא דרישא) וכן הרא"ש (שבת פ"א סי' א) כתבו שהחיוב להפריש מאיסור הוא מדרבנן. והב"ח (יו"ד סי' שג) כתב שהחיוב להפרשה מדרבנן הוא מחמת לפני עיוור.
אלא שמהרמב"ם לא משמע כן, שכתב (הל' כלאים פ"י הכ"ט): "הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואע"פ שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות, לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו, ואם היה של תורה פושטו מיד".
ואם החיוב להפריש מאיסור הוא מדרבנן, מדוע יהיה מותר לפשוט שעטנז מחברו, ומדוע ההבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ביחס לכבוד הבריות? ונראה מכאן ראיה לסוברים שחיוב הפרשה הוא מצד מצות תוכחה*.
אמנם הרא"ש גורס (ברכות יט ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא - אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' (משלי כא) - כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב". וע"כ לפי שיטתו לא הותר לאדם להפשיט את חברו מבגד כלאים (עי' נו"ב מהדו"ק סי' לה שהסביר בחילוקי הנוסחאות את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש).
ב. אלא שאף לרא"ש קשה מהמשך הסוגיא (ברכות כ ע"א): "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".
חז"ל משבחים את ראב"א וא"כ ודאי שמעשהו היה רצוי. בפירוש האיסור אותו מנע ראב"א פרשו הגאונים (אוצה"ג ברכות וכן כ' בפרישה - יו"ד סי' שג) שהאיסור היה שעטנז שהאשה לבשה. ויש שפרשו משום צניעות. וא"כ האם מותר להפריש את חבירו מאיסור בקלקול האיסור? וכי מי שרואה את חבירו אוכל איסור מותר לו ליטלו ולזורקו לים או לאש? או מי שרואה חבירו זורע כלאים או מרכיב כלאים מותר לעקור את הכלאים או לנתק את ההרכבה?
כך כתב הרא"ש (בבא קמא פ"ג סי' יג): "וכן הדין אם אדם רואה שמכין את אביו או בניו או אחיו והכה את המכה כדי להציל קרובו פטור כמו אשה המצלת את בעלה אם אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר. וכן אם רואה אדם שישראל מכה את חבירו ואין יכול להציל אם לא שיכה את המכה אע"פ שאין מכהו מכת נפש מותר להכות המכה לאפרושי מאיסורא. כדאמרינן לעיל (כח, א) בנרצע שנשא שפחה כנענית וכלו ימיו שרבו מותר לחבול בו לאפרושי מאיסורא".
עולה מדבריו כי המותר הוא להכות אולם נראה שלא הותר לפגוע ברכושו של האחר, אא"כ יש בלבישה בחוץ חילול ה'. ורק לשליח בי"ד הותר להפקיר ממונו של אדם (כגון יציאה על הכלאים – כלאים פ"א).
וכן כתב במשובב נתיבות (סי' ג ס"ק א) שכדי להפריש מאיסור מותר בהכאה בעלמא. והדוגמאות שהביא הוא מנרצע שכלו ימיו ומפרישו משפחה נכרית (ב"ק פ"ג וכן בלובש שעטנז).
ג. כאמור, לא מצאתי שלאדם פרטי זכות לפגוע ברכושו של אחר כדי להפרישו מאיסור. אולם היש"ש (ב"ק פ"ג סי' ט) מחלק בין מצוות בין אדם למקום למצוות בין אדם לחבירו ביכולת של אחר להפריש מאיסור. וז"ל: "ה"ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו כדי לאפרושי מאיסורא. וכן לקמן סי' כ"ז פסק הרא"ש להדיא שמותר. וכן איתא בערכין: יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו'. אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה. ודוקא באדם מוחזק לכשרות שידוע שלשם שמים עשה. והוא אדם חשוב ומופלג אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה. ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו ולהפרישו מאיסורא והכל לפי ראות עיני הדיין. ודוקא לאפרושי משארי איסורא דבינו לשמים אבל מה שבין אדם לחבירו כגון אחד שהכה חבירו שמותר לכל אדם אפי' איש פשוט להציל אחיו ויכול להכות המכה כדי להציל המוכה".
נראה מדבריו שמקורותיו לגבי הפרשה לעבירה לשמים היא מהגמ' בברכות על ראב"א. וע"כ חילק שדוקא בעבירה לשמים ודוקא במוחזק בחסידות. לעומת זאת בעבירה שבין אדם לחבירו ישנה גם מצות הצלה, וע"כ לכ"א מותר להכות כדי להציל ולהפריש מאיסור.
עוד משמע מדברי היש"ש שיסוד ההפרשה מאיסור ע"י הכאה או חבלה, הוא בבחינת עביד איניש דינא לנפשיה בדיני שמים.
וכעין דברי היש"ש כתב המנ"ח (מצ' ח אות י): "אבל לאפרושי מאיסורא הוא קצת מצוה, אבל אם אינו מפריש חבירו, אם אינו מכשילו בידים אינו עושה שום איסור אם יודע שאינו מקבל תוכחה, או שהוכיח אותו ולא קיבל לא עבר כלל. ואף דמבואר בב"ק כח ע"א דנרצע וכו' יכול להכותו לאפרושי מאיסורא, היינו דהרשות בידו, אבל אין חיוב כלל על איש מישראל להפריש את חבירו מאיסורא עד שתצא נפשו.".
ד. עפ"י דברים אלו, צריך להבין את גניבת התרפים ע"י רחל אמנו. נחלקו המפרשים מהם התרפים: י"א שהתרפים היו מודיעים ללבן את בריחתם ומקומם, וע"כ רחל נטלתם כדי שלא יגלו על בריחתם. אולם לפי הפירוש שהיתה זאת עבודת אלילים, קשה, לכאורה. ואולי יש לחלק בין עבודת אלילים בה כל אחד מישראל מצווה בביעור ע"ז, ולא מצד הפרשה מאיסור. וע"כ אפילו שלא בשעת עבודה מצוה לבערה, ורחל גנבתם כדי לבערם ולא אך להפריש אביה מע"ז.