חבל נחלתו ג נא
סימן נא- יאוש בטעות מחפץ שלו שנמצא סמוך לרשותו
שאלה
לאדם אבד נגרר לרכב. לאחר כשנה מהאובדן שכן שמצא נגרר באחת מאשפתות החממות באזור שלו, פרק את הגלגלים. לאחר זמן מה בא חבר אחר במושב ונטל את הנגרר מהאשפה, שיפץ אותו והתחיל משתמש בו. המאבד הכיר בנגרר המשופץ את הנגרר האבוד שלו, ותובע להשיבו אליו, בטענה שהוא לא ידע שהנגרר בערימת האשפה הוא הנגרר אשר אבד לו. הנוטל-משפץ טוען שהוא נטלו ממקום הפקר וזכה בו וע"כ אינו צריך להשיב למאבד את הנגרר.
מה הדין?
תשובה
ערימות האשפה שליד החממות אינן הפקר, לא מצד מיקומן ולא מצד 'תוכנן'. מיקומם הוא בפאתי החממות וליד הדרכים שבין החממות. מקומות אלו משמשים את בעלי החממות להנחת שאריות, אשפה, ציוד עודף וכד'.
המאבד לא הפקיר את הנגרר מדעת, אלא הוא התייאש ממנו, בחושבו שהוא אבד. כאמור למעשה הנגרר בכל שנות האובדן היה בערימת האשפה. וע"כ המאבד טוען שהוא לא יצא מרשותו וכל מה שהרשה לקחתו היה בטעות.
השאלות העיקריות לבירור הן:
א) האם יאוש בטעות הוא יאוש?
ב) האם אדם יכול להתיאש ולהוציא מבעלותו חפץ הנמצא בתוך רשותו?
ג) האם חצר השותפים נחשבת רשות המאבד?
יאוש בטעות
מובא באנ"ת (כרך כ"א ערך יאוש טור קנ"א) שמחלוקת באחרונים בהסבר המחלוקת בירושלמי (בבא קמא פ"ד ה"ח ומקבילה בבבלי כריתות כ"ד ע"א): "שור שהיה יוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין, רבי יוחנן אמר כל הקודם בו זכה, ריש לקיש אמר ייאוש טעות הוא וכן עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין רבי יוחנן אמר זכה עצמו ריש לקיש אמר ייאוש טעות הוא".
עפ"י האנ"ת שלש דעות עיקריות בהסבר מחלוקת זו.
א) יש מהראשונים שכתבו שבכל מקום שצריך יאוש בפירוש יאוש בטעות אינו יאוש. והמח' בנמצאו עדיו זוממין שלר' יוחנן כיון שאינו יודע שהם זוממים הוא מתיאש ואין זה בטעות, כי כך הם כל ענייני יאוש. לעומת זאת ר"ל סובר שכיון שסיבת היאוש — שקרות העדים — היתה קיימת בזמן ההעדאה היאוש הוא בטעות.
ב) ר"י אלחנן ספקטור בספרו באר יצחק (יו"ד סי' כ"ג ענף א') כתב שמחלוקת ר"י ור"ל האם יאוש בטעות הוי יאוש והלכה כר' יוחנן.
ג) יש שכתבו שלכו"ע יאוש בטעות חשיב יאוש, שהרי כל יאוש כך עניינו שאילו היה המאבד יודע היכן האבידה לא היה מתייאש ממנה. ולר"ל כאן אינו יאוש או מפני שיאושו התבטל למפרע לאחר שהוזמו עדיו, או שיאושו התבטל למפרע.
להבנה זו יאוש בטעות דינו כקנין בטעות שאינו קנין.
.(ז"ל שו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' א') המונה מקורות לדין יאוש בטעות: "וגם תליא אם יאוש בטעות מהני, וע' בירושלמי פ"ד דב"ק ופ"י דסנהדרין, ועי' כריתות כ"ד ע"א, ותוס' ב"ב קל"ח, ורא"ש ב"ק פ' הגוזל ומאכיל סי' כ"א, ובמל"מ סופ"ח מעבדים, ובקצה"ח סי' ת"ה סקכ"ו, ובשע"מ סי' כ' סק"א, וסי' כ"ה סק"ב, ותשו' מהרי"א חיו"ד סי' של"ב".)
נראה שהדעה העיקרית היא שיאוש בטעות הוא יאוש, וע"כ גם כאן היאוש חל, אפילו שהוא בטעות.
אמנם כאן לא היה יאוש מודע אלא רשלנות והזנחה, אולם למעשה נראה שאין לכך משמעות ודינו כיאוש.
יאוש מחפץ שלו אשר נמצא ברשותו
כתב בנתיבות המשפט (ל"ז, י"ג; ובאריכות בסי' רנ"ט ס"ק א') שיאוש אינו מועיל בדבר שהוא ברשותו ושמור בין אם על ידו ובין אם ע"י אחרים. והוא מסתמך על הרמב"ן במלחמות (י"ד ע"ב מדפי הרי"ף).
דברי הרמב"ן מוסבים על הגמרא (ב"מ כ"ו ע"ב): "ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה — עובר בכולן; משום לא תגזול (ויקרא י"ט), ומשום השב תשיבם (דברים כ"ב), ומשום לא תוכל להתעלם (דברים כ"ב). ואף על גב דחזרה לאחר יאוש — מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד — עבד".
הראשונים התקשו במימרא הראשונה מדוע אם החזירה לאחר יאוש מתנה בעלמא היא ולא השיב את הגזילה (עי' בעל המאור שם). ותרץ הרמב"ן: "והכי הוא סברא דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו ואבידה נקנית ביאוש היכא שלא נטלה, וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא לעולם, ואת"ל נקנית דמים מיהא משלם. וזו כיון שנטלה לגוזלה ולא להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה, דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבדה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש דא"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים, אבל בזו שע"מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזירה עובר בכולן וזה הפירוש ברור ונכון".
היינו, לפי הרמב"ן אבידה זו יצאה מרשות הבעלים, וכיון שנטלה לגוזלה נקנית לו לגמרי ביאוש בלבד וע"כ אם השיבה היא מתנה. אולם חפץ שנטלו קודם יאוש ע"מ להשיבו ואח"כ שינה דעתו, היאוש אינו מקנה לו את החפץ, מפני שאין יאוש לחפץ הנשמר עבור בעליו.
וכ"כ הרמב"ן בחידושיו (ב"מ כ"ה ע"ב): "ורש"י ז"ל פי' דמתני' בדשתיך ומשום יאוש בעלים נגעו בה, פי' לפירושו לא בדשתיך טפי שכיון שהוא בכותל חדש לאו מאמוריים הוא, ומיהו מחציו ולחוץ שלו שאחד מבני רשות הרבים הניחוה ונתיאש, אבל מחציו ולפנים אני אומר הבעלים הניחוהו וחצרו קונה לו שלא יצא מרשותו שאין יאוש מפקיע ממון בעה"ב שברשותו וזה עיקר".
לפי דבריו המניעה מפעולת יאוש כזו אינה תלויה בדעתו, אלא סוג הפעולה הקניינית — יאוש — אינו יכול להוציא דבר הנמצא ברשותו על אף שנשכח או נעלם ממנו.
אולם מתוס' נראה שאין מניעה קניינית ליאוש בתוך שלו, אלא מפני שקרוב הדבר שייזכר בשלו היכן הניחו או ימצאהו, אבל אם היאוש הוא מוחלט הוא מועיל. ז"ל תוס' (כ"ו ע"א ד"ה בכותל חדש): "וי"ל דאיירי בשתיך דומיא דכותל ישן (=לגבי מצא בחוץ הרי אלו שלו) ומסתמא כבר בקשו בעלים ולא מצאו ונתייאשו, אבל מחציו ולפנים של בעל הבית דאינו שוכח חפציו ימים רבים". משמע שאין המקום גורם שאין היאוש מועיל.
באותו עניין מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד בהל' גזילה ואבידה (פט"ז ה"ח). הרמב"ם כתב: "והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, ק"ו למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו".
והראב"ד השיג: "זהו ק"ו שיש עליו תשובה אבידה שבים למי תזכה הים אבל אבידה שבגל הגל תזכה לבעליו וכן כותל ישן. אבל הטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר זכתה לי חצרי".
היינו בחצר המשתמרת לדעת בעליה לפי הראב"ד אבידה שאיבד נקנית לו, ואילו לדעת הרמב"ם אינו נקנה לו מפני שאבודה ממנו ומכל אדם. לעומת זאת לפי הרמב"ם נראה שאף חצר שלו שאינה משתמרת קונה לו מציאות שבתוכה.
המגיד משנה כתב שהדין כרמב"ם מפני שהמשנה לא חילקה בין משתמרת לשאינה משתמרת. ובאור שמח הביא ראיה לרמב"ם מדברי התוספתא (פאה פ"ב): "חורי הנמלין אסורין משום גזל ואם הפקירם בעה"ב מותרין". והרי החורים אינם ידועים לא לבעה"ב ולא לאחרים ואעפ"כ יש בנטילתם גזל משום שמשתמרים עבורו בשדהו. וכן עולה מהמשנה בפאה (פ"ד מי"א) שחורי הנמלים שבתוך הקמה לבעה"ב. עולה שלפי הרמב"ם בחצר שאינה נשמרת בדבר שיכול להימצא ואינו כשטפה נהר — חפץ שאבד נקנה לבעל החצר, ולפי הראב"ד רק בחצרו המשתמרת.
במחנה אפרים (קנין חצר סי' ז') דן לגבי בעה"ב שנאבד לו דבר בתוך ביתו וסבור שנגנב ממנו והתייאש ואח"כ מצאו אחר. ומביא את תוס' והרמב"ן שהבאנו לעיל. ומסיק שאף הרמב"ם וכש"כ הראב"ד סוברים שבחצר המשתמרת בדבר שעתיד להימצא, יאושו אינו מועיל וזכתה לו חצרו.
מתבאר כי לפי הרמב"ן דבר שאבד בתוך רשותו של אדם אינו יוצא מרשותו. לפי התוס' הוא יוצא מרשותו אם התיאש או הזניח. לפי הרמב"ם חצרו קונה לו חפץ שאבד, ולפי הראב"ד רק חצר המשתמרת קונה לו.
עפ"י דברי הראשונים הנ"ל נראה שצריך לדון מה גדרן של האשפתות על יד החממות.
גדר האשפתות ע"י החממות
נראה כי האשפתות הן כחצר ציבורית לבני הישוב בלבד. ואם היא סמוכה לחממה שלו לגביו היא כחצרו הפרטית. וכיון שכאן זה לא היה ליד החממה שלו נראה שאין האשפה קונה לאחד מהם.
וע"כ אף לפי הרמב"ן אינה כרשותו, והיאוש מחמת רשלנות מועיל בה. וכן לפי הרמב"ם והראב"ד אין החצר קונה לאחד מהם. וא"כ יאושו יאוש, והנגרר יצא מרשותו והמשפצו רשאי להשתמש בו.