חבל נחלתו ד נו
סימן נו- תשלום לקבלן שפרטי קבלנותו לא סוכמו
שאלה
תלמיד ישיבה התחתן ושכר דירה. כיון שהדירה היתה במצב מינימלי, קבעה החותנת עם חשמלאי שישפר את הדירה מבחינה חשמלית ובטיחותית. החותנת לא קבעה עם הקבלן את פרטי עבודתו. החשמלאי התקין שקעים, נברשות, שעון שבת, ממסר פחת, ועוד אביזרים.
התשלום שהוא דורש על עבודתו גבוה פי כמה וכמה ממה שהעריכה החותנת ששכרה אותו. בינתיים האברך נכנס לגור בדירה על כל שכלוליה. האם החותנת יכולה לדרוש לשלם רק לפי הערכתה, או צריכה לשלם לפי דרישת הקבלן. והאם היא יכולה לטעון: הרכבת אביזרים שאינם נצרכים – פרק אותם ולא תיטול עליהם שכר.
תשובה
א. דבר ברור שאין השוכרת יכולה לומר לקבלן: איני מעוניינת בכל עבודתך קח ולך. וכך נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שלג ס"ח) עפ"י תשובת הרא"ש (מובאת בב"י): "אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב". והרא"ש ואחריו האחרונים הסבירו משום דינא דגרמי ומשום שהקבלן עשה על פיו. ומש"כ "שאם לא יפסד" וכו' בארו האחרונים שהאומן חייב להיטפל במכירת הדבר והשוכר צריך רק להשלים את נזקו. וכבר כתב הש"ך (שם ס"ק מא) שישנם מצבים שלא שייך להטיל על האומן חובת מכירה. וא"כ ה"ה לנושא דידן, שכבר עשה על פיה ודאי שאין היא יכולה לכפור בהעסקתו וחייבת בתשלומים. והשאלה הנותרת היא: כמה היא צריכה לשלם.
ב. ונראה לומר שהדין, כמו בדינים רבים מסוג זה תלוי מה הוא מנהג המדינה. היינו במקרה דנן אלו מכשירים חשמליים ומתקנים למיניהם מורכבים בדר"כ בבית משפחה בגודל כזה. וברור שאין הוא יכול לחייב אותה בנברשת יקרה, אולם פלורוסנטים, שעון שבת ומפסק פחת נראה שהוא ודאי יכול להטיל עליה. וע"כ השאלה העומדת לדיון אינה מה היתה הערכתה, אלא האם הקבלנות שעשה החשמלאי היא כמנהג הציבור או שהוא הפריז בכך.
לדוגמא, במכוניות שמכניסים למוסך לתיקון כלשהו והאומן מצא שיש עוד דברים שצריך לתקן, עפ"י הבנתו, הוא מתקשר טלפונית לבעל המכונית ושואל האם לתקן ומעריך כמה יעלה התיקון. במקרה הנוכחי כיון שהיא לא קבעה מראש הקובע הוא מנהג המדינה.
ג. נביא לכך כמה ראיות.
במשנה (בבא מציעא פ"ז מ"א): "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא היה צריך לומר הכל כמנהג המדינה".
וכן במשנה (בבא בתרא פ"ו מ"ד): "המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית וכן המקבל מחבירו לבנות לו בית חתנות לבנו ובית אלמנות לבתו בונה ארבע אמות על שש דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר רפת בקר הוא זה. הרוצה לעשות רפת בקר בונה ארבע אמות על שש, בית קטן שש על שמנה גדול שמנה על עשר טרקלין עשר על עשר רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו ראיה לדבר".
בשני המקורות חז"ל קובעים רמה מסויימת כגובה הדרישה מהמספק לספק, ואם לא קבעו גודל אחר הרי רמת המזונות היא פת וקטנית בפועלים, וגודל חדר כחדר סטנדרטי הוא ארבע אמות על שש אמות.
וכן הביא הבית יוסף (חו"מ סי' שלג): "הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ספר תורה ונמצאו בו טעיות וצריך לשכור מי שיגיה אותם, כתב הרשב"א (ח"א) בסימן אלף ונ"ו אם הם טעיות שדרך הסופרים לטעות בכך אין הסופר חייב כלום. אבל אם טעה כל כך שאין דרך הסופרים לטעות חייב. ומכל מקום כל כיוצא בדברים הללו תלויים במנהג המקומות אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אותם. אף זה כשקבל סתם על דעת להגיהו קבלו ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה אם עמד והגיהו מעצמו חייבים הבעלים לשלם לו".
למדנו שקבלנות בכל המקצועות, אם לא נקבע דבר אחר בין הצדדים, היא עפ"י מנהג המדינה.
ד. אולם יש לקבלן טענה נוספת נאמר במשנה תרומות (פ"ד מ"ד): "האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעתו של בעל הבית אם אינו יודע דעתו של בעל הבית תורם כבינונית אחת מחמשים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אם נתכוין להוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה". וברש"י (כתובות צט ע"ב): "תרומתו תרומה - דאמר ליה בהכי אמדתיך". היינו, השליח מחייב את בעל הבית בהחלטתו לתרום בעין יפה, ואעפ"י שבעל הבית צריך לתת יותר.
אף הקבלן יכול לטעון: כאשר ביקשת ממני הבנתי שרצונך לעבודה מסויימת. וע"כ אם היה ניתן להבין זאת מדבריה, והקבלן לא הפריז בעבודתו ובדרישתו, הרי יש מקום לקבלנות אף יותר ממנהג מדינה.
אולם אם הוא הוסיף יותר ממנהג המדינה ולא היה מקום להוסיף כן, יכולה המזמינה להגיד לו טול מה שעשית, איני רוצה בעבודתך ולא לשלם עליה. או שאומדים את התוספת כיורד לשדה חברו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה. כאמור בתוספתא כתובות (פ"ח ה"י): "היורד לחורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה". וכן בב"מ (קא ע"א).
מסקנה
הענין צריך לידון עפ"י מנהג המדינה. ואם הקבלן הפריז בקבלנותו נוטל על ההפרזה רק שיעור ההוצאה ולא כל דרישתו. ואם לא היה בכך הפרזה נוטל כפי שדורש.