חבל נחלתו ד ח

סימן ח- שכירת עירובין מנכרים

הצגת השאלה

במשנה במסכת עירובין (פ"ו מ"א) נאמר: "הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בערוב הרי זה אוסר עליו דברי ר' מאיר. ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה".

מפרש רבנו עובדיה מברטנורא:

"מי שאינו מודה בעירוב – כותי.

"הרי זה אוסר עליו – לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור ממנו רשות שיש לו בחצר.

"לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים – בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר בן יעקב דירת עובד כוכבים לאו שמה דירה ובדין הוא שלא תאסור, אלא דגזור רבנן כדי שלא ידור ישראל עם העובד כוכבים שלא ילמד ממעשיו. ת"ק סבר אע"ג דעכו"ם חשיד אשפיכת דמים ואסור לישראל להתיחד עמו, זמנין דמקרי ודייר ישראל עם העובד כוכבים, ואמור רבנן אין עירוב מועיל במקום עכו"ם ואין בטול רשות מועיל במקום עכו"ם עד שישכיר, והעכו"ם לא ישכיר דחייש לכשפים ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו"ם ולא ילמוד ממעשיו. ור"א בן יעקב סבר כיון דעכו"ם חשוד אשפיכת דמים, תרי, דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן, חד, דלא שכיח דדייר, שאסור להתיחד עם העכו"ם לא גזרו ביה רבנן. והלכה כראב"י. ושוכרים מן העובד כוכבים אפילו בפחות משוה פרוטה ואפילו בשבת. ואע"פ שאין העכו"ם מבטל רשותו עד שישכור ממנו, ישראל יכול לבטל רשות ואפילו בשבת, והוא שיאמר לחברו כשלא עירבו רשותי מבוטלת לך, ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר וחברו מותר, ואם ירצו אחר שהשלים חברו לטלטל מה שצריך לו יכול חברו לחזור ולבטל לו רשותו ויהיה הוא מותר וחברו אסור".

פרטי שכירת רשות מנכרי הובאו בבבלי עירובין (סג-סה). ועיקריהם שמספיק בשכירות קלושה מנכרי, ואי"צ הקנאות מפורשות, ודי אף בשכירות מלקיטו ושכירו. וכן נכרי שאינו רוצה להשכיר אם משאיל מרשותו לישראל שוכרים ממנו. ופסקי הלכות דיני שכירות מנכרי הובא בשו"ע (או"ח סי' שפב).

במשנה הבאה בעירובין כתב הרע"ב: "ופסק ההלכה, שכל ישראל שמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות, אלא שוכרים ממנו כדרך ששוכרים מן העכו"ם. והמשמר שבת בפרהסיא אע"פ שפעמים מחלל אותו בצנעא ואינו מודה בתורת עירוב, כגון הצדוקים בזמן הזה שמשמרים שבת ואינם מודים בתורת עירוב, ה"ז אין מערבין עמו, אבל יכול לבטל רשות וא"צ לשכור ממנו, והוא שלא יהיה עובד עכו"ם". וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' שפה).

עולה השאלה: האם ניתן לעשות עירוב חצרות (ושיתופי מבואות) בערים גדולות במדינת ישראל, וזאת מלבד הבעיה הידועה של ששים ריבוא שנחלקו בה הפוסקים, שהרי כמעט בכל שכונה ישנם או נכרים (כגון עולים שלא התגיירו), או מחללי שבתות בפרהסיא או מחללי שבת בצינעא. הפתרון של שכירות מכל אחד ואחד כמעט ואינו אפשרי (אלא בשכונות שכמעט כולם שומרי שבת והנכרים מעטים ואז עושים עירוב שכונתי). ונדון להלן על הפתרון שנהוג – שכירת בתי העיר כולה מהממונה על העיר (=ראש העיר) וכד' והאם יש לה מקום בימינו במדינת ישראל.

שכירת רשות משר העיר

הטור (או"ח סי' שצא) כתב: "וכשיש ב' חצירות של בתי ישראל בעיר צריכין לשכור מכל חצר וחצר של כותי ואין מספיק במה שישכור משר העיר".

ובאר הבית יוסף: "ומ"ש רבינו ואין מספיק במה שישכור משר העיר. כן כתב המרדכי בפרק הדר (סי' תקט) בשם ר"מ (שם נספח סי' לב) וגם הכל בו (סי' לג כח ע"ג) כתב כן בשם ר"מ והא פשיטא שאין דבריהם בשר שהבתים שלו והשכיר לבני העיר ויכול לסלקם דאטו מפני שהוא שר העיר גרע דהא אפילו שאר משכיר דעלמא כהאי גונא שוכרין ממנו כמבואר פרק הדר (סה:). וגם אין דבריהם בשר שהבתים שלו והשכירם לבני העיר, ואין לו רשות לסלקן ויש לו רשות להניח שם כליו, דכל כהאי גונא שוכרין מהמשכיר וכמו שנתבאר בדברי רבינו בסימן שפ"ב (שם) ואי אפשר לומר דהדר ביה בסימן זה. ומטעם זה ג"כ אין לומר שדבריהם בשר שאין הבתים שלו אע"פ שיש לו רשות להניח כליו בכל בית שירצה שהרי הוכחנו לעיל בסימן שפ"ב (שם ד"ה ומ"ש אם נשאר) דלאו דוקא משכיר אלא הוא הדין לאינש אחרינא כל שיש לו רשות להניח כליו בבית שוכרין ממנו אלא שדיברו בהווה. וא"כ על כרחך לומר שאין דברים הללו אמורים אלא בשר שאין הבתים שלו וגם אין לו רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל ואפילו בשעת מלחמה שצריך להושיב אנשי המלחמה וכלי מלחמתם בבתי בני העיר אינו נעשה על פי השר אלא על פי עצה והנהגת יועצי המדינה נעשים כל הדברים כמנהג קצת עיירות, שאין למלך ולשר עליהם שררה ושולטנות כי אם לקבל מסים ידועים ולשפוט משפטיהם ושאר כל צרכי העיר אינם נעשים רק על פי יועצי המדינה ומנהיגיה. אבל עיירות שצרכי העיר אינם נעשים אלא על פי המלך והשר והנהגתו או על פי הממונים שלהם ודאי שהשכירות מהמלך ההוא או השר ההוא מהני שהרי יש לו רשות להושיב אנשי מלחמתו וכלי מלחמתם בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם". ומוכיח דבריו מן הרשב"א שאם יש רשות להושיב אנשי מלחמתו בזמן מלחמה בבתים די בכך כדי שאפשר יהיה לשכור ממנו. וכן מוכיח מדברי הריב"ש בתשובה. היינו, שר שיש לו כח בבתי התושבים, אפילו בשעת מלחמה, שוכרים ממנו, אבל שר שתפקידו אך נתינת שירותים וגביית מסים, השכירות ממנו לא תועיל, ולא תתיר את ההוצאה בעיר.

מוסיף הב"י: "ועל פי זה יתפרשו דברי בה"ג (פרק הדר, יז סוע"ד) שכתב סמ"ג (הל' עירובין רמג ע"ד) וזה לשונו: ואי מתא דגוים היא צריכין למיזבן רשותא מכל גוים דאית ביה כי היכי דתיקום מתא כולה ברשותא דישראל והדר ערבי. וזה היה דעת חכמי ספרד שהיו נוהגים בטוליטולא ומורסיא וודאל חג'ארה ואל קלעה ורוב העיירות המוקפות חומה לקנות רשות משרי המדינות או מן המלך. וכן הורה מורי דודי מהר"ר יצחק קארו זכרונו לברכה לבני שיטי"ליאש וכתב שהיו יכולין לשכור מבן המלך שהיה אז שם אדון העיר או משומר החומות, דהוה ליה בן המלך או שומר החומות שכירו ולקיטו של מלך".

עוד מביא שם הב"י מדברי הריב"ש (סי' תכז, הציטוט מתוך תשובתו ולא מהב"י): "ועוד יש טעם אחר, להתיר קניית הרשות מן האדון. כי ידוע כי דרך הרבים היא לעולם לאדון; לשנותה כמו שירצה, ולתת לבעלי הבתים דרך מצד אחר. א"כ, הרי יכול לסלק הכותים מן המבוי; ר"ל מן הדרך ההוא. וכיון שיכול לסלקם, הרי יכול להקנות הרשות. אלא שטעם זה לא יספיק, להכניס ולהוציא מן המבוי, לבתי הכותים. כיון שאין אנו מתירין, אלא מפני רשות האדון במבוי, ולא בבתים הפתוחים לו, דהו"ל כבטול רשות חצרו, ורשות ביתו לא בטל. אבל מבתי היהודים למבוי, מותרין הם. כיון שקנו רשות ממי שהדרכים שלו. ויכול לסלק בני המבוי מן הדרך ההוא, ולתת להם דרך מצד אחר. אבל הטעם הראשון (=שר עיר שהכל שלו) מספיק אפילו להכניס ולהוציא מן המבוי, לבתי הכותים. ומ"מ טוב לכם להשמר, שלא להכניס ולהוציא לבתי הכותים: רק מבתי היהודים, זה לזה דרך המבוי. ולזה יספיקו שני הטעמים שכתבתי".

היינו, טעם נוסף להתיר הוא שאדון העיר הוא בעל הדרכים, שהרי יכול להעתיקם למקום אחר בעיר, וע"כ הוא יכול להשכיר את הרחובות והמבואות ומותר לטלטל בהם. אולם טעם זה לא יועיל אלא לטלטל לבתי ישראל מהרחוב אבל לא מבתי נכרים לרחוב.

עפי"ז פסק בשו"ע (סי' שצא ס"א):

"וכשיש ב' חצרות של בתי ישראל בעיר צריכים לשכור מכל חצר וחצר של אינו יהודי, ואין מספיק במה שישכור משר העיר. הגה: ויש אומרים דדוקא לענין להוציא ולהכניס לרשות העכו"ם, אבל לטלטל במבוי יכול לשכור מן השר שהרי דרך המבוי הוא של השר ויכול לסלק כל העכו"ם משם (ריב"ש סי' תכ"ז). במה דברים אמורים בשר שאין הבתים שלו וגם אין לו רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל אפילו בשעת מלחמה, אבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם".

מתבאר כי השו"ע מביא את טעמם של בה"ג והסמ"ג שאם יש לשר העיר רשות כלשהיא בבתים, אפילו בשעת מלחמה, מותר לשכור מהם. והרמ"א מביא את דברי הריב"ש ששכירות מועילה לרחובות ולדרכים ולא לבתי הנכרים. ר' יוסף קארו הביא תשובה ארוכה מאד בעניין זה בשו"ת אבקת רוכל (סי' מז) מדודו ר' יצחק קארו (וכן הזכיר דבריו בקצרה בב"י).

אלא שטעמי השו"ע והרמ"א צריכים בדיקה במציאות ימינו. אף אם יש שר עיר (=ראש העיר) הרי אין לו שום רשות בעיר, ואף אם נאמר שיש לו יכולת הוספת רחובות ודרכים בתוך העיר או יכול לסגור רחוב ולהעביר את המעבר למקום אחר, ויכול להשכירם לישראל הדרים בעיר ורוצים לשמור דיני עירובין, הרי העירוב צריך להועיל אף לחדרי מדרגות ובהם שותפים אף נכרים ומחללי שבתות וכיצד תועיל רשותו לטלטל בהם, הרי שם אין לו שום כח.

המחלוקת על דרך השכירות משר העיר

על דברי השו"ע הקשה בשו"ת חכם צבי (סי' ו) וזו השאלה שעסק בה: "מהו שתועיל שכירות מראש העצה שבהאמבורג הנקרא בורגי מאישטרי לנ' שנה אף לאחר מיתת הבורגי מאשטרי".

"תשובה היתר הטלטול על ידי שכירות מן הבורגי מאשטרי לענ"ד שהוא כהררים התלוים בשערה שמ"ש הרב"י ז"ל שכיון שיש רשות לשר העיר להניח שם אנשיו וכלי מלחמתו בשעת מלחמה השכירות ממנו מועלת נלענ"ד שאין להרב ז"ל ראיה ע"ז, שכל מה שהביא ז"ל מדברי הרשב"א וה"ה אינו אלא כשיש לו רשות להניח שם כליו בכל זמן, לאפוקי כשאין לו רשות להניחם שם אלא בשעת מלחמה, אכן כשאין שם שעת מלחמה מאיזה טעם תועיל השכירות באותו הזמן הרי אין לו רשות באותה השבת להניח שם שום דבר ואינו באותה השבת לא שכירו ולא לקיטו וגם תפיסת יד אין לו, דאף דאין למלחמה זמן קבוע מ"מ הרי מחוסר מעשה המלחמה וכל שהוא מחוסר מעשה לאו כעשוי דמי. ואף דהמשכיר כשיש לו רשות לסלק לשוכר יכול להשכיר ואף שעדיין לא סילקו דכ"מ דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. ואף גם אין ביד השר לעורר מדנים ולהעריך מלחמה שלא ברצון בני העיר, וכל שאין הדבר תלוי בידו אין כוחו יפה כלל בבתי העיר. ואפשר שדברי הרב"י אמורים בשר שהיכולת בידו לעורר מדנים עם שכניו בכל עת שירצה ואין בני המדינה מעכבין עליו, וכיון שכן ס"ל להרב"י ז"ל אף שעדיין מחוסר מעשה מ"מ יפה כחו, לאפוקי בבורגו מאשטרי שבהאמבורג שאין בידו להעריך מלחמה כלל בלתי רצון אנשי העיר במה כחו יפה להשכיר רשותם, וכבר נודע שכתבו ז"ל שאין השכירות מהשר מועיל כלל".

היינו לראש העיר בסדרי השלטון בתקופתו לא היה שום כח כלפי הדרים בבתי העיר, ואף אם בשעת מלחמה יש להם כח כל זמן שאין מלחמה ואין זה בידם, מדוע ניתן יהיה לשכור הימנו?! והוא מציע כפתרון ראש עיר שיכול ליזום מלחמה, היינו, שהוא בעל צבא ושליטה מדינית, אבל אין זה מועיל לסתם ראש עיר.

כמו"כ הוא מקשה על שכירות לזמן רב שיש בו קפידא, ואף לאחר מיתת המלך. ז"ל:

"ובעיקר שאלתין נלע"ד דהיה אפשר לדקדק מדברי הרשב"א שהביא הרב"י ז"ל סי' שפ"ב דדוקא נקט שנה או שנתים דמסתמא אין דרך המלך להקפיד על זמן כזה. אבל על נ' שנה דרך המלך להקפיד, ונהי דכל זמן שהוא שכירו ולקיטו לא חיישינן אקפידא דידיה שהרי אף במקום שהוא אינו רוצה להשכיר שכירו משכיר ה"מ בעודו שכירו, אבל שתועיל שכירותו לאחר שיעבור משכירותו ובהקפדה לא, ואף את"ל דלאו דווקא נ"ל דה"מ כשהמלך חי אבל כשמת המלך אף שהגזבר חי הכל בטל אם לא שמינהו המלך החדש ג"כ וכ"פ מגן דוד (=ט"ז, ס"ק ט) בסימן שפ"ב כשמת אפי' שכרו לזמן אינו מועיל".

אף הב"ח השיג בסי' שצא על דברי הב"י והוא טוען שאפילו משר שיש לו רשות להניח חפציו בבתי הנכרים אין מועילה השכירות, ומסכים לדברי הריב"ש שהשכירות תועיל לרחובות ולא לבתי הנכרים.

וכן בשו"ת הב"ח (חדשות סימן ד) וז"ל: "בהא סליקנא ובהא נחיתנא. שאין לנו לשכור רשות כל הבתים להכניס ולהוציא לבתי הגוים רק יש לשכור רשות המבואות שיוציאו ויכניסו מבתי היהודים זה לזה דרך המבוי דבזה יועיל שכירות מאדון העיר או משכירו. וגם צריך לבאר בפירוש שאין מועיל שכירות זה אלא כ"ז שהמלך קיים אבל לאחר מותו בטל השכירות אע"פ שלא כלו החמשים שנה".

ואף הנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' לב) מפקפק: "ואמנם מה שיש לחוש הוא אותם אנשי החיל העומדים בבתי אינם יהודים שם, ועד עכשיו היה מועיל קניית רשות משר העיר ועכשיו אנשי חיל הללו אינם עומדים תחת ממשלת שר העיר. ואעפ"כ נראה לי אם אין לאנשי החיל מקומות מיוחדים רק המה עומדים באכסניא אצל העירונים והעירונים עמהם יחד במדור א"כ ודאי שיש רשות לשר העיר להניח שם כלים ומועיל שכירות או קניית רשות משר העיר כמבואר בסימן שפ"ב סעיף י"ח. אבל אם יש לאנשי החיל איזה בית מיוחד לעצמם כמו שקורין במדינה זו קאזרנ"י (=מחנה צבאי) ודאי שאוסרים הטלטול וצריך לשכור רשות מאחד מפקידי הקיסר ירום הודו או משכירו ולקיטו".

היינו חיילים שאינם סרים לפיקודו של ראש העיר וחונים במחנה לעצמם מצריכים שכירות מפקידי הקיסר ולא די בשכירות משר העיר.

בשו"ת ישועות מלכו (או"ח סי' לא) מקשה על דברי החכ"צ: "ועיינתי בתשו' ח"צ סי' ו' ורואה אני שדבריו המה תמוהים, כי הנה נראה שהבין הרב ז"ל דשכירות ששוכרים מהפקיד לפי שיש לו תפיסת יד, לכן נשען על דברי הרב"י לפקפק, וז"א דהא דתפיסת יד הבעלים ושכירו ולקיטו תרי מילי נינהו כמבואר בב"י סי' שצ"א בשם הר"י קארו דתפיסת יד הו"ל כבעלים ממש ושכירו ולקיטו הוא מטעם שליח, וזה שאנו שוכרין מפקיד הוא משום שיש להמלך תפיסת יד ובידו להושיב בבתי העיר כל חפצו כרצונו לצורכו, הו"ל משרתיו כשכירו ולקיטו ולזה אף שאין למשרתיו רשות לעשות דבר בלתי פקודת אדונו מ"מ כיון שהוא משרתו הו"ל כשליחו. אלא ודאי דפקידי העיר אין אנו דנין אותם כבעלים כיון דאין להם רשות כלל אלא מטעם שליחות קאתינן כיון שהם משרתי המלך. וכן ראיתי להדיא בתשו' מהרי"ט סי' צ"ד שכתב שאע"פ שאין להם רשות לעשות שום דבר בלתי ציווי אדונם מ"מ מהני מטעם שכירו ולקיטו וע"ש שהקשה דא"כ יהי' די לשכור מאדם אחר ותירץ דבעינן שיהי' מטפל בעבודת המלך, ותימא גדולה על האחרונים שהרי מבואר בב"י סי' שפ"ב דגזבר שהוסר מפקודתו יכולין לשכור הימנו כל שאוכל מפרס המלך הו"ל כמשרתו ומהני וע"כ מטעם שליחות, ומזה נדחה נמי מה שחידש בעל נוב"י דבמקומות שיש דירות מיוחדות לאנשי חייל דלא מהני שכירות הפקיד כיון דאין רשות בידי הפקיד להושיב שם כליו וז"א כלום, דשכירות הפקיד אינו מכחו רק בשליחותו של המלך [ובשליחות מהני אפי' הבעלים מוחים דלא בעינן דעת כמבואר בפ' הדר ופסקינן בסי' שפ"ב] והרי יש להמלך כח לעשות בזה כחפצו ולא גרע מפקיד שהוסר ואוכל פרס המלך וזה כלל גדול בדינים אלו שכל שהוא ממשרתי המלך ומזומן לעבודתו הרי הוא כשליחו של המלך לזה אע"פ שאין לו כח ואינו פקיד על הבתים כלל ואינו ממונה להושיב שם כלום שהרי שכירו ולקיטו פרש"י שהוא שכירו ללקוט קצירו אע"פ שאינו משרתו לבית מ"מ מהני שכירתו, ואין בידי ס' נוב"י לידע יסודו אך כפי מה שהעתיק כ"ת דבריו נפלאו בעיני, גם דברי הח"צ אפשר דמיירי בשר שאין עליו קצין ומושל שיש לו כח הא כשיש עליו מהני מדין שליחות, ואפי' את"ל שדברי הח"צ המה כפשוטם ודאי המה דחוים מהלכה".

היינו הרב יהושע מקוטנא סובר שאי"צ שלמשכיר יהיה כח בבתי הנכרים או ברחובות אלא די בכך שהוא פקידו של המלך, ונחשב כשלוחו, וכיון שלמלך כח בכל בתי ורחובות העיר די בכך.

וכן כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' לג): "ומ"ש רו"מ אם נכון לשכור מן הקאמיסר (=הקצין) של שר העיר, הדבר פשוט שבזה"ז שאין השר גובה שום מס ואין לו שום זכות בבתי העיר ל"מ השכירות ממנו כמבואר מדברי הב"י סי' שצ"א בשם הראשונים וכ"ה בשו"ת נודע בשערים מ"ת סי' ו'. ואולם המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לשכור רשות מן הבורגערמייסטיר (=ראש העיר) שיש לו רשות להעמיד אנשי חיל דמלכותא בבתי העיר ואף דלא שכיח במדינתינו שיהי' אנשי חיל בעיירות הקטנות זולת בשעת מלחמה מ"מ הרי הוא ממונה לגבות מס המלך ולהעמיד אנשי חיל המלך וכיון שביד המלך לעשות מלחמה או להעמיד אנשי חילו בכל מקום ובכל עת שירצה הרי שכירו ולקיטו שוכרין ג"כ ממנו וגם מן הפאליצייא (=משטרה) יוכלו לשכור דגם שכירו דשכירו שוכרים ממנו כמ"ש בש"ע וע' בב"י שם בשם תשו' הר"י קארו. ואם אמנם כי בשו"ת ח"צ סי' ו' פקפק בהיתר שכירות מן הבורגערמייסטר הנה לפי דברינו הנ"ל סרו כל פקפוקיו יעו"ש ותבין. וכן מצאתי בשו"ת גו"ר חא"ח כלל ג' סי' כ"ב להקל בזה, ופוק חזי מה עמא דבר, וכן נוהגין בכמה מקומות וכן אני נוהג ובכל עת שבוררין בורגערמייסטר חדש צריך לחזור ולשכור מחדש. ושמעתי מזקן א' שהי' משובתי שבת אצל הגה"ק אבדק"ק בוטשאטש ז"ל ובעת סעודת שחרית בא א' מבני העיר וסיפר לפ"ת (=לפי תומו) שמת הבורגערמייסטיר וציוה תיכף להכריז בעיר שאסור לטלטל והיינו ג"כ משום דכל היתר הטלטול רק ע"י שכירות מהנ"ל".

למעשה, כפי שכתב המהרש"ם, האחרונים צעדו בדרכו של הב"י, ואע"פ שהשכירות היא שכירות רעועה נהגו ישראל בה. והראוני בשו"ת ישכיל עבדי המספר שחכמי ישראל בתורכיה היו מביאים לשולטן החדש, תשורה יפה ובכך שוכרים הימנו את כל בתי הנכרים.

אלא שבכל זה לא די, שהרי בימינו אף למדינה או ראש הממשלה אין סמכות להפקיע דירות אחרים או להניח חפציו בדירותיהם. ואפילו אם במדינות נכרים היתה למלך סמכות כזו הרי כתב הר"ן (נדרים כח ע"א): "וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה". (וכ"כ רשב"א נדרים בשם הר"א ממיץ, ובתשובותיו ח"ב סי' קלד, או"ז ב"ק סי' תמז, נמוק"י שם).

ואולי בתקנות לשעת חירום מותר למפקד האזור להניח כליו בדירות פרטיות אבל בסתם אין למדינה כח ברשות הפרטית. וע"כ בפשטות אין בימינו במדינת ישראל, בערים הגדולות שכל דירה שייכת לאדם אחר ממי לשכור, וממילא יאסר הטלטול ברחובות העיר. ואף לרשות העירונית אין כח לסגור רחובות בסתמא. וכש"כ שהדבר קשה בבתים בהם גרים נכרים, שהרי שם אף בחדר המדרגות לא ניתן לטלטל אא"כ שכרו ישירות מהדיירים הנכרים.

וכך השיב לי הרב הגאון דב ליאור רב העיר חברון וקרית ארבע, שכדי למנוע את בעיית הטלטול הוא שכר מהמפקד הצבאי את רשותו בכל בתי העיר. וכיון שהמפקד הוא שליח צה"ל אע"פ שהוא התחלף השכירות מול צה"ל קיימת. אלא שהסדר זה מועיל בשטח צבאי אולם באזורים בהם הניהול עפ"י חוקי מדינת ישראל ולא חוק צבאי אי אפשר לעשות זאת. וע"כ צע"ג מה לעשות בערים הגדולות במדינת ישראל. (עיין בהסכמת הרה"ג ליאור ובדבריו שם).

בעיית מחללי השבתות

עד עתה התייחסנו למחללי השבתות כנכרים, וע"כ אותה שכירות מראש העיר או ממפקדה הצבאי אשר מועילה לנכרים תועיל אף למחללי שבתות. אולם אין הדברים כה ברורים. מפני שאף מחללי השבתות נחלקים למחללים בפרהסיא ולמחללים בצינעה.

פסק בשו"ע (או"ח סי' שפה ס"ג): "ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כעכו"ם. ואם אינו מחלל אלא בצינעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות". והשאלה נחלקת לשני המינים למחללים בפרהסיא ובצינעה האם מועילה שכירות?

בשאלה זו עסקו כמה מהאחרונים. ליבן שאלה זו בשו"ת מלמד להועיל (ח"א סי' עא, עב) הרד"צ הופמן.

בסי' עא (שהוא המאוחר) פוסק בקצרה שתועיל השכירות משרי העיר הן למחלל שבת בפרהסיא והן למחלל בצנעא.

ובסי' עב מביא בשם תשובת יד אליהו שעשו מחללי שבתות בפרהסיא כנכרים לגבי עירוב וממילא אינו מבטל רשות אלא צריכים לשכור ממנו, ואף שכירות רעועה תועיל בו כבנכרי. ומהנשמת אדם (כלל עה סי' כו) מביא שהסתפק בכך.

ומסיים תשובתו: "אחר שכתבתי זאת בא לידי ספר תא"ו (=תולדות אדם וחוה) לרבינו ירוחם וראיתי שם בח"א ני"ב חי"ו בתחילה כתב וז"ל הדר עם הנכרי או עם מי שאינו מודה בעירוב כגון כותי אינו אוסר דירתו כי דירתו אינה דירה עכ"ל הרי שסובר דגם דירת כותי אינה דירה ודוחק לומר דהוא רק לאחר גזירה שעשאוהו כנכרי לכל דבריו דהא כתב או עם מי שאינו מודה בעירוב כגון כותי משמע דטעמא מפני שאינו מודה בעירוב הוא ואף קודם גזירה לא היה אוסר, ואח"כ כתב ר"י וז"ל: המחלל שבת בפרהסיא או עובד ע"ז הרי הוא כעכו"ם ואינו מועיל עד שישכור פי' אינו יכול לבטל רשות, אבל המינים שאינם עובדי ע"ז, והמחלל שבתות בצנעה וביתוסי וצדוקי וכל כופר בתורה שבעל פה שאינו מודה בעירוב אינו כעכו"ם ואין שוכרין ממנו אלא מבטל רשותו ונותן רשותו והוא אוסר על ישראל אפילו יחיד שדר עמו בחצר, עכ"ל". ומוסיף הרד"צ להביא אחרונים שנטו לקבוע דינו של מחלל שבת בפרהסיא כנכרי, ואחרים החולקים כי רק לחומרא דינו כנכרי, אבל לקולא אין דינו כנכרי.

המשמעות להלכה קשה ביותר, כיון שבתוך עמנו אנו יושבים, ובשכונות מצויים יהודים כאלה ואחרים, ואם שכירות אינה מועילה ביטול או נתינת רשות לא יועילו אצלם, מפני שאף אחד לא יעבור ויקנה מהם את רשותם. מה גם שאם ישראל מוציא חפציו מביתו לרחוב הוא נחשב כחוזר בו מביטול רשותו (עי' סי' שפא ס"א).

בשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל ג סימן כב) נותן לכך פתרון: "עוד יפה כח השכירות מן הגזבר לפי שיש בינינו צדוקים (=קראים) וכתב הרמב"ם בסוף פ"ב מה' עירובין דצדוקי אינו בדין שכירות ולא מהני אלא שיבטל רשותו לישראל וצדוקים הללו לא ישמעו לנו לבטל רשותם כראוי ונמצא אוסרין עלינו, ולזכותם בעירובינו אי אפשר שאינם מודים בעירוב אמנם כשנשכור מן הגזבר נמצאו בתיהם של צדוקים גם הם מושכרות אצלנו בדינא דמלכותא ושוב אינם אוסרין עלינו".

ונראה שפתרון זה מועיל אף לנו. כך פסק השו"ע (סי' שפ ס"ג): "אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו י"א שמועיל כמו ביטול וי"א שאינו מועיל".

וכתב המשנה ברורה (סי' שפ ס"ק יג): "וי"א שאינו מועיל - ס"ל דלא תקנו שכירות אלא בעכו"ם אבל לא בישראל. ועיין באחרונים שחתרו למצוא טעם לזה והמ"א מצדד דבחול לכו"ע יכול להשכיר דלא גרע מביטול אלא דבשבת אסור לשכור דהוי כמקח וממכר. ולענין הלכה הא"ר פוסק דאין שכירות מועלת בישראל כלל אבל שארי אחרונים מקילין בזה לענין ימי החול כהמ"א".

היינו לפי רוב האחרונים שכירות תועיל אף במחללי שבתות בצינעה ובתנאי שהשכירות היא בחול ולא בשבת.

דן בשאלה זו בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קפב) ומסיק: "עוד נשאר לנו לברר, מה נעשה עם ישראלים כאלו אשר הם שומרים שבתם בשוק, ואינם מחללים בפרהסי' ועם כל זה אינם מודים בעירוב, דבעונה"ר יש כמה כאלו, ומפורש בסי' שפ"ה במחבר, ומבואר בבירור יותר ברמב"ם פ"ב דעירובין הל' ט"ז וז"ל: כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו, לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעכו"ם, אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזו היא תקנתו עכ"ל, וכי אנו הולכים לכל אחד מהם שיבטלו רשותם, והלא הם במסתרים ובימים האלו בעוה"ר הם שכיחים כמעט בכל הקהלות".

ומעלה למסקנה כי בדוחק השכירות תועיל אף למחללי שבתות בסתר.

ועל כן למסקנה נראה שבמקום שמועילה שכירות היא תועיל אף למחללי שבתות בצינעה שלא ניתן לשתפם בעירוב.

מסקנה

נראה כי להלכה אם היה ניתן ממי לשכור רשות היה זה מציל את בעית העירוב בערים הגדולות. אולם בימינו, ובעיקר במדינת ישראל אין ממי לשכור ועל כן כל העירוב בערים הגדולות צריך עיון.