חבל נחלתו ג מא
סימן מא
כפיה לקידושין
שאלה
חתן שכפוהו לקדש אשה, האם הקידושין תופסים על אף שכפו את החתן לקדש, או שאין כל ערך למעשה.
תשובה
הגמ' בבבא בתרא (מ"ז ע"ב) דנה לגבי קניינים בכפיה, ומסקנתה שאם כפוהו למכור — מכירתו מכירה. הגמרא מנסה ללמוד מכפיה לגרש ומכפיה להקריב קרבן חטאת להתכפר בו ומבחינה בין כפיה על מצוות שברצונו בעצם לעשותן, לבין כפיה על קניינים שהם רשות, ובהם מסיקה הגמרא: "אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקניה". היינו כיון שהוא כפוי על המכירה גמר בדעתו ומקנה.
בהמשך הסוגיא הגמרא מסיקה: "והלכתא: בכולהו דהוו זביניה זביני, ואפי' בשדה זו, דהא אשה כשדה זו דמיא, ואמר אמימר: תליוה וקדיש — קדושיו קדושין. מר בר רב אשי אמר: באשה ודאי קדושין לא הוו, הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה".
היינו מכירה בכפיה מועילה כשם שאם כופים את האשה להתקדש מקודשת מהתורה. ומר בר רב אשי מוסיף שאע"פ שמקודשת חכמים הפקיעו את הקידושין.
בכל הסוגיא אין גילוי מפורש מה הדין אם כפו את האיש לקדש.
הרשב"ם לכל אורך הסוגיא, מדגיש שהכפיה למכור מועילה מתוך שהמוכר שכפוהו למכור, קיבל מעות תמורת מכירתו. ולפי"ז, לגבי איש שזוכה באשה בגלל כפייתו, כפייתו תועיל וקידושיו קידושין.
אבל הסמ"ג (מ"ע מ"ח ומובא בהגהות מימוניות בהל' אישות) פרש את ראיית הגמרא מדברי אמימר באיש ולא באשה. היינו, לדברי אמימר, אם כפו את האיש לקדש קידושיו קידושין מן התורה, וחכמים הפקיעו מדרבנן, כדברי מר בר רב אשי. ומסיק הסמ"ג שהגאונים הורו כדברי מר בר רב אשי.
הרמב"ם (הל' אישות פ"ד ה"א) פסק: "אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו הרי זו מקודשת". ונראה שהרמב"ם למד את הגמ' בב"ב כמו הרשב"ם ולא כמו הסמ"ג, בכפית האשה. המגיד משנה כתב בטעם הרמב"ם מדוע לא הפקיעו חכמים את קידושיו אע"פ שנהגו עמו שלא כדין, שלא ככפית האשה — מפני שהאיש יכול לגרש את אשתו בעל כרחה של האשה, לעומת האשה שאין יכולה להתגרש בעל כרחו. וע"כ לא הוצרכו חכמים לתקן את הפקעת הקידושין.
המגיד משנה וראשונים אחרים מביאים שבעל העיטור נחלק על הרמב"ם וסובר שאיש שכפוהו לקדש אין הקידושין תופסים מן התורה. את סברת הרמב"ם מסביר הרשב"א (תחילת קידושין): "והרב בעל העיטור כתב שאין קידושיו קידושין, דתלוהו וזבין אמרו תלוהו וקני לא אמרו. ונראין דברי הרמב"ם דאי אגב אונסיה גמר וזבין כל שכן דגמר וקני". היינו, מחלוקתם של הרמב"ם והעיטור היא האם כשם שאדם שכפוהו גמר ומקנה, כן אדם שכפוהו גומר וקונה — שהרי הוא מכניס את הקנין לרשותו ומשלם מעות, או לעיטור במכירה הוא מוציא מרשותו, אבל בקניה שהוא מכניס לרשותו א"א לכפותו.
ולכאורה דברי הרשב"א צודקים שהרי אדם מעדיף חפץ על תמורתו בדמים, כפי שמבואר בסוגיה, וא"כ כש"כ שאם כפוהו לקנות את החפץ יעדיפהו על תמורתו. אבל ניתן להבין זאת גם להיפך: הכפיה החיצונית אינה יוצרת רצון פנימי, ורק במצוות, אנו אומרים שהכפיה מסירה את יצרו הרע ומגלה את רצונו הפנימי כפי שמבאר הרמב"ם בהל' גירושין (פ"ב ה"כ), אבל לגבי ענייני הרשות, למכור אי"צ ברצון פנימי מפני שהוא מסתלק מחפץ שברשותו, ואין חשיבות לדמים שהוא מקבל תמורתו, כפי שמשמע מפשט דברי הגמרא, אבל להכניס לרשותו הוא צריך רצון פנימי, ולכך הכפיה החיצונית אינה מסוגלת, וע"כ אם כפוהו לקדש אינה מקודשת.
פסק השו"ע: "אין האשה מקודשת אלא לרצונה. והמקדש אשה בעל כרחה, אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו, הרי זו מקודשת, וי"א שאינה מקודשת, הילכך הוה ליה ספק" (אבן העזר סי' מ"ב ס"א). למסקנה נשאר הדין בספק.
כל זה אם נתייחס לקידושין כסתם קנין, אולם כתב האבני מילואים (סי' מ"ב ס"ק א') שניתן להתייחס לקידושין שלא כקנין אלא עפ"י הצד האיסורי שבפעולה עפ"י דברי הרשב"א (דף ו') שאשה אין גופה קנוי לבעל, והוא בקידושיה אינו זוכה בכלום מבחינה קניינית, אלא עיקר הקידושין שהוא אוסרה על כל העולם כהקדש. ולפי"ז דומה כפית האיש על קידושין לכפייתו למכור שהרי אין הוא זוכה במשהו כנגדו, ועיקר הפעולה בכך שהוא מוציא מתחת ידו את רכושו, וע"כ הכפיה תועיל וקידושיו קידושין מהתורה.
אולם ניתן אף לגבי הצד האיסורי לומר להיפך: דוקא מפני שאשה אינה קנין אלא אשתו כגופו, אי אפשר ע"י כפיה חיצונית ליצור רצון פנימי לזכות באשה.