חבל נחלתו ד כב

<< · חבל נחלתו · ד · כב · >>

סימן כב- אשה בקריאת מגילה לנשים

שאלהעריכה

האם אשה יכולה להוציא אשה אחרת י"ח בקריאת מגילה וכד'?

תשובה

אעריכה

במסכת ברכות (כ ע"ב): "אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון, דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה - לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת (בשלמא) דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, (אלא אי) [ואי] אמרת דרבנן - הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. מאי? - תא שמע, באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן - אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? - ולטעמיך, קטן בר חיובא הוא? - אלא, הכא במאי עסקינן - כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן".

עולה מהסוגיא שאם חובתה מהתורה מוציאה אחרים בני חיובא, אולם אם חובתה מדרבנן אינה מוציאה אלא מי שחובתו מדרבנן. והסוגיא לא הכריעה. ועל צד שאשה חייבת כאיש היא מוציאה י"ח מדאורייתא אנשים, ולצד שאינה חייבת כאיש מוציאה י"ח מדרבנן.

מסיק הרא"ש (ברכות פ"ג סי' יג) להלכה: "ולא אפשיטא הבעיא. הלכך נשים אינן מוציאין את אחרים ידי חובתן. וא"ת מ"ש מהא דאמרי' לקמן בפרק שלשה שאכלו (דף מח א) להוציא את אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן, ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מן התורה. ואם כן באשה נמי אע"פ שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שחייבין מן התורה? י"ל דלא דמי דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה, אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה. שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העוון ולפטור אותן מן המצות, אבל אשה אינה בכלל הערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן".

מתבאר כי מי שאינו מחויב בדבר מהתורה מוציא מחויב מדרבנן, אבל מי שמחויב בדבר מהתורה מוציא אחרים אף מדאורייתא, ואע"פ שכבר יצא י"ח או שמחויב אך מדרבנן.

בעריכה

הבית יוסף (או"ח סי' קפו) כתב שמחלוקת ראשונים היא אם אשה חייבת מהתורה או מדרבנן, והביא דברי הרא"ש שנשאר בספק, וכן מסקנת הרמב"ם.

ובשו"ע (או"ח סי' קפו ס"א) פסק: "נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם הן חייבות מדאורייתא ומוציאות את האנשים, או אם אינן חייבות אלא מדרבנן, ואינן מוציאות אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן".

געריכה

בדגול מרבבה (סי' רעא) כתב: "ואמנם מה שאני מסתפק אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית, וא"כ האיש אינו מחויב מן התורה והנשים שלא התפללו חייבים מן התורה, אם יוצאים בשמיעתן מן האיש ואף שכל הברכות אף שיצא מוציא. היינו מטעם ערבות שכל ישראל ערבים זב"ז. והרי כ' הרא"ש. שהאשה אינה בכלל ערבות ולכך אין מוציאים אלא מי שחיובו מדרבנן עיי"ש. ואני מסתפק אם האשה אינה בכלל ערבות דהיינו שהיא אינה ערוב בעד אחרים אבל האנשים שקבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד הנשים וא"כ שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא, או דלמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים".

היינו חיוב האשה בקידוש על היין, אם לא התפללה - מהתורה, חיוב האיש לאחר שהתפלל מדרבנן, וא"כ איך יוציא אותה י"ח, והרי לפי הרא"ש האשה אינה בערבות. אמנם זה תלוי בספק נוסף: שהרי הרא"ש דיבר לגבי אשה שתוציא אחרים והיא אינה בערבות, אולם אולי איש ערב אף לאשה וע"כ אף אם יצא מוציא נשים י"ח.

בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדו"ק סי' ז) חלק עליו בהבנת דברי הרא"ש: "וראיתי עוד להגאון דגול מרבבה בסי' הנ"ל דיצא לדון בדבר חדש, דאיש שכבר התפלל א"י להוציא לאשה דלא התפללה, דהוא מחוייב דרבנן ולא מפיק לה מחיובא דאורייתא, דהא דיצא מוציא הוא מטעם ערבות, ונשים אינן בכלל ערבות כמ"ש הרא"ש ברכות, אלא דמסתפק דאפשר דערבות דאנשים גם על הנשים, רק נשים דעצמן אינן ערבים, עי"ש, ולדבריו אשה שיצאה ידי קידוש אינה יכולה להוציא לאחרות שלא יצאו.

ולא נראה כן דאין חילוק כלל בין איש לאשה לענין ערבות, ולא מצינו בשום דוכתא דבאשה לא יהיה הדין דאם יצאה מוציא, והרי גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו רפתא משמע דאם היה שמעון בן שטח אוכל כזית היה מוציא אותה, והא אם נשים מחוייבות בבהמ"ז מדאורייתא מה מהני שאכל כזית, הא הוא חיובא דרבנן והיא חיובא דאורייתא, ואתינן עלה רק מדין יצא מוציא, הרי דגם לגבי אשה אמרינן יצא מוציא, ודוחק לומר דהיא לא אכלה כדי שביעה [זולת שנאמר כפי הצד דאיש ערב על אשה, וא"כ נפשט על כל פנים ספיקתו בזה הפרט].

אלא נראה לענ"ד דכוונת הרא"ש לחלק בין יצא מוציא ובין אינו מחוייב במצוה זו בעצמותו, דערבות רק במי שמחוייב ג"כ במצוה זו, מש"ה אף שהוא כבר יצא לעצמו מוציא לאחרים, אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל, דהיינו לפי הצד דנשים אינן חייבות בבהמ"ז מדאורייתא אינם ערבים על מצוה דבהמ"ז, אבל במצוה דנשים חייבות גם המה בכלל ערבות, ושייך בהו ג"כ דינא דיצא מוציא".

כלומר בניגוד לדגמ"ר שהבין שאשה אינה בכלל ערבות וע"כ אינה יוצאת י"ח ע"י איש ואינה מוציאה נשים אחרות, מסביר רעק"א את הרא"ש שדין 'אם יצא מוציא' הוא דוקא במצוות שמי שמוציאים אותו מחוייב בהן וע"כ מועילה לגביו הערבות, ובברה"מ על הצד שנשים אינן חייבות בברכת המזון מהתורה אינה יכולה להוציא אחרים ולצאת ע"י אחרים. אולם במצוות שחייבת בהן כאיש כגון קידוש, יכולה לצאת י"ח ע"י איש או להוציא אנשים ונשים י"ח.

ולכאורה ראיה לדברי רעק"א מדברי הרא"ש שכתב: "לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן". וקשה, הרי לפי דברי הנו"ב (בעל הגהות דגמ"ר על השו"ע) אין בה דין ערבות וכיצד תוציא אחרים החייבים מדרבנן? אלא ע"כ שבמצוות שהטילו חובה עליהן יש בהן אף דין ערבות. אולם ניתן לדחות שמדבר שהיא יוצאת חובה בעצמה וע"כ היא מוציאה אף אחרות יחד עימה. אולם אם היא כבר יצאה י"ח אינה מוציאה אף לנשים אחרות.

מתבאר איפוא, שהאחרונים חלקו בהבנת דברי הרא"ש האם בכלל אין ערבות לנשים או שישנה ערבות במצוות שחייבת בהן. ובשו"ת אבני נזר (או"ח סי' תלט, יו"ד סי' שצה) כתב בפי' דברי הרא"ש כרעק"א.

דעריכה

כתב המג"א (ס"ק ו) בדיני בדיקת חמץ: "משמע דאם בע"ה אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק – אותו אחר מברך. וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק, ול"ד למ"ש סי' תקפ"ה גבי שופר שהתוקע מברך דשאני התם שהשומע שומע הברכה ויוצא בברכתו אבל הכא למה יברך הבודק כיון שאין המצוה עליו. וצ"ל דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך וע' בטור י"ד סי' רס"ה".

ובאר דבריו בשו"ת אגרות משה (או"ח א סימן קצ): "ואקדים לזה דהנה ברא"ש וברבנו יונה ברכות דף כ' איתא דנשים אין להם ערבות, והישועות יעקב או"ח סי' קפ"ו סק"ג הוסיף שאף אנשים אין להם ערבות דנשים. והנה תירוץ המג"א בסי' תל"ב דזה שהשליח מברך משום דמ"מ מצוה קעביד מסתבר לומר שהוא מטעם דכל ישראל ערבין זה בזה ונחשב גם למצוה דיליה. וזהו הוכחת המג"א ממילה משום שסובר שמה שמברך הוא משום שמוטל עליו המצוה מדין ערבות, וא"כ לשיטת הרא"ש ור' יונה ולהוספת הישועות יעקב אין שייך זה באיש עבור אשה ולהיפוך, דאין בהם ערבות ולא יוכל השליח לברך*, ולכן הכא שאיירי במדליק איש (=נרות חנוכה) עבור אשה ולהיפוך סובר שפיר הפמ"ג דאין יכול השליח לברך אלא כשבעה"ב ישמע הברכות והוי כמו שמברך בעה"ב בעצמו דשומע כעונה.

והנה יש לתמוה דא"כ מ"ט יכולין להוציא האשה הא זה שאם יצא מוציא הוא מטעם ערבות כדאיתא ברש"י ובר"ן בר"ה דף כ"ט, וכן בנשים שאין להן ערבות איך יכולות להוציא אף נשים אחרות, בשלמא בביתה יכולה להדליק (=נרות חנוכה) ולהוציא אף את בעלה וכל בני הבית בברכת נס וזמן להמרדכי דחייב בזה כל אדם, משום דעדיין לא יצאה בעצמה ובלא יצא מוציא אף שלא מטעם ערבות כמו שמוציאות אנשים בברכת המזון אם הן חייבות מדאורייתא כדאיתא בברכות דף כ', אבל במדלקת בעד איש אחר בביתו שהיא לא יצאה בזה בין אם הדליקה כבר בביתה או לא וכן איש בעד אשה בביתה שהוא אינו יוצא בזה איך יכולין להוציא מאחר שליכא דין ערבות, ובב"ח איתא בפירוש הובא בבה"ט שאדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך אם עומדת אצלו בשעת הברכה, וקושיא זו היא אף בלא דברי, ותימה שלא הרגישו בזה האחרונים".

אולם קושייתו היא אך לשיטת הדגמ"ר, אולם לשיטת רעק"א שבמצוות שחייבת יש לה ערבות וערבים עליה, וממילא גם היא יכולה להוציא אחרים י"ח. וכיון שנשים חייבות בהדלקת נ"ח אין בכך שאלה. ואולי אף תוציא איש.

מתוך הקדמת מחלוקת זו, ניגש למצות קריאת מגילה.

העריכה

לגבי קריאת מגילה כתב הטור (או"ח סי' תרפט): "ופירש"י שמוציאות לאנשים ידי חובתן. ובה"ג כ' אע"ג שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאנשים. וב"ה (=ובעל העיטור) ז"ל כתב מסתברא כי היכי דנשים מזמנות לעצמן ואינן מצטרפות לברכת הזימון ה"נ אינן מצטרפות לי' לכתחלה".

מתוך שלש הדעות המובאות בטור לגבי חיוב נשים בקריאת מגילה, דעת רש"י אינה מתיישבת לפי הסבר הדגמ"ר לדברי הרא"ש בברכות, אבל הסבר רעק"א מתיישב עימה. ודעת בה"ג מתאימה עם דברי הרא"ש כי לנשים אין ערבות ומשמע שאפילו במצוות שחייבות בהן מדרבנן לא הגיע חיובן להיות שווה לאנשים, וע"כ רק יוצאות י"ח ע"י אנשים אבל אינן מוציאות אנשים י"ח. ושיטת העיטור נראה שהיא משום כבוד ציבור ולא משום דיני ערבות.

הבית יוסף לאחר שהביא את המחלוקת ודברי הרא"ש הנוטים לדברי בה"ג הוסיף: "אבל הר"ן (מגילה ב: ד"ה נשים) כתב על דברי בעל הלכות גדולות ואין זה מחוור, אלא שראוי לחוש להחמיר. והמרדכי (סי' תשעט) כתב שראבי"ה (סי' תקסט) פסק כבעל הלכות גדולות. וההיא דערכין יש לומר לפי פירוש הלכות גדולות דהא דקאמר נשים כשרות במקרא מגילה פירוש להוציא נשים כמותן".

דברי הב"י שנשים מוציאות נשים יכולים להתפרש בשתי דרכים כאשר הראינו לעיל מתוך דברי הרא"ש עצמו. וע"כ אי אפשר להוכיח כדגמ"ר או כרעק"א.

עוד כתב הב"י: "ונראה לראבי"ה דנשים מברכות 'על מישמע מגילה'. ואפילו אי קרו לעצמן מספקא לראבי"ה אי קטן מצי לאפוקי נשים דשמא אף על גב דתרווייהו פטורים מקריאה וחייבים בשמיעה דילמא אין חייבות בשוה כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנג.) גבי חרש שוטה וקטן הי מינייהו עדיף ע"כ". היינו, לפי ראבי"ה אינן יכולות להוציא קטנים מפני שחיובה שונה מחיוב קטנים, אבל להוציא נשים נראה שיכולות. ואף שמצותן שמיעה ולא קריאה בכ"ז מוציאות אחת את השניה.

שיטת הראבי"ה אינה קשה לרעק"א, כיון שאמנם חייבת מדרבנן אך רמת חיובה אינו שווה לרמת חיובו של האיש וע"כ אינה מוציאה אותו, ובמיוחד לשיטתו שעיקר חיובן בשמיעה.

עוד הוסיף הב"י: "ובעל העיטור (הל' מגילה קי) כתב כי היכי דנשים מזמנות לעצמן ואינן מצטרפות לברכת הזימון (ברכות מה:) הכי נמי אינן מצטרפות לעשרה לכתחלה. הר"ן בפרק שני דמגילה (ו: ד"ה מתני') אמתניתין (יט:) דהכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן כתב סברא זו, וכתב עליה דאי אפשר דהתם הוא שאינן מוציאות אנשים בברכתן, אבל כאן היאך אפשר שמוציאות אנשים ידי קריאה ואין מצטרפות עמהם למנין. אלא ודאי מצטרפות". היינו, אם מבינים שחיובן כחיוב אנשים מצטרפות למנין להשלים לעשרה את חיובם. נמצא שהר"ן סובר כרש"י וראבי"ה כבה"ג.

ועריכה

פסק השו"ע (או"ח סי' תרפט ס"ב): "אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו; והוא שישמע מפי מי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא; וי"א שהנשים אינם מוציאות את האנשים. הגה: וי"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת: לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה (מרדכי פ"ק דמגילה)". פסיקתו העיקרית כרש"י והר"ן, פסיקתו השניה כבה"ג והרמ"א מוסיף את דרכו של הראבי"ה.

וכתב על כך במשנ"ב (סי' תרפט ס"ק ז): "וי"א שהנשים אינם מוציאות וכו' - ולא דמי לנר חנוכה דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה ופסולה מפני כבוד הצבור, ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה משום לא פלוג, וגם דאפשר דאשה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע וכדלקמיה ומקרי שאינה מחוייבת בדבר לגבי איש, אבל אשה מוציאה את חברתה". היינו, הביא שני טעמים ראשית משום כבוד ציבור (העיטור), ועוד לפי טעם הרמ"א אולי אשה אינה חייבת בקריאה אלא בשמיעה (בה"ג). ואעפ"כ כתב שמוציאה את חברתה. ובס"ק ח הוסיף המשנ"ב מאחרונים אחרים: "ועיין במ"א שמצדד דלא תקרא לעצמה כלל רק תשמע מהאנשים. וכ"ז ביש לה ממי לשמוע אבל אם אין לה מי שיקרא לפניה תקרא היא לעצמה במגילה כשרה ומברכת אקב"ו לשמוע מקרא מגילה [ח"א]". ונראה שמה שפסק שלא תקרא בעצמה היינו, לפי בה"ג וראבי"ה שאין מצותה בקריאה אלא בשמיעה דוקא.

עולה איפוא כי לגבי קריאת מגילה ישנם כמה ספיקות: ראשית האם חיובן מצד שהיו באותו הנס העלה את חיובן כאנשים, וע"כ מוציאות אותם י"ח. ועוד, האם יכולות להוציא בציבור, ועוד האם חייבות לקרוא או לשמוע. וע"כ לכתחילה לא תקרא אפילו לפני נשים, ואם אין ברירה תקרא לעצמה ובברכת 'לשמוע מקרא מגילה'.

הוסיף בביאור הלכה (סימן תרפט ד"ה ונשים): "ונשים - לכאורה אם היא כבר יצאה י"ח אין מוציאה לאשה אחרת וה"ה קטן לאשה או לקטן אחר (שנסתפק בזה אם הם בכלל ערבות דלימא בהו ג"כ אע"פ שיצא מוציא) [אשל אברהם]". ודבריו הם עפ"י דעת הדגמ"ר שאינה בערבות כלל וע"כ אף במצוה שחייבת אינה יכולה להוציא אחרים אא"כ יוצאת י"ח בעצמה וכמבואר בדברי הרא"ש לעיל. אולם לפי דברי רעק"א יכולה להוציא נשים אע"פ שכבר יצאה י"ח.

זעריכה

ביחס לברכת קריאת המגילה כתב המגן אברהם (סי' תרצב ס"ק ה): "ואם מברך לנשים יברך לשמוע מגילה כמ"ש סי' תרפ"ט ס"ב [ב"ח] ועמ"ש סי' תקפ"ה ס"ב ונ"ל דיקראנה לנשים אחר יציאת בה"כ דמצוה שיצא הוא בקריאת הצבור כמ"ש רסי' תרפ"ז". היינו, מצות האיש לשמוע בציבור עולה על מצות ההשמעה לנשים. וכשמברך להוציא נשים מברך את ברכתן. ונראה שהכריע בהסתפקות הדגמ"ר שאנשים ודאי ערבים לנשים וע"כ מוציאים אותם י"ח, (או שהכריע כרעק"א).

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' נד) דן בשאלת הערבות באריכות, ומסיק שדברי הרא"ש לא התקבלו להלכה. ומסיים: "והיוצא לנו מכל הנ"ל, דאף דלהלכה למעשה, האיש מוציא את האשה במקרא מגילה, אף לאחר שיצא לעצמו. אבל מכל מקום לשיטת הדג"מ, יש מקום להסתפק בזה, ועי' עוד בפמ"ג (סי' תרפ"ט א"א סק"ד), דכתב להסתפק, דלדעת הרא"ש, אשה אינה מוציאה אשה אחרת, אחרי שכבר יצאה לעצמה, משום דאינם בכלל ערבות, עיי"ש, ולשיטת הרעק"א ישנם בכלל ערבות במצוה דאיתניהו בה, וע"כ הספק דדלמא דלא כהרעק"א, אך נד"ד עוד עדיף דדלמא האנשים ערבים בעד הנשים, ותלוי בכל מה שכתבנו לעיל. אבל מ"מ דעת לנבון נקל, דכל זה חזי לאצטרופי לומר, דאף דבקריאה כיון דאינם יודעים לקרות לעצמן, יקרא לפניהם האיש, אולם בהברכות שיודעים לברך בעצמם, שיש בלא"ה סברות הפוסקים, שהשומעים יברכו לעצמם ביודעים לברך, א"כ בנשים שיש לדון עוד מטעם הנ"ל, בודאי נכון שיברכו לעצמן". וע"כ כתב שכ"א תברך לעצמה ולא אחת לכולן.

מסקנהעריכה

כיון שישנם ספקות מרובים בקריאת מגילה לנשים, לכן, אשה לא תוציא אנשים י"ח. ולגבי שמיעתה בעצמה, העדיף ביותר שכל אשה תשמע מאיש ותברך לעצמה 'לשמוע מקרא מגילה'. אם לא - תשמע מאשה שיוצאת בקריאתה עימה, ואעפ"כ כל שומעת תברך לעצמה. ואם אינה שומעת מאשה שיוצאת עימה בקריאה זו, תשמע מאשה שכבר יצאה וכ"א תברך לעצמה, ואם אף זה לא ניתן תקרא לעצמה בברכות*.

וכן מצאתי שכתב בספר "בן איש חי" (שנה ראשונה פר' תצוה סעיף א): "אך הנשים אע"פ שיודעים לקרות ישמעו מן האנשים. וכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב (=ירושלים) שמעולם לא נשמע שהאשה קראה מגילה".