חבל נחלתו ד ו

סימן ו- פתיחת פחיות ואריזות חד פעמיות בשבת

שאלה

האם מותר לפתוח שקיות חלב, בקבוקים חתומים, פחיות לשתיה ואריזות שיצירת הפיה מלווה בקריעה או שבירה או חיתוך בשבת?

תשובה

א

נדון תחילה באריזות חד-פעמיות העשויות נייר או נילון, אשר קורעם ומוציא את תוכנם, ומשתמש בשקית לאחסון המאכל עד ריקונו וזריקתו.

בשש"כ (פ"ט ס"א) כתב שמן הראוי לפתוח את כל האריזות בין בקבוקים ובין אריזות חד-פעמיות שיזדקק להן במשך השבת. ובהערה הוסיף מס' מנחת שבת שאם לא פתח הוא פושע. בהמשך הפרק (ס"ג) כתב שתי דעות: דעה אחת שאין לפתוח כלל אריזות סגורות (בהתבססות על החזו"א שיובא להלן), ודעה שניה שמותר לפותחן אם אין מתכוונים להשתמש בהן שימוש נוסף וכן פתיחתן נעשית ללא פתח יפה לשימוש (הגרשז"א).

ונעיין בדבריו.

ב

בפתיחת האריזות נוגעים בשני איסורים: קורע ומכה בפטיש, ולעתים אף מחתך.

לגבי קורע כתב בשו"ע (או"ח סי' שמ סי"ג): "אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי". ובבאור הלכה (ד"ה אין שוברין) יצא לחלק ולומר שקורע שייך רק בקורע לשתי חתיכות או יותר וזקוק לשתי החתיכות ואסור מדרבנן משום קורע. אבל אם חותך חלק ומשליכו אסור משום מתקן כלי (שיידון להלן).

אולם פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' שיד ס"ח): "חותלות (פי' מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם".

היינו כיסוי שנועד לשמירה מותר לקרעו בשבת ולהוציא את השמור בכלי, ואי"צ לפותחו מערב שבת. והכלי נחשב כקליפה לאגוז השומרת על החלק הנאכל, ושוברים אותה ע"מ להוציא את הנאכל, וזורקים את הקליפה.

ובאר על כך המג"א (ס"ק יג): "ששובר אגוזים - משמע דוקא הני דלאו כלים גמורים דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם אבל כלי גמור פשיטא דאסור, כ"מ בירושלמי דף י' ע"ב".

היינו המג"א הוסיף שחיתוך וקריעה בגוף הכלי השומר את התמרים מותר בתנאי שהכלי אינו כלי גמור. ונראה על כן כי עטיפה אטומה השומרת על הפרי ואינה כלי גמור מותר לקורעה כדי להוציא את תוכנה, מפני שנחשבת כקליפת פרי. ונראה שכיון שאינה כלי אף השימוש בה כשהיא פתוחה אינו מחשיבה לכלי, ולא נחשיב את הקריעה כיוצרת כלי*.

וכן בסעיף הקודם כתב השו"ע: "חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו; ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו; אבל פותחת של עץ ושל מתכת, אסור להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה". מתבאר כי אפילו בכלים גמורים מותר לחתוך את הסגירה כשאינה כלי גמור ע"מ להוציא את תוכן הכלי. ולפי"ז נראה כי אריזות חד פעמיות מותר לפותחן ולקורען אפילו במקום הדיבוק ואין זה נחשב בנין או סתירה בכלים.

וכן ראיתי בספר מנוחת אהבה (פט"ז ס"ו) שהתיר בתנאים אלו: א) שיקרע את השקית באופן שניתן יהיה להשתמש בה כבתחילה (משום שחושש לאיסור קורע)*. ב) לא ישתמש בה שימוש נוסף. ג) לא ישתה מתוך השקית אלא יעביר תוכנה לכלי אחר. ד) לא יקרע במקום אותיות.

לגבי תנאיו הראשון והשני חושש לכך משום קורע, ולענ"ד אין בכך איסור עפ"י הנפסק בשו"ע לגבי חותלות, וע"כ בין אם האריזה נזרקת כולה ובין אם לאו רשאי לקורעה בשבת שלא במקום אותיות. לגבי תנאו השלישי נדון להלן בגדר מתקן מנא.

ג

תיקון מנא אסור משום מלאכת מכה בפטיש כמבואר ברמב"ם (הל' שבת פ"י הט"ז): "המכה בפטיש הכאה אחת חייב, וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה והמגרד כל שהוא והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו".

ובפרק כג (הל' א-ב) הוסיף הרמב"ם:

"העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל הרי זה חייב משום מכה בפטיש, לפיכך גזרו על כל נקב אפילו היה עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו, ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש ואין מוסיפין בו, אבל פותחין נקב ישן, והוא שלא יהיה הנקב למטה מן השמרים שאם היה למטה מן השמרים הרי זה עשוי לחזק ואסור לפתחו.

נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין ובלבד שיקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי, שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, ומביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף לפני האורחין ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות לבו".

עולה מדעת הרמב"ם שמתקן כלי הוא בעשיית פתח להכניס או להוציא אבל אם שובר שלא ע"מ לעשות כלי מותר.

מקור הרמב"ם מהמשנה בשבת (קמו ע"א): "שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ואין נוקבין מגופה של חבית - דברי רבי יהודה, וחכמים מתירין". ומלשון הרמב"ם משמע שאפילו בחבית שלמה מותר לשוברה כדי להוציא את הנתון בה.

השו"ע (שיד, א) פסק: "אין בנין או סתירה בכלים וה"מ שאינו בנין ממש כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת, ובלבד שלא יתכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח דא"כ הוה ליה מתקן מנא, אבל אם היא שלמה אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי ואפילו נקב בעלמא אסור". ומקור דבריו בשבורה ומודבקת הוא עפ"י הגמ' בביצה (לג ע"ב) שתרצו דוקא במוסתקי. ולפי דבריו אסור לשבור כלי גמור ולהוציא תוכנו וכמש"כ לעיל המג"א.

אולם בערוה"ש (שיד, ז, ח) חלק עליו, והוכיח כי הראשונים סברו שאף חבית שלמה מותר לשבור כיון שהוא מקלקל בעלמא. ז"ל ערוה"ש (ס"ז): "וכן פסקו הטור והשו"ע ס"א ולא הביאו דעה אחרת כלל. ולא ידעתי כיון דהוא מילתא דרבנן למה לא הביאו דעת הרמב"ם והר"ן להקל ובפרט שגם להירושלמי כן הוא, וכן היא דעת רש"י והרע"ב שכתבו: שובר אדם את החבית לפי שאין במקלקל שום איסור* עכ"ל, כלומר ולכן התירו בחבית כדי שיאכל [ר"ן] וכיון שרש"י והרמב"ם והר"ן והרע"ב מתירים למה לא הביאו דעתם כלל וצ"ע". וביחו"ד (ב, מב) האריך להוכיח כי רוב הראשונים לא סברו כתוס' וטור לאיסור. וכ"כ בחלקת יעקב (או"ח קכב).

וא"כ לגבינו, באריזות חד פעמיות שאינן כלי גמור ואינו פותח להן פה לעשות כלי לא בפתח ולא לאשוויי את השקית או האריזה לכלי אין איסור בפתיחתם בשבת. ואף בשקית חלב אם אינו פותח ע"מ ליצור פתח יפה אלא חותך פינה כלשהיא, אין זה עשיית כלי אלא שימוש בכלי, וע"כ מותר לפותחה בשבת שלא במקום אותיות. וכן שקיות מיץ או שוקו אי"צ להקפיד על העברה מהן לכלי אחר, אלא יכול לשתות מהן ישירות ודלא כדעת המנוחת אהבה*.

ד

נביא עתה מדברי האחרונים בעניין פתיחת קופסאות וכד'.

החזון איש (הל' שבת סי' נ"א ס"ק י"א) התייחס לפתיחת קופסאות שימורים, וכתב: "קופסאות שמן או של דגים העשוין מטסי ברזל ורצופים מכל צד, וחותכין בסכין את הטס שעל הפתח נראה דלא דמי כהסרת המגופה דשרי. דהכא מרוצף בבדיל ואבר והוי החיבור עיקר הכלי, ומיהו משום סתירת כלי ליכא כאן שאין כאן סותר כלל, שהפתיחה תיקון, וסתום מכל צד לאו כלי הוא, וכשעושה לו פתח נעשה כלי, ומקום הספק בזה הוא בשאין דעתו על הקופסא אלא להוציא מה שבתוכה ולזורקה לאשפה, וזה חשוב כשובר חבית ליטול הגרוגרות, וכמתיז ראשה וכקוטם להריח, וכשובר חותמות שבכלים, ואפילו לדעת התוס' דלא הותר אלא במוסתקי, אבל שלמה אסור משום סתירה, הכא שרי דאין כאן סתירה כלל. אמנם יש לאסור משום גזירה דלמא יכוין לשם פתח, ומשום זה מוקי לה בביצה ל"ג ב' במוסתקי, והרבה בני אדם דעתם על הקופסא לשמש בה להניח בה בורית או מסמרים וכדומה, וזימנין דאינו אוכל כל הדגים השתא וניחא לי' בשימושה, ולא דמי למתיז ראשה בסייף, דהתם בפתוחה ומגופפת במגופה, ואין המגופה חיבור, והתזת גופה קלקול ולא בנין, אבל הכא כל דניחא ליה בשימוש כלי דידה חשוב פתח. ואפשר דאף בדעתו לזורקה אין מתחשבין עם כוונתו, דלא מצינו היתר שבירה אלא ביש לחבית פתח, אבל גשם חלול בפנים וסתום מכל צד, כל שעושה לו פתח חשיב בנין, והרי בשובר צריך ליזהר שלא ליפות את הנקב, והכא שמחליף גוף אטום לצורת כלי, בכל שבירה שעושה חשוב נקב יפה, ולא גרע מנקבה בצדה דאסור, זכר לדבר עשיית אלפסין חרניות, לפי' ר"ת ביצה ל"ב א' ד"ה אלפסין"*.

מתבאר מדבריו כי חשש לעשיית כלי מהגוף האטום רק במידה וצריך לו לשימוש נוסף, וכן חשש לעשיית פתח העשוי להכניס ולהוציא אם ממשיך ומשתמש לאחר ריקון הקופסה שפתחה לצרכים אחרים.

והעיר על דבריו בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן קכא): "ומה שטען החזו"א, דהרבה בני אדם דעתם על הקופסא לשמש בה בורית או מסמרים וכיו"ב, אנן נמי נאמר, דזה היה במקומות שהעניות היתה מצויה מאד, אבל במקומות הללו אנן סהדי דרובם ככולם נשלכין לאשפה, ועל המציאות אין לפלפל".

וע"כ נראה שלפי דברי החזו"א מותר לפתוח קופסאות שימורים בשבת אם מעבירים את תוכנם לכלי אחר וזורקים את הקופסה ואי"צ לקלקלם קודם פתיחתן. אמנם רוב האחרונים חלקו על קביעתו של החזו"א שמדובר בגוף אטום שאינו כלי, והם מחשיבים את פתיחת הקופסאות לשבירת מוסטקי, וע"כ מתירים זאת לגמרי בשבת.

ה

באגרות משה (ח"א סי' קכב) לאחר עיון מעמיק בדיני פתיחת קופסאות ואריזות בשבת, הסיק: "נמצא לדינא שאלו הקענס ותיבות השפראטנס (=דגים) וכן צוקער וכה"ג שאר מיני אוכלין שנמכרין חבילות כרוכין בשק של נייר שנעשו רק בשביל אלו המונחים שם וגם ידוע שאחר שלוקחין משם האוכלין זורקין אותם בני המדינה לאשפה, יש להתיר לכו"ע לשוברם ולקורעם מטעם הש"ע שדמי לשובר אגוזים שכתב בחותלות, וכל שכן באלו שרובן נשברין ומתקלקלין בפתיחה עד שאין ראוין כלל לשום דבר שמותר מטעם הש"ע דהוי כשבירת אגוזים.

ובצוקער ומיני אוכלין שבשק של בגד שראוין לתשמיש אחר וכן אלו הקענס שיש מבני המדינה שמשתמשין בהם אחר שלוקחין האוכלין שבו לדברים אחרים ליכא טעם היתר זה. וכן אף בשקים מנייר אם לא נעשו דוקא לאוכלין אלו ליכא טעם היתר זה דהוא כשבירת אגוזים. אבל בשקים של בגד ושל נייר יש להתיר לקרוע אף להש"ע מהא דהתוספתא ומטעם שבארתי שסתירה לא שייך בשל בגד ונייר רק קורע, וקורע שאני מסותר דלא סגי בתיקון כזה דלקיחת האוכלין ואם השק אינו תפור רק קשור בחבל מותר ודאי לחתוך החבל לכו"ע שהוא דין חותמות שבכלים שבעירובין.

ולשבור הקענס שהם ממתכות באלו שיש שמשתמשין בהם אחר שלוקחין האוכלין לדברים אחרים וכן כלי עץ וכלי חרס וכלי זכוכית וממיני פלסטיק, הם בפלוגתא דרבוותא שרש"י והרי"ף והרמב"ם ור"ן ורשב"א וריטב"א והרא"מ ותירוץ ראשון דתוס' עירובין והגר"א מתירין אף בשלם, ולתוס' שבת אסור מדרבנן בכלי שלם שחס עליו שמא יתכוין לעשות כלי ורק במוסתקי שלא חס וליכא למיגזר מותר, ולדידהו יש להתיר בשק של נייר וקענס כאלו שודאי אין חסים עלייהו כגון קטנים ביותר שליכא למיגזר. ולתוס' עירובין בתירוץ ב' ולהרא"ש והטור והש"ע אסור בכלי שלם מטעם שיש סתירה בכלים ולכן יש לאסור כיון שרבותינו בעלי הש"ע המחבר והרמ"א הכריעו לאסור. אך אולי באלו הנוהגין היתר בזה ע"פ הוראה מחכם אין למחות וכן כתב בערוך השלחן סי' שי"ד סעי' ח' שאין למחות".

אולם למעשה מסיק: "וכל זה מדינא, אבל למעשה אין להתיר כיון שבני תורה מועטין בעוה"ר עיין בשבת דף קל"ט שבמקום שאינן בני תורה יש דברים שאין להתיר כדי שלא יבואו להקל, ורואה אני שכ"ש בזה וכ"ש בדור ובמקום פרוץ כבזמננו ומקומותינו שצריך להחמיר ואין לקרוע לא שק של בגד ולא של נייר ולא לשבור הקענס ותיבות השפראטן ואף לא לחתוך ולקרוע החבל שקשור בו השק אף בדברים שהם יותר צורך שבת וכ"ש בדברים שאין בהם צורך שבת כ"כ רק שהוא לכבוד ועונג שהמניעה אף רק מחמת יראה מחשש חלול שבת זהו כבוד שבת היותר גדול.

אך אם יש צורך גדול כגון בסעודת נישואין או שהזמין אורחים ויהיה לו בושת יקרע וישבור ע"י עכו"ם ואם ליכא עכו"ם אם הוא ת"ח ובצנעא יש להתיר לו בצורך גדול כזה שיהיה לו בושת אבל רק בדברים שכתבתי שמותרין מדינא, אבל לשבור כלי שלם אין להתיר אף בצורך גדול כזה אף לא לת"ח בצנעא אלא ע"י עכו"ם יש להתיר אף בהו במקום צורך גדול".

והנה לגבי רוב האריזות שלנו רובן הן חד-פעמיות ואין משתמשים בהן שימוש חוזר, ורובן אינן עמידות ואינן עשויות חומרים נוקשים, ורוב האוכל הקנוי הוא באריזות חד פעמיות, ובתביעתו שלא לפותחם בשבת נעשה חומרו קולו, שהחמיר מפני שאינם בני תורה ואסר לכו"ע את המותר. ואולי בחו"ל שהם אינם בני תורה צריך להחמיר עליהם אבל במקומותינו שישמעו להקל ולהחמיר, נראה להקל.

ו

וכן מסיק בשו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' קכא): "תבנא לדידן, לפתוח קופסאות סארדינען בשבת, יש לסמוך להתיר אי משום דיש לסמוך אכל הני פוסקים הנזכר בס"ק ב' דאף בכלי שלם מותר לשבור, וכשיטת הירושלמי דעירובין, אי משום דבכאן אף לפסק השו"ע לאסור בכלי שלם, בני"ד כיון דלאחר שנפתחים נזרקין לאשפה, והן עשוין רק לתכלית זה לשמור האוכל, א"כ דמי ממש לחותלות דמותר אף לפסקו דהשו"ע משום דהוי כקליפי אגוזים. ועוי"ל, כיון דהני קופסאות לאחר שנתרוקנו נזרקין, א"כ לפי המבואר ברש"י ובתוס' ורא"ש דשבת קמ"ו, דמשה"כ שרי במוסתקי, דמחמת גריעותו לא חייס עלי' וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי, אם כן בני"ד דנזרקין פשיטא דפשיטא דלא יתכוין לעשותם כלי והוי כמוסתקי דשרי לכ"ע".

וכן הורה הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' מב). וכן פסק בשו"ת צי"א (ח"ו סי' לה, חי"ד סי' מה).

וכך מצאתי בס' "שערים המצויינים בהלכה" בקונטרס אחרון (ח"ב עמ' רעו לס"ק מו) שמתיר, ובסיום דבריו כתב: "ונאדי החלב שהן מנייר ודבוקין במין דבק, בודאי מוסתקי הן ואין חשובין כלום, ומותר לפותחן, אלא כיון דהדרך לפתחן באופן שעושה כמרזב, ודרך שם שופכין החלב, וכבר כתב המג"א (שיד ס"ק יד) בשם התוספתא דאם מתכוין לעשות זינוק אסור ולכן יפתחו לגמרי וישפוך בא' מד' הזויות". ועי' להלן בדברי הגרשז"א בעניין פתיחת פחיות בשבת.

ז

נעבור לדון בשיטת הגרש"ז אוירבאך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' צא יב, ח"ב סי' לב) בענין פתיחת בקבוקים שכדי לפותחם צריך לשבור את הטבעת התחתונה המהדקת את הפקק לבקבוק.

כתב בשש"כ (פ"ט סי"ז) עפ"י הגרשז"א: "אסור להסיר את מכסה הפח מבקבוק אשר עם פתיחתו נהפך המכסה לכלי ראוי לשימוש כפקק הברגה". ובהמשך מוסיף כי הדרך המותרת להשתמש בפקק פח בשבת היא לנקבו קודם השימוש בו.

עיקר סברת הגרשז"א (תניינא סי' לב) היא: "לענ"ד נראה שאם אין בדעתו לזרוק את הפקק לאשפה אלא רוצה להשתמש בו כרגיל לכסות ולחזור ולפתוח וחוזר חלילה, לא ידעתי למה לא נחשוש בזה לאיסור תורה ממש, אך אם מנתקו באופן שחלק מהפקק נשאר מחובר לטבעת התחתון אפשר דאיסורו רק מדרבנן, מפני שעדיין אינו נחשב לפקק כי אם לשימוש של אותו בקבוק בלבד ואף גם זה הוא שלא כרגיל. אולם בכה"ג שמרחיב את הידוק הטבעת נראה שבהרחבה זו נעשה ממש פקק ואינני יודע לכאורה שום מקום לחלק בין ניתוק להרחבה, ואף שבפקק רגיל הנקרא כיום בשם פקק "כתר" ג"כ מעקמים אותו וע"י זה מתרחב וראוי לכיסוי ולפתיחה, שאני התם דגם מעיקרא יש עליו שם פקק רק צריכים כח חזק לפותחו שלא ע"י פתחן". וכן ידוע לי מעדות אישית שענה לשואל על פתיחת בקבוק עם פקק מתכת: "חוששני לו מחטאת".

אולם לגבי פתיחת פקק פלסטיק ע"ג בקבוק כתב: "מה שכתבתי בפשיטות לאסור פתיחת פקק הברגה, הוא רק כשהטבעת הנלחצת היא ממש חלק בלתי נפרד מגוף הפקק, ולכן אף אם קלקולו הוא רק בגלל ההידוק מכל מקום יש לראותו כפקק מקולקל אשר רק ע"י הניתוק מהטבעת הוא שוב חוזר להיות פקק יותר קצר ומתוקן, מה שאין כן סוג פקק של נידון דידן הרי גם לפני שהרכיבו אותו על הבקבוק, הרי הטבעת הזאת נפרדת ברובה מהפקק עצמו וניכר לכל אדם שהטבעת הזאת היא מיועדת רק להידוק הפקק על הצואר, והיא גם יותר דק מהפקק, ולכן אף שגם טבעת זו מחוברת בחלקה עם הפקק, מכל מקום ניכר ממש שהוא דבר נפרד ורואים שהפקק הוא העיקר והטבעת היא כמו עור או שעוה שמסביב למכסה ולכן הרי הם כשני דברים נפרדים. ואין דעתי נוחה מזה שאוסר בשמירת שבת כהלכתה פרק ט' אות י"ח להסיר בשבת את המכסה ממכסה של קופת קוואקער אם הפס הזה הוא ניכר ונראה כנפרד מעיקר הקופסא, ולכן נראה לענ"ד לענין נידון דידן דשפיר שרי להסיר אותו בשבת".

והנה מלבד שהפוסקים האחרים (צי"א, יחו"ד, מנוחת אהבה פכ"ד סי"א) חלוקים על הגרשז"א וסוברים כי פקק המתכת היה ונשאר פקק אף בקביעתו בבקבוק, ואין פתיחתו נחשבת ליצירת כלי. הנה אף הוא עצמו התיר בפקקי פלסטיק מפני שהטבעת נפרדת ברובה מהפקק. ומאד משונה שלא הבחין שכך הוא מבנה פקק המתכת. שמלכתחילה משאירים את רוב הטבעת חתוכה מגוף הפקק ורק משאירים חיבורים מעטים שיספיקו להידוק הפקק לבקבוק, אבל לא יפריעו לפתיחתו ביד בלא צורך לכלי. וא"כ תמוה מה החילוק בין שני הסוגים. וראיה לדעתנו שמבנה הפקקים שווה שהרי שניהם עם פתיחתם נקרעים באותו מקום ונותרים טבעת ופקק, ולא מצינו באף פקק מתכת שהוא יקרע במקו"א. ואולי הגרשז"א דיבר על פקקי מתכת שונים מהמצוי בשוק בימינו. וע"כ נראה לענ"ד שאין שום חילוק בין מתכת לפלסטיק ומותר לפתוח את שניהם בשבת*.

ח

ונותר לעיין בדין פתיחת פחיות שתיה או תרכיז שפתיחתן בקריעת לשונית מתכת העשויה לשם כך. וכן בפתיחת מיכלי שתיה מקרטון ולהם פתח עם הברגה מפלסטיק, אלא שלשם הוצאת המשקה דוחפים את הזרבובית לתוך המיכל ובכך קורעים סתימה מפלסטיק האוטמת את המשקה.

ונראה שצריך להכריע האם כלים אלה הם מיכלים אטומים שהוא עושה להם פה כדוגמת דעת החזו"א בקופסאת שימורים, או שהם נחשבים לכלים כבר עתה ופיהם בצידם אלא שפיהם סגור והוא פותחם בקריעתם או שבירתם.

ומתהליך יצורם נראה שזהו פקק אשר בפתיחתו הוא מוכן לקריעה רק במקום הזה, ואין כאן יצירת פתח אלא פתיחתו. ומצאתי ראיה מדברי הגרשז"א המובאים בשש"כ (פ"ט הע' יא, יב) שכתב ששקית חלב היא כמוסתקי היינו כלי רעוע, ובהמשך כתב: "וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבך . דשאני הכא דאין זה גוף אטום אלא רק כסתום במגופה, דמסתבר שמקום דיבוק הנייר שעומד להפתח ג"כ דינו כמגופה, וגם אינו חשיב כמפרק ניירות דבוקין כיון שאין זה של קיימא עכ"ד". ונראה ללמוד מכאן שאף הסתימה בפלסטיק אשר קורעים אותה בפתיחת מיכל השתיה, או הפחית אשר קורעים את פיה במקום שחרוץ ומסורט מתהליך הכנתה אינה אלא כפתיחת מגופת חבית ומותרת.

ואח"כ מצאתי בתוך דברי הגרשז"א עצמו שכתב כן (מנחת שלמה תניינא סי' לב ב-ג):

"ג. הסרת לשונית מפחית שתיה (ח' טבת תשנ"ג).

"נראה דאף שמלאכת מחתך היא אפילו כשהכלי הוא רק לפעם אחת בלבד כמו קוטם קיסם לחצוץ בו שיניו וזורקו מיד, מ"מ בנד"ד אף שהשותה ודאי נהנה מאד מהסרת הלשונית והשתיה דרך אותו חלל, אפי"ה נלענ"ד דכמו שמותר לשבור חבית מוסתקי ולהוציא את הגרוגרות משום דחשיב כשובר אגוז כמבואר בש"ע סי' שי"ד ועיין גם בס' שביתת השבת (י"ב ע"ב) משום דהכל בטיל להאוכלין והמשקין שבתוכם, ומטעם זה גם מותר לקרוע את העור שעל פי הנוד וכן לענין בגד עיי"ש, וה"נ גם כאן אע"ג שאינו מוציא את המשקה כמו בגרוגרות אלא שותה ממש דרך שם, מ"מ לגבי הפחית הרי חשיב כמקלקל בכך כיון שנזרקת מיד לאחר השתיה, ומותר שפיר לעשות בה נקב בשבת ולשתות מהחלל, ולכן כמו שגם מותר לבחור ולעשות הנקב בכל מקום שרוצה וטוב לו יותר לשתות משם, כך גם בנוגע ללשונית שהכל ערוך ומתוקן טוב ויפה מלפני השבת ע"י לשונית מקום אשר נוח מאד לעשות שם חלל ולשתות דרך שם ללא שום טורח וסבל וא"כ למה נצריך אותו לעשות נקב במקום אחר, וכי אסור ליהנות מזה שיגעו וטרחו בערב שבת למקום טוב ונוח. [ואע"פ שעשוי בצורה מיוחדת כדי שבעת השתיה יכנס אויר לפחות ויצא המשקה בנקל אין זה כפתח העשוי להכניס ולהוציא].

ואף שבגרוגרות אסור לעשות פתח יפה, היינו משום דחשיב משום כך כעושה כלי להשתמש גם אח"כ, משא"כ בנד"ד הרי אינו טורח כלל בהסרתה וגם הכל יודעים שהפחיות נזרקות מיד לאשפה, ולכן מסתבר דבזה שמסיר הלשונית חשיב רק כעושה נקב רגיל ולא כמחתך ועושה כלי כקוטם קיסם לחצוץ בו שיניו או כעושה פתח יפה בחבית מוסתקי".

ולגבי מחתך, הנה הגרש"ז התייחס לכך, ועוד נראה כמוש"כ הגר"מ לוי בספרו מנוחת אהבה (פכ"א ס"ד) שאין בקריעת או שבירת חלק מכלי משום מחתך אלא משום תיקון מנא. ולענין תיקון מנא כבר הבאנו מהאחרונים שלא החשיבו זאת כתיקון. והנה שיטת הגר"מ לוי היא שאם משתמש בכלי להוציא נוזל האגור בו, נחשב למתקן מנא וצריך להעביר את תכולתו לכלי אחר ואז לשתות ממנו. אולם כבר הבאנו שהאחרונים חששו למתקן מנא בפה הנוצר בו, או אם הוא כלי אטום ובשבת עושה ממנו כלי. אבל חפץ שהוא כלי והשבירה רק מכשירה את יכולת השימוש בו ואינה יוצרת כלי חדש - מותרת*.

מסקנות

א. מותר לפתוח אריזות חד-פעמיות בשבת ע"י קריעה וחיתוך וכד'.

ב. מותר לפתוח בקבוקים הסגורים בפקק מתכת או פלסטיק ועם פתיחתם נקרעת טבעת בתחתית הפקק ואין בכך עשיית פקק.

ג. מותר לשתות מתוך שקית מיץ או שוקו בשבת ואין צריכים להעביר את תכולתה לכוס ולשתות ממנו.

ד. מותר לפתוח פחית ע"י שבירת הלשונית והרי זה כקריעת שקית, ומותר אף לשתות ממנו ישירות.*.

ה. כלי קרטון חד פעמי שבפתיחתו קורעים את סתימת הפלסטיק האוטמת את המשקה שבפנים, מותר לפותחו בשבת.