חבל נחלתו ג מז
סימן מז- האם רישום בפנקס מחייב בעיסקאות
שאלה
חנות אשר קונים בה בהקפה. בסוף כל קניה מכניסים את הכרטיס למחשב ורושמים את הקניה, (ללא פירוט וללא חתימת הקונה), או שהחנוני רושם ידנית בכרטיס.
פרצה מחלוקת בין קונה למוכר על תקינות הרישום. הקונה טוען שכלל לא קנה ביום הרשום לא הוא ולא מישהו ממשפחתו, וברי לו שלא קנה כלל, והמוכר טוען: איני יודע, כך רשום בכרטיסך. עם מי הדין?
תשובה
א. רישום הקניות בדרך זו עלול לתקלות. לדוגמא: טעות ברישום החנוני הן בסכום והן בבחירת הכרטיס עליו תוטבע הקניה יביא לחיוב שלא עפ"י הקניה הן בגובה התשלום והן שלא את הקונה. וכן אם המדובר במחשב המרכז את קניות כל הקונים בהקפה ולכל קונה מספר מייצג, במידה והמוכר טעה בהקשת המספר, יחוייב חשבונו של קונה אחר. כיון שאין ליד כל רישום של קניה חתימת הקונה המאשרת כי הוא קנה ביום מסויים בסכום זה, ואין עדים על כל קניה ורישום מדוייק.
צריך לדון א"כ על העיסקאות המבוצעות בדרך זו, ועל נאמנות הצדדים.
ב. נאמר במסכת שבועות (פ"ז מ"א): "כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין. והחנוני על פנקסו". ובמשנה ה' מתבאר: "והחנוני על פנקסו כיצד? לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז. אלא אמר לו תן לבני סאתים חטין, תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו, הוא נשבע ונוטל, והן נשבעין ונוטלין. אמר בן ננס כיצד אלו באין לידי שבועת שוא ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה". הרישא של המשנה מלמדת שסתם פנקס אין בו כדי להוציא מיד הקונה ואפילו שבועה לא תועיל. החלק השני מלמד כי לאחר שבעה"ב ציוה על המוכר לתת לפועליו או לבנו, שוב אין הוא נאמן לטעון לא נתת. ומשמע שהחנוני טוען בברי — נתתי! ונסמך על הכתוב בפנקסו. והוא נאמן בשבועה (אליבא דחכמים, שהלכה כמותם).
כך מבאר המאירי (שבועות מ"ה ע"א): "חנוני על פנקסו כיצד, לא שאמר לו חנוני לבעל הבית כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מנה, שכל כיוצא בזה אפילו אמר בעל הבית איני יודע נשבע היסת שאינו יודע ונפטר ואפילו טענו בריא ושלא מחמת מה שמצא כתוב לבד. אבל אם אמר לו בעל הבית: תן לבני סאתים חטים ולפועלי בסלע מעות ואני אתן, לימים תבע חנוני מבעל הבית ואמר נתתיו על הדרך שאמרת, ופועלים אומרים לא נטלנו ומבקשים לבעל הבית הוא ר"ל החנוני נשבע שנתן והפועלים נשבעין שלא נטלו וכלם נפרעין מבעל הבית, שהרי חנוני אומר לבעל הבית אני עשיתי שליחותך בחזקת כל שליח עושה שליחותו, מה לי ולפועלים אפילו ישבעו איני מאמינם, וכן פועלים אומרים אתה שכרתנו ומלאכתך עשינו מה לנו ולחנוני ואפילו נשבע אין אנו מאמינים בו ופנקס לאו דוקא, שכל שטוען שנתן דנין בו כן אע"פ שאינו בפנקסו אלא שדרך חנוני לכתוב בפנקסו כל הקפותיו".
וכן כתב בקצרה הרשב"א (שבועות מ"ד ע"ב): "וא"ת עוד אכתי חנוני על פנקסו לא ליתני דהא פועלים אגרייהו גבי בעה"ב הוא ובעה"ב מודה ששכרם ואינו יודע אם פרע חנוני או לא, וה"ל כאלו אמר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו, וי"ל דאין ה"נ, והכא לא קתני אלא משום חנוני דלגבי חנוני אינו יודע אם הלוהו, ומדינא לא יטול כלום כיון דהפועלים מכחישין אותו".
מתבאר לפי דבריהם שאם אדם בא לחברו ואומר לו: כתוב על פנקסי שאתה חייב לי, הנתבע נשבע היסת ונפטר. וכ"כ בס' התרומות (שער כ"ט ח"א אות א'). ובגידו"ת מוסיף מהרמב"ם (הל' מלוה ולווה פט"ז ה"ו) שאפילו אם בעה"ב טוען שמא — הוא נפטר בשבועת היסת. ז"ל הרמב"ם: "וכן אם אמר החנוני לבעל הבית המקיפו כתוב בפנקסי שיש לי אצלך מנה ובעל הבית אומר איני יודע נשבע בעל הבית היסת שאינו יודע ונפטר כדין כל טוען על חבירו לכל דבר ואין בזה תקנת חכמים".
לפי"ז שבועת חנוני אינה אלא אם בעה"ב מודה שאמר לו ליתן לפלוני מסויים, והחנוני טוען שנתן והם טוענים שלא נטלו. אבל לפנקס, לפי דבריהם, אין שום משמעות.
ג. אולם בשו"ת הרא"ש (כלל פ"ו סי' א') כתב בתוך דבריו: "ועוד יש להביא ראיה, שיש ללמוד מפנקסו שאדם רגיל לעשות בתוך ביתו ולכתוב בו כל עניניו, ממתניתין דפרק כל הנשבעין (מה), גבי אלו נשבעין ונוטלין: וחנוני על פנקסו; כיצד: לא שיאמר לו: כתוב בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך, אלא אמר לו: תן לבני סאתים חטים, ולפועלים בדינר מעות, הוא אומר: נתתי, והם אומרים: לא נטלנו, הוא נשבע ונוטל, והן נשבעים ונוטלים. ויש לדקדק: בפנקס מאן דכר שמיה, למה אמרה המשנה: וחנוני על פנקסו? ומתוך אריכות זה הוצרך להאריך עוד יותר, ולומר: מה שאמרתי לך: וחנוני על פנקסו, לא שיהא נאמן לומר לכל אדם: מצאתי כתוב בפנקס כי אתה חייב לי כך וכך, ויהא נאמן החנוני, שנאמר: החנוני רגיל להקיף לכל אדם, ואינו כותב אלא דבר שהוא אמת; לא יזכיר פנקס במשנה ולא יצטרך להאריך, אלא יאמר: וחנוני שאמר לו בעל הבית: תן וכו'! אלא על כרחך האי דנקט פנקס, לומר שאנו סומכים על הפנקס; וכגון שאמר החנוני: אני מוצא כתוב בפנקסי שנתתי לבנך, או לפועליך, ואינו טוען שברי לו, אלא שמוצא כך כתוב בפנקסו; וסלקא דעתך אמינא: כיון דפועלים אומרים: בריא, והוא אינו טוען: בריא, לישבעו פועלים וחנוני (לפטור) (יפסיד), קמ"ל מה שכתוב על פנקסו חשוב כטענת בריא. והשתא דהוצרך להזכיר פנקס במשנה, הוצרך כמו כן לומר, דהא דאמרינן דפנקס הוי הוכחה, לא כנגד כל אדם, כגון אם יאמר לאדם: כתוב בפנקסי שאתה חייב לי כך וכך, אלא דוקא היכא דיש רגלים לדבר, כגון שצוה לו בעל הבית ליתן לבניו, או לפועליו, והוא כתב בפנקסו שנתן, ודאי אזלינן בתר פנקסו.
מיהו, אההיא מתני' דקאמר: וחנוני על פנקסו, .(איתא בירושלמי), לא במקיף אמרו, פירוש: מאחר שהוא מאמין לחנוני בהקפתו, על פנקסו יהא נאמן, החנוני, כי סתם חנוני נאמן, ואינו כותב דבר שאינו, מפני שאומנותו בכך, ואם היה נתפש בשקר, יפסיד אומנותו. ומשני: שהוא אומר לו: אם כתבת בזה, מחוק בזה; כלומר: נהי שהחנוני נאמן למי שיש לו עסק עמו, אנן עבדתין .(וכן) (גבך) בעה"ב, ולא האמינוהו עלינו, ואין אנו רוצים להאמין חנוני בשבועתו, ואם כתב שקר בידו אחת, ימחוק בידו השנית; ומכל מקום מועיל הפנקס לעשות טענתו בודאי, שלא יפסיד החנוני .(אצל) בעה"ב, כיון שיש רגלים לדבר, כדפרשינן לעיל. ובנדון זה, שניכר ששמעון היה רגיל לכתוב על כל עניניו בפנקס, ויש רגלים לדבר שכל מה שכתוב בו שהוא אמת, שהרי שטר ועדים מעידים וכל בני ביתו יודעין, יש לילך אחר הפנקס. וכל בעל עסק מוחזק בעסקיו המבוררים בפנקס שלו".
מתבאר מדבריו כי חנוני שנצטוה לתת ורשם על פנקסו, סומכים על פנקסו אף בטענת שמא ועל כן הוא נוטל בשבועה.
ד. תשובת הרא"ש הובאה בקצרה בטור חו"מ (סי' צ"א), והוסיף לה הטור תשובה נוספת: "ומתוך זה פסק שיש לדון על פי פנקסו של אדם שרגיל לעשות בתוך ביתו לכתוב בו ענייניו ואפילו להוציא מן היתומים היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתב בפנקס הוא אמת כגון ראובן שמסר לשמעון אלף זוז לעיסקא בלא שטר תוך ד' חדשים לפני מות שמעון ונפטר שמעון בלא צואה ואחרי מות שמעון מצא פנקס מכתב ידו שהיה כתב בו זכרון המשכונות שלקחתי מהאלף זהובים של ראובן למחצית שכר והמשכונות הנמצאין באותו פנקס היה כתוב בכל פתק ופתק שם ראובן והחזיר לראובן מעותיו אע"פ שהניח שמעון בן קטן".
על אף ששאר הראשונים לא הזכירו דין זה, ולכאורה אף חלקו עליו, פסק בשו"ע (חו"מ סי' צ"א סעיפים ד'-ה') כרא"ש:
"יש מי שאומר שאפילו אין החנוני טוען ברי שנתן, אלא טוען שמצא בפנקסו שנתן לפועלים כך וכך, הרי הוא כברי, הואיל ויש רגלים לדבר, שהרי צוהו בעל הבית לתת לפועלים. (ויוכל לישבע על זה. והוא הדין דיוכל לישבע בכל דבר על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת), (תשובת הרא"ש כלל פ"ו וכלל ק"ג סי' ב').
יש לדון על פי פנקס של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו, ואפילו להוציא מיתומים הקטנים, היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת. (וע"ל סוף סימן ק"ז*)".
ה. את פסיקת השו"ע באר הש"ך (חו"מ סי' צ"א ס"ק כ"ד): "הואיל ויש רגלים לדבר כו' — אבל אם יאמר מצאתי בפנקסי שאתה חייב לי לא סמכינן אפינקסיה. כ"כ הרא"ש בתשובה. ודקדק כן מהמשנה (שבועות מ"ה ע"א), ומביאו הטור (בסעיף ו'). ומשמע דלא סמכינן כלל אפנקסו בזה, וא"כ אינו יכול להשביע את הנתבע אפילו היסת כיון דליכא רגלים לדבר, דאל"כ מאי איריא פנקסו אפילו ברי ליה נמי אינו נשבע ונוטל. ולפ"ז צריך לומר דמה שכתבו הרא"ש והר"ב דהוא הדין דיכול לישבע בכל (דבר) על פנקסו שסומך עליו שהוא אמת, היינו שידוע לו בבירור שפנקסו הוא מדוקדק היטב דזה הוי כרגלים לדבר. וכן משמע מלשון תשובת הרא"ש וז"ל, יראה, שאדם שכותב כל דבריו בפנקסו בדקדוק כדי שיהא זכור מהם כו' יכול לישבע (על) זה כו'. והיינו שכתב הר"ב שסומך עליו שהוא אמת. ר"ל שידוע לו שפנקסו מדוקדק הוא ואינו מוטעה בשום פעם, או שידוע לו רגלים לדבר כה"ג. ולפ"ז אין חילוק בין לישבע להוציא או להשביע הנתבע על פי פנקסו. ומ"מ לעיל סימן ע"ה סעיף (כ"ג) (כ"ב) דיכול להשביע ע"פ פנקס אביו, היינו אפילו אינו יודע שפנקס אביו מדוקדק הוא. ומ"מ להוציא מהיתומים בסעיף שאחרי זה ודאי צריך רגלים ואומדנות מוכיחות, וכהך עובדא דתשובת הרא"ש דלקמן. ומדברי הב"ח (סעיף ו') לא נראה לכאורה כמו שכתבתי, והנלפע"ד כתבתי. ואולי יש לכוין גם דברי הב"ח כן. ועיין לעיל סימן פ"א סעיף כ"ג בהג"ה".
היינו כל פנקס שבעליו מדייק לרשום בו כל פעולה קניינית בינו לבין לקוחותיו, הן לזכותו והן לחובתו נחשב כרגלים לדבר, וע"כ נאמן אף להוציא בשבועה.
וכעין זה כתב בשו"ת מהרי"ק (סי' ס"ה שורש ב'): "ועל אשר טען הטוען דמנהג המנהיגים פשוט דאין נאמן נגד הפנקס, עליכם אלופי הדיינים מוטל לדקדק אם הוא מנהג קבוע ופשוט שלא יהי' נאמן לומר הנכתב עוד טעות שהרי צריך שיהי' המנהג פשוט הרבה קודם שנשנה ע"י דין תורה כמ"ש ר' ברוך בספר המרדכי".
ו. אולם בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת חו"מ סי' ט"ו) יצא לשנות את כל ההבנה בתשובת הרא"ש.
וז"ל בקצרה: "הפסק שפסק בין לוי מורשה של ראובן ובין שמעון הנתבע, יפה פסק וכתורה ודבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא שאין פנקסו של ראובן מועיל לחייב את שמעון, ואין פנקסו של אדם מועיל יותר מטענתו בעל פה בטענת ברי, ואם הלה מכחישו כשם שטענתו בעל פה אינו מחייב את שכנגדו רק שבועה, כך אין פנקסו מחייב את שכנגדו רק שבועה. ומה שמבואר בש"ע סימן צ"א סעיף ה' יש לדון ע"פ פנקסו וכו' שם מיירי שע"פ פנקס המתחייב מוציאין ממנו ע"פ פנקס שלו בעצמו, דאי לאו שהיה חייב לא היה כותב בפנקסו שהוא חייב והוי פנקסו כמו הודאתו בע"פ ואף גם זה דוקא ברגלים לדבר. ומה שטען זה שכנגדו שם מדקאמר בש"ע ואפילו להוציא מהיתומים קטנים, וטען זה שכנגדו דמלשון זה משמע וכ"ש ממנו בעצמו, לא ידעתי מה הועיל בזה דג"כ הכוונה דאם נמצא בפנקסו של ראובן שכתב שהוא חייב מנה לשמעון וראובן טוען שאינו יודע אם הוא חייב לו חייב לשלם שכיון שכתב כן בפנקסו בודאי היה אז ברור לו שהוא חייב. וכל דיין שרוצה להאמין לחנוני על פנקסו להוציא ממון אפילו בשבועה לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו וטועה בדבר משנה הוא. ואין חילוק בין פנקס לפנקס אפילו מה שקורין הויפט בוך (=ספרי הנהלת חשבונות) אין לו שום יתרון בדיני ישראל. ועל מה שאמרו שם בפרק ואלו נשבעין וכו' עד חנוני על פנקסו לא שיאמר כתוב על פנקסי שאתה חייב לי וכו' קאמר בירושלמי חנוני על פנקסו לא במקיף אמרו שהוא אומר לו כתבת בזה מחוק בזה. ולכאורה קשה מה חידש הירושלמי יותר ממה שמבואר במשנה. ונראה דהירושלמי הוקשה לו על מה שאמרה המשנה לא שיאמר כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז וכו' שזה מילתא דפשיטא שאין אדם נאמן לומר כתוב בפנקסי שאתה חייב לי דאם תאמר שיהיה נאמן לא שבקת חיי וכל אחד יכתוב על פנקסו לחייב את חבירו. ולכן אמר הירושלמי דמה שאמרה המשנה לא שיאמר אין הכונה על סתם חנוני אלא על חנוני המקיף שאומנתו בכך להקיף הקפות שבזה איכא למימר אומן לא מרע אומנתו ומסתמא לא יזייף פנקסו שיקלקל לעצמו בכל הקפותיו קמ"ל משנתנו שאפ"ה אינו נאמן. ומה שאמרה משנתנו לא שיאמר וכו' באלו אמרו לא בחנוני המקיף שיאמר כתוב בפנקסו וכו' שכל זה אינו מועיל שזה אומר לו כתבת בזה מחוק בזה ומה אני משגיח על כתיבתך אני לא האמנתיך עלי משא"כ בחנוני ופועלים שבעה"ב אמר לו תן לפועלים ויש רגלים לדבר כמו שכתב הרא"ש שם בתשובה. הרי מבואר שאפילו חנוני שאומנתו בהקפות וכותב הכל בדקדוק ואינו מרע אומנתו (והיינו ממש מה שקורין אצל הסוחרים הויפט בוך) אפ"ה לא מהני להוציא ממון אפילו בשבועה. את הפירוש הזה למדתי מדברי הרא"ש".
היינו, כל ההתבססות על הפנקס, אף לפי הרא"ש, היא לחייב את עצמו או את יתומיו אפילו קטנים, ואף זה רק בחנוני שקיבל על עצמו לתת לפועלי בעה"ב, אבל לחייב אחרים ולהוציא על סמך הפנקס — זאת לא אמר הרא"ש. וכך פרש הנו"ב אף את הטור.
ז. אולם על אף דבריו הנחרצים של הנו"ב הנה האחרונים לא הורו כן. וחלקו בין לגבות מיתומים לבין לגבות מאחר שהוא בעל חובו.
כתב בערוך השלחן (סי' צ"א ס"ח): "ודוקא בפנקס המדוקדק אבל בפנקס שאינו מדוקדק אין ראיה ממנו ומ"מ כתבו גדולי האחרונים דדוקא כשבא ליטול עפ"י פנקסו צריך שיהיה הפנקס מדוקדק אבל להשביע ע"פ הפנקס יכול בעל הפנקס אף אם אין הפנקס מדוקדק כל כך. ולכן אם מצא כתוב בפנקסו שפלוני חייב לו מנה יכול להשביעו כמו ע"פ טענת ברי וכן מורין כל בעלי הוראה (או"ת ונה"מ) וכה"ג בשאר תביעות". ולעומת זאת התומים ונתיבות המשפט כתבו שמיתומי בעל חובו אינו יכול להוציא. וע"כ נראה שקבלו את דברי הנו"ב בחלקם — להוציא ממי שלא האמינו אינו יכול, אבל להוציא מבעל חובו יכול להוציא ובשבועה.
מסקנה
נראה שבפנקס כגון השאלה אשר מנסים לדייק בו ככל הניתן, ולא לטעות כלל נאמן בעל המכולת להוציא מן הלקוחות בשבועה, ובפרט שהם יחדיו קבעו שאלו הסדרי הרישום והתשלום ביניהם. וכמובן שנאמן אף שאינו זוכר כל קניה וקניה. אולם כיון שהוא זקוק להישבע, ובימינו אין נשבעים, אינו יכול ליטול בלא שבועה וצריך להתפשר עם הקונים. וע"כ מן הראוי לתקן כמו שהערנו לעיל, שליד כל קניה תהיה חתימת הקונה לבל תיפול טעות והכחשה ביניהם.