חבל נחלתו ד לו
סימן לו- הפרשת תרומות ומעשרות באיסוף תפו"א
שאלות
מושב עצמונה מגדל תפו"א בחלקות שונות בנגב המערבי (האזורים: ע"י קיבוץ גבולות, חבל אשכול, ע"י מושב כפר מימון ועוד). עד עתה השתמשו להפרשת תרומות בתפוה"א שנשארו על פני השטח לאחר מעבר מכונת ההוצאה, ומן המקולקלים שנזרקו במיון בשעת ההוצאה. תפו"א אלו שנקבעו בתור תרומות נשארים על פני השטח ונרקבים לאיטם. זמן קצר לאחר ההוצאה עוברים על השטח עם משתת או 'דיסקוס' והופכים את הקרקע למניעת שכבה קשה ומהודקת ממעבר הכלים, ולמניעת נביטה וספיחים. המשך התהליך הוא: תפוה"א ליצוא מידי עוברים מיון מוגבר ע"ג מכונת ההוצאה בשטח ומשם נארזים ונשלחים לחו"ל. שאר תפוה"א מועברים לסככת מיון ובית קירור. חלק מהם עובר מיון עם הגיעו ומוכנס לקירור כאשר הוא ממויין, וחלקם מוכנסים לקירור למיון מאוחר, בגלל חוסר יכולת למיין כמויות כה גדולות. בחלקה אחת נראו פועלים שלוקטים תפו"א מהנופלים בשטח, כנראה בשליחות של מעבידם.
השאלות לעיון הן:
א) האם יצוא חייב בתרו"מ?
ב) האם ראוי להמשיך ולהפריש מן הנופל על הקרקע בשעת ההוצאה?
ג) האם עדיף להפריש בסככת המיון, וא"כ באיזו דרך?
א. הפרשת תרו"מ על פירות ליצוא
פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הכ"ב): "פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין בח"ל פטורין, ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם, וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה, שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ, ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם".
והשיג הראב"ד: "פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ וכו'. א"א ולי נראה שלא נחלקו ר"א ור' עקיבא בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה דר"א אזיל בתר גמר פרי ורבי עקיבא אזיל בתר [מקום] קביעות למעשר דהיינו מירוח אבל מדרבנן מיהא אע"פ שיצאו ח"ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי [מפירות] שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלם ומי שאינו מודה בזה טועה".
מקור דברי הרמב"ם והראב"ד הוא במשנה בחלה (פ"ב) ודברי הירושלמי, ומתוך ההשוואה שבין תרו"מ לחלה. הרמב"ם פסק שפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורים לגמרי, הראב"ד חולק וסובר שאמנם מן התורה פטורים אבל מדרבנן חייבים.
אולם הוסיף הרדב"ז: "וע"כ איירי מתני' כגון שמירחן בחו"ל, אבל אם מירחן בא"י ונתחייבו בתרו"מ לא נפטרו מפני שיצאו חו"ל. וזה ברור".
וכן המשל"מ העיר: "ומחלוקת זה הוא דוקא כשהחיוב היה בחו"ל כגון שגלגל העיסה ומירח הכרי בחו"ל בזה הוא דפטר ר"ע משום דאזיל בתר קביעות למעשר אבל אם גלגל העיסה ומירח הכרי בא"י בזה פשיטא דאליבא דר"ע אף שיצאו חו"ל חייבין בחלה ובמעשר מן התורה דהחיוב שנתחייבו בהיותם בארץ לא פקע מינייהו". היינו כל מחלוקתם היא דוקא אם נתמרחו בחו"ל לגבי תרו"מ, או נתגלגלו בחו"ל אבל אם נתמרחו בארץ ונתגלגלו בארץ כבר נתחייבו במתנות ואין הוצאתם לחו"ל פוטרתם.
אמנם הב"ח (יו"ד שלא, לז) כתב: "נראה דברישא ביצאו מא"י לחו"ל סבירא ליה להרמב"ם שאין לחלק בין נקבעו למעשר בארץ ישראל בין לא נקבעו לעולם פטורין מדרשא דקרא שנאמר אני מביא אתכם שמה – שמה אתם חייבין בחוץ לארץ פטורין".
ונראה שאע"פ שדעת הב"ח בנויה על דרשה דקרא בכ"ז אין הלכה כמותו, אלא כרדב"ז ומל"מ. וכ"נ מהשגת הראב"ד שהדגיש: "ור"ע אזיל בתר מקום קביעות למעשר דהיינו מירוח", וע"כ פירות שנתמרחו בארץ ויצאו לחו"ל חייבים מדאורייתא הן לרמב"ם והן לראב"ד.
בשו"ע (יו"ד סי' שלא סי"ב) פסק כרמב"ם ללא פירוט בעית המירוח.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' פד) דן האם צריך להפריש בחו"ל מתפוזים המגיעים לשם מא"י. ונוטה מלכתחילה להקל, משום שתרו"מ בזה"ז מדרבנן ומשום דעת הב"ח והמנ"ח להקל אף בנתמרח בא"י. ועוד שמתוך ששה דברים הקובעים למעשר רק ראיית פני בית קובעת מהתורה והשאר מדרבנן וא"כ הוי תרי דרבנן*. הטעם הבא שמעלה להקל הוא משום לקוח. וז"ל: "ועוד הרי שיטת הרמב"ם באם מרחן ע"מ למכור הוי בכלל לקוח ופטור מתו"מ מה"ת. ואף דהרבה חולקים ע"ז, ע' בתוס' ב"מ (פ"ח) בשם הריב"ם, והראב"ד (פ"ב מה' מעשר) ובמנ"ח שם, מ"מ צירוף יש, דבודאי אלו הפירות שבאים משם לכאן, נחתכו ע"מ למכור, ואף אם חתך איזהו לצרכו, מ"מ כיון דתרו"מ בזה"ז דרבנן יש לסמוך על ברירה בדרבנן (וכמ"ש כה"ג בשו"ת שבט סופר או"ח סי' כ') ועוד דכל עיקר מעשר פירות האילן לכמה פוסקים לא הוי רק מדרבנן, עי' בטו"ז יו"ד (שם סעי' י"ג)".
עוד נשען המנחת יצחק על דעת החת"ס (ח"ו סי' סג) לגבי דין לקוח שאם מלכתחילה מרח ע"מ למכור פטור ממעשרות ועפי"ד חידש המהרש"ם (ח"א סי' עב) שאף לרדב"ז ולמל"מ אם מרח ע"מ להוציאו לחו"ל פטור. אולם דוחה דברי מהרש"ם עפ"י דבריו החריפים של החזו"א וז"ל המנח"י: "אכן בא לידי ספר חזון איש (על דמאי ומעשרות), וראיתי שדחה בשתי ידים את הסברא לומר דאם ממרח ע"מ להוציא לחו"ל פטור, וכתב ע"ז (בסי' ט"ו אות ד') שהוא תורה חדשה, ועיי"ש (בסי' ה' סק"ג), ושם (בסי' ט"ו) הביא ראיה לזה, מדברי הירושלמי (מעשרות פ"ה ה"א) דאיתא שם דהעוקר לפת וצנונות לנטען בחו"ל חייב לעשר, והלא טעם האיסור תנן במתני' (שם מ"ב) שזהו גרנן, והו"ל כזורע אחר מירוח, ואם איתא דהממרח להוציא לחו"ל פטור למה חייב לעשר עיי"ש". ולאחר דיון בדבריו מסיק להפריש על תפוזים מא"י המיוצאים לחו"ל.
נראה איפוא שתפו"א מא"י אע"פ שנתמרחו לשם הוצאה לחו"ל חייבים בתרו"מ.
ב. בעית ההפרשה ממתנות עניים
בהפרשה מן הנופל העלה הגר"י אריאל, רב העיר רמת-גן שליט"א (הפרשה מנשר הקומביין – באהלה של תורה ח"ד סי' מג) את בעית הפרשת תרומות ממתנות עניים. היינו הפרי הנופל (בתשובתו: גרעיני חיטה) הוא ראוי להיות לקט ושכחה וההפרשה ממנו היא לכאורה גזל מתנות עניים. והגר"י אריאל הסתמך על כך שעניים לא יבואו ללקוט וע"כ הפירות יופקרו עפ"י מסקנת הגמ' "ולא לעורבים ועטלפים" (חולין קלד ע"ב). והציע שלא להפקירם עם נפילתם מהקומביין ועוד קודם שהגיעו לקרקע. ובכך שהם לא יופקרו יוכל להפריש מהם. לעומת זאת אם הם יגיעו לקרקע הם יופקרו ולא יוכל, אפילו יזכה בהם, להפריש מהם משום שהפקר פטור מתרו"מ וההפרשה תהא מהפטור על החיוב.
תפו"א פטורים ממתנות ענים שבשדה עפ"י המסופר (פסחים נו ע"ב) על אנשי יריחו שהיו נותנים פאה לירק ומיחו בידם חכמים. ומסבירה הגמ': "ומכניסו לקיום ע"י דבר אחר קמיפלגי, מר סבר מכניסו לקיום ע"י דבר אחר שמיה קיום ומר סבר לא שמיה קיום". והלכה כחכמים שאינו קיום (הביאו מח' זו הר"ש בפאה [פ"א מ"ד], ורעק"א בתוספותיו עה"מ). תפו"א בניגוד לשומים ובצלים אם הם נשארים ללא טיפול או שמירה הם נרקבים או מוריקים וע"כ נראה שאינם חייבים בפאה ובלקט ושכחה. וכן בספרא (קדושים פרשה א פרק א): "יכול הירק והקישואים והדילועים והאבטיחים, והמלפפניות הכל בכלל? תלמוד לומר קציר, מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות אף על פי שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום". לפי"ז אין בעית נטילת מתנו"ע ודי בכך שהמגדל יפרש בפיו ויתכוין לכך שאינו מפקירם ואע"פ שפועליו אינם מתכוונים לכך, והוא יכול להשתמש בנשאר ובנזרק להפרשת תרומות.
ג. גמר מלאכה בתפו"א
לכתחילה ראוי להפריש תרו"מ רק לאחר גמר מלאכה (רמב"ם הל' תרומות פ"ה הל' ד-ו). נראה כי בתפו"א המיון והאריזה אחריו הוא גמר המלאכה (עי' הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית בהוצ' מכון התורה והארץ פרק ה הערות -). וא"כ באותם פירות שהמיון נעשה ע"ג מכונת ההוצאה ומהמכונה הפרי מוכנס לצוברים ונשלח לחו"ל ניתן לתרום ולעשר בשדה מפני ששם מתבצע גמר המלאכה, לעומת זאת פרי אשר מועבר למיכלים למיון בבית המיון, או פרי אשר מוכנס למיכלים לאיסום בקירור (ורק אח"כ למיינו ולאורזו) מן הראוי להפריש ממנו רק לאחר המיון והאריזה. ואע"פ שהפרי עובר מיון ראשוני להוצאת רגבים ופרי רקוב ע"ג מכונת ההוצאה, נראה שאין להחשיב זאת כגמר מלאכה. אמנם הפרי אשר נשלח מהשטח ליצוא כיון שהוא עובר מיון מוגבר בשטח עם הוצאתו, ומייד נארז בצוברים, ראוי להפריש ממנו עתה ולא לחכות למיון ואריזה בחו"ל.
ע"כ לגבי המועבר ליצוא מהשטח יש לתרום ולעשר בשדה וניתן להשתמש בתפוה"א הפגומים אשר נזרקו ובמה שלא עלה ע"ג המכונה לתרומות, אבל אותו יבול אשר עובר מיון נוסף ראוי לתרום ולעשר רק לאחר אותו מיון.
ד. קלקול תרומות בידים
בהשארתם ע"ג הקרקע לאחר שנקבעו לתרומות אין בעיה, אולם המעבר עליהם ע"י כלי עיבוד זמן קצר לאחר הוצאתם ופגיעה בהם וחיתוכם אסורה משום "משמרת תרומותי" (ועי' בסי' הבא).
כאמור בבכורות (לד ע"א): "וכן אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה: ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי (במדבר יח), ר"א סבר: בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה, ואמר רחמנא, עביד לה שימור; ורבי יהושע - תרומתי כתיב".
בעיקר מצאנו חיוב שמירת תרומה מטומאה כאמור בתרומות (פ"ח מש' ח-יא) וברמב"ם (הל' תרומות פי"ב הל' א-יא). אבל כלול בזה אף איסור כילוי כדברי רש"י (פסחים יא ע"ב ד"ה ותרומה) : "ותרומה כל חמש (=שעות בערב פסח שצריכים לבער את החמץ) דאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאוכלן". והתרומות בשטח ראויות לאוכלן ואסור להפסידן בידים. וכ"כ בחי' שפת אמת (פסחים לג ע"ב).
ועי' בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קמה) שכתב: "ולמה שכתבתי דאם יש לחוש שירקבו ויתקלקלו פירות התרומה מחוייב הישראל אף בתרומה שלו שירש וגבה בחובו ליתן בחנם לכהן שיאכלם, משום דגם ישראל מחוייב בשמירת תרומה, קשה ממש"כ הרמב"ם בפי"ב מתרומות הל' י"ז אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאין לגרנות וישראל נותנין להם חלקם שם ואם לא יצאו ה"ז מפריש ומניחה בגורן ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר, והא כיון שלא משתמרת שם הרי מחוייב מדאורייתא מדין חיוב שמירת תרומה מהפסד להביאה לעיר". ונשאר האג"מ בצ"ע.
וכן בשו"ת הר צבי (או"ח ב סימן סח) כתב: "ולכאורה יתכן דאף את"ל דסיכה אינה אלא דרבנן, מ"מ בתרומה דכתיב בה משמרת תרומתי ומחויב לשומרה מטומאה ומלאבדה, הדין נותן דזר שסך בשמן של תרומה נהי דמצד סיכה לית בה איסורא דאורייתא מ"מ עובר מה"ת מצד משמרת תרומותי, שהרי התרומה הולכת לאיבוד דלא ניתנה לזרים".
ובשו"ת אבני מילואים (סי' יח) כתב: "ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה. והרב בעל מש"ל בספרו פרד"ר הקשה למה לא נעשה תיקון אחר להנצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה והוא שיתקן ויפריש התרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל דהא מה"ת חד בתרי בטל. יראה לענ"ד דהכא מן התורה אסור משום דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידנה כדכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי וכדתנן פ"ח דתרומות ע"ש ומן התורה צריך שימור שלא נפסיד תרומה. וכ"כ הרמב"ם פי"ב מהל' תרומות ע"ש. וכשמבטל תרומה בתוך חולין הרי נהפך האיסור להיתר ונעשה מתרומה חולין דאחרי רבים להטות וכמבואר וה"ל מאבד התרומה בידים כשמבטלה ברוב חולין דתו ליכא כאן תרומה והתורה אמרה ושמרתם את משמרתי". ועי' בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ס אות ו) שכ' שגדולי האחרונים אינם מסכימים לדינו של האב"מ. אולם אף הם אינם חולקים על טעמו שאסור לקלקל תרומה טהורה בידים.
נראה ע"כ שישנה בעיה בעליה עם טרקטור וכלי עבודה ע"ג תרומות בפירות שנשארו על הארץ. (והכלים נחשבים כידו של בעל השדה אע"פ שיש בהם כח עצמי ואפשר לראות זאת כגרמא). והדרך הטובה ביותר היא להניח אותם בשטח כשבוע עד שהם יתחילו להרקיב, ואז כאשר אינם ראויים שוב למאכל אדם, מותר לעלות עליהם ולהשחיתם.
יש להוסיף שאין לתת לאנשים בין אם הם בני ברית ובין אם לאו ליטול מתפו"א שנקבעו לתרומות, הן מצד חיוב שמירת התרומות והן מצד שהם יאכלו או יאכילו לאחרים דבר האסור באכילה.
ה. הפרשה בבית המיון
הזכרנו לעיל שלגבי פרי המשווק לאחר מיון עדיפה הפרשה בבית המיון ונטילת תפוה"א הפגומים לתרומות על היבול. בדרך זו נוצרות כמה בעיות שאינן ניתנות להיפתר בקלות. ראשית צריך לבדוק היטב שהכמות הנפסלת במיון עולה על אחוז (%) מכלל היבול כדי שיהיה בה שיעור מספיק לתרומה גדולה ותרומת מעשר. כמו"כ אין המיון מדביק את קצב ההוצאה וע"כ חלק מהיבול מוכנס לקירור לפני מיון וימויין רק כמה חודשים אחר הוצאתו מהקרקע. וע"כ אין בכמות המיועדת להפרשה מידי יום, לדוגמא, כדי לפטור את כל הכמות שנמצאת בקירור. כמו"כ כיון שהיבולים נצברו מחלקות שונות שמפוזרות גאוגרפית וגבול עו"ב ועו"מ אינו ברור באזורים אלו, ישנו חשש של הפרשה מהפטור על החיוב או להיפך. וע"כ הפרשה ממיון אחד על חברו אינה ראויה (עי' באהלה של תורה ח"ג סי' א, והגבולות לענין שביעית הם הגבולות לתרו"מ).
וע"כ האפשרות העדיפה היא להמתין עם ההפרשה עד למיון, ואז יפרישו מהפגומים והקטנים על הממויין באותו יום, לאחר בירור וידיעה שבכל יבול ישנה כמות מספקת של פירות שנפסלו, המתאימים להפרשה על שאר היבול, ואם ביום אחד ימויין יבול מכמה חלקות יפרישו מכל מיון על הכמות שמוינה מאותו שטח. בדרך זו כל היבול בבית הקירור שאינו ממויין וארוז אינו מופרש וכל הממויין וארוז מופרש. ויתרון להפרשה זו מצד הפרשה מן המוקף, מפני שההפרשה מתבצעת על הפירות כשהם בבית אחד. החסרון של הפרשה בדרך זו הוא השארת הפרי לא ממויין במשך זמן רב, דבר הפותח אפשרות לתקלות. כמו"כ המפריש צריך להיות ער לזמן לקיטת היבול ואף אם הוא מפריש לאחר ראש השנה אם היבול משנה שעברה עליו לקבוע ביבול את המעשר של שנת הלקיטה.
ו. בעית המוקף
תרומה גדולה צריך לתרום מן המוקף, תרומת מעשר אינה צריכה להינתן מן המוקף (רמב"ם הל' תרומות פ"ג ה"כ). ודין מוקף בת"ג אינו מעכב בדיעבד, אם הפרישו שלא מן המוקף.
כן עולה מתוספתא (תרומות פ"ג ה"ח-ה"י): "היה מלקט גפי ירק ומניח בגינה תורם מאחד על הכל. חמשה ציבורין בגורן תורם מאחד על הכל. המכנס פירותיו לתוך ביתו אע"פ שמפוזרין תורם מאחד על הכל, שתי מנורות בעלייה אחת תורם מכל אחת ואחת (שסקי) [סקי] תבואה ועגולי דבילה וחביות של גרוגרות כולם בהקפה אחת תורמין ומעשרין מזה על זה".
וכ"פ הרמב"ם (הל' תרומות פ"ג הי"ז –הי"ט):
"אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף, כיצד היו לו חמשים סאה בבית זה וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מאחד מהן שתי סאים על המאה, שנמצא מפריש ממקום זה על מקום אחר, ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהיה המופרש שמור. פירות המפוזרין בתוך הבית או שתי מגורות שבבית אחד תורם מא' על הכל, שקי תבואה ועיגולי דבילה וחביות של גרוגרות אם היו בהקיפה אחת תורם מאחת על הכל, חביות של יין עד שלא סתם את פיהן תורם מאחד על הכל, משסתם תורם מכל אחת ואחת. היה מלקט גפי ירק ומניח בגינה תורם מאחד על הכל. ואם הקיף חמשה ציבורים בגורן תורם מא' על הכל בזמן שעיקר הגורן קיים אין עיקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד".
לגבי הפרשה בשעת הוצאת תפוה"א מתפוה"א שנשארו או נזרקו בשטח על תפוה"א שנלקטו, צריך להגדיר את ההפרשה כך שמכל מיכל שעל מכונת האסיף אשר נגמרה אסיפתו יופרש בעת שפיכתו לכלי התובלה המעביר את תפוה"א מהשטח או לצובר ובצורה זו ההפרשה תהיה מן המוקף – מפירות שבשטח על פירות שבשטח. במידה והפירות יוסעו מן השטח או יועברו למשאית אחרת מתעוררת בעית הפרשה שלא מן המוקף. (במידה ו'גונדולה' [=מיכל זמני] מונח ע"ג השטח וכל מיכל שמתמלא ע"ג מכונת ההוצאה שופכים אליו ניתן להפריש מהמונח ע"ג הקרקע על המונח בגונדולה, אולם אם הגונדולה כבר הורמה ע"ג משאית או הוסעה מהשטח עולה בעית הפרשה שלא מן המוקף).
כאשר נעשית הפרשה בבית המיון צריך להקפיד על כך שמיכל האיסוף של הפרי הנפסל לשיווק יהיה בתוך בית המיון, ובתוך בית אחד ניתן להפריש מזה על זה כמבואר ברמב"ם. וכ"כ שו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תשלא): "עוד דע כי אע"פ שאמרו אין תורמין אלא מן המוקף כל מה שבתוך בית אחד מוקף נקרא כי הבית מצרף את הכל וגם תרומת מעשר צריך להפריש מן המוקף לדעת הרב (=רמב"ם, לכתחילה)". עוד צריך להקפיד שלא ירוקנו אותו למקום אחר לפני שתחול ההפרשה כיון ששוב תיוצרנה בעיות בהפרשה שלא מן המוקף.
מסקנות
א. פרי המיועד ליצוא ונארז בשטח (בצוברים) ראוי להפריש בשדה, מהפרי שלא עלה למכונת ההוצאה ומן הפרי שבמיון בעת ההוצאה נפסל ונזרק לאדמה. פרי זה אין להפקירו אלא לקבוע את התרומה ותרומת מעשר על הפרי שבמיכל מכונת ההוצאה. ראוי להימנע מלעלות בטרקטורים או משאיות על הפרי שנקבע לתרומה. כמו"כ אין לעלות עם כלים חקלאיים על השטח עד שהפרי לא ירקב. ואין לתת לאנשים לקחת את התרומות בגלל הטעית הרבים.
ב. פרי המיועד למיון או לקירור ראוי לתרום ולעשר מיד לאחר המיון בבית המיון. במשך איסום הפרי בקירור לפני מיון צריך לזכור שהפירות טבלים, וראוי לסמנם. הפירות שהופרשו מהם תרו"מ ומושארים בקירור צריך לסמנן שהם מתוקנים.
ג. אין להפריש משטחים שונים זה על זה בגלל הפרשי החיוב ביניהם, וע"כ מן הראוי לסמן את הפרי בקירור מאיזה איזור הגיע ולהפריש רק מיניה וביה.
נספח
גבולה הדרומי של ארץ ישראל עפ"י הרמב"ם
א. גבולות ארץ ישראל לענין קיום מצוות התלויות בארץ עפ"י הרמב"ם יצרו מבוכה רבה בעיקר בהבדל שבין גבולות כיבוש עולי מצרים לכיבוש עולי בבל, ובעיקר בגבול הדרומי. ודרישות וחקירות הפוסקים נמצאים בספריהם ואוסיף מעט לפי עניות דעתי. התבוננות זו תישען על דברי הרמב"ם בספר הי"ד, ובתשובותיו.
ב. את הקושי הגדול יצרו דברי הרמב"ם בהל' תרומות (פרק א הל' ז-ט). וז"ל שם:
"אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהוא במזרח א"י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון, היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת ח"ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיוָדע לך שאותו המקום מא"י, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך, הרי היא בחזקת א"י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שאותו מקום ח"ל, וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים א"י, מטורי אמנום ולחוץ ח"ל, והנסים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים א"י, מן החוט ולחוץ ח"ל, וזו היא צורתה. (מובא שרטוט עי' רמב"ם פרנקל בסופו).
מהיכן החזיקו עולי בבל, מכזיב ולפנים כנגד המזרח, ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא אמנום ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה.
אי זו היא סוריא מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא, אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון והם תחומי א"י".
ג. הקושי הגדול הוא בכך שבהלכה ז הרמב"ם מביא לגבולות עו"מ את כזיב, רקם ואשקלון, כשכולן מנויות בראש מס' גיטין כגבולות עו"ב. ואפילו אם נאמר שמונה מאשקלון עד טורי אמנום כגבולות עו"מ, הרי חסר בגבולות עו"מ מאשקלון לנחל מצרים, ומתקבל הרושם מפסיקת הרמב"ם ומשתיקתו לגבי הגבול הדרומי כאילו גבול עו"מ וגבול עו"ב בדרום חד הוא.
רושם זה נוצר אף מכמה הלכות נוספות בהן מתייחס הרמב"ם לחילוק שבין עו"מ לעו"ב ואף בהן הוא מדבר כאילו כל הרחבת עו"מ על עו"ב היתה בגבול הצפוני.
בהלכות ביכורים (פ"ה ה"ח) לגבי הפרשת חלה כתב: "ושאר א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל שהיא מכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלות האחת נשרפת והאחת נאכלת".
וכן בהלכות שמיטה ויובל (פ"ד הכ"ו) כתב: "כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה, ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית".
והקושי מתגבר מדבריו בסוף הלכה ז בו הוא אומר שלגבי נסין שבים (=איים) מודדים ע"י חוט דמיוני בין אמנה לנחל מצרים. והרי אם הגבול הדרומי זהה בין עו"מ לעו"ב והוא אשקלון – מדוע למדו עד נחל מצרים וכי רק בגלל שנכתב בגבולות מסעי?!
ואמנם בעל תבואות הארץ גורס בגלל קשיים אלו גירסא אחרת ברמב"ם.
ד. אמנם מה שיצא מעורפל מדברי הרמב"ם בהלכותיו התברר מתוך דבריו בתשובותיו.
בתשובה (סי' קכז) הוא נשאל על לשון המשנה במסכת שביעית (פ"ו מ"א): "שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד". וכאן הוא מקור ההגדרה: "מכזיב ועד הנהר ועד אמנה".
ז"ל השאלה והתשובה:
"שאלה: מה פרוש כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב (שביעית פ"ו מ"א) אם כזיב היא הסוף, מאין היא ההתחלה, שהיא התחלת ארץ ישראל?
התשובה ההתחלה מאשקלון. יתברר לכם זה מתחילת גטין בעת שקבע גבולות ארץ ישראל. והנני מצייר לכם צורת ארץ ישראל על גבולותיה וימיה ומזאת הצורה יתבארו לכם כל אותם המאמרים הנזכרים בתחילת גטין וממנה יתבארו לכם כל הדינים התלויים בידיעת ארץ ישראל, אחר שתדעו, שאמנה הנזכרת בשיר השירים (ד', ח') היא הנקראת במשנה אמנס והיא הנקראת בבריתא סמנוס והיא הרי באניאס. וזו צורת כל זה והנחל* הנזכר במשנה הוא נחל מצרים בלא ספק".
נראה מפורש בדבריו שהגבול הדרומי של עולי מצרים הוא נחל מצרים והגבול הדרומי של עולי בבל הוא אשקלון. ולגבינו בימינו תעמודנה השאלת לזיהויו של נחל מצרים ואיך נמשך קו הגבול ממנו. וכן איך נמשך קו הגבול מאשקלון של עו"ב.
ה. וכן בתשובתו הבאה שבה הסביר את ההלכות העולות מאותה משנה בשביעית באר הרמב"ם: "ואמרה (=המשנה), שכל מה שקידש עזרא בקדושה שניה, והוא אשר החזיקו עולי בבל, הספיחים שלו אסורין ועבודתו אסורה, והוא ענין אומרם לא נאכל ולא נעבד. וכל מה שהחזיקו עולי מצרים בקדושה ראשונה, ממה שלא החזיקו עולי בבל, והוא מן אמנה עד נחל מצרים באורך וברוחב עד הגבול שקידש עזרא, והוא עד כזיב, כל זה נופל מזאת המעלה שבקדושה, לפי שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא". הדגיש הרמב"ם במפורש שגבול עולי מצרים עודף על גבולות עו"ב, והביטוי "עד כזיב" כונתו לבאר את הגבול אשר קידש עזרא.
ו. ר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו לס' שמות (פרק כג פס' לא) עה"פ: "ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפניך".
פרש: "ושתי את גבלך וג'. ים סוף ברוח מזרחית של ארץ ישראל והים הגדול והוא ים פלישתים במערבה והמדבר בדרומה והוא החול אשר בין מצרים לארץ ישראל, ופרת והוא הנהר שרמז אליו כאן כמו שביאר במשנה תורה מן הנהר נהר פרת בצפונה. והגביל להם ארבע הרוחות וגבול זה רחב מגבול ארץ ישראל המוגבל בפרשת אלה מסעי שהרי גבול זה נכנסים בו דמשק וארם צובא וזולתן והגבול ההוא לא נכנס בו וזה אין ספק שההבטחה קשורה בתכלית השמיעה (בקול ה') והיא לעתיד כמו שאמר במשנה תורה ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך לא בגבול שהיה כשנכנסו בימי יהושע".
ובפירושו לבראשית (פ' כו פס' ג) כתב: "והקמתי את השבועה אשר נשבעתי וג' רמז למה שהבטיח לו וכרת עמו ברית עליו ואמר לו: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת וארץ פלישתים נכללת בגבול זה וכבר אמר בספר יהושע סיוע לזה והוא מן השיחור אשר על פני מצרים וג' לכנעני, תחשב חמשת סרני פלישתים".
ז. המסקנה העולה מן הדברים היא שעפ"י הרמב"ם ובנו (שנאמן בפירושיו לשיטת אביו) שלש מערכות גבולות לארץ ישראל:
גבול עולי בבל המצומצם מכזיב ועד אשקלון.
גבול עולי מצרים, המקביל לגבולות פר' מסעי, והוא מהרי בניאס ועד נחל מצרים.
גבולות ההבטחה לאברהם אבינו הכולל בצפון את דמשק וארם צובא ויוצא מן הנילוס (שיחור על פני מצרים) וכולל את המדבר שבין א"י למצרים (מדבר סיני).