חבל נחלתו ב פז
<poem> סימן פז
מציאת שטרות כסף בכספומט
שאלה אדם מישראל ניגש למכשיר אוטומטי למשיכת מזומנים (כספומט) ולפני שביצע כל פעולה במכשיר מצא בפתח לקבלת המזומנים שבמכשיר סכום כסף. מה עליו לעשות מצד הדין? האם הממון שלו? האם מוטל עליו לאתר את המושך ששכח את ממונו? או שהכסף של הבנק? .(למעשה, האדם נכנס לסניף הבנק בפתחו עמד המכשיר והפקיד בידי אחד הפקידים את הכסף ע"מ שיאתרו את מי שמשך את הכסף וישיבו לו ממונו, ואמנם המאבד אותר והודה למשיב האבידה). א. חיובו כמוצא אבידה בהנחה שהמכשיר אינו יכול לפלוט מזומנים ללא הוראת משיכה באמצעות הקשה על מקשיו, נראה שהכסף שייך למושך האחרון ששכח ליטול את ממונו. ברגע שהממון יילקח מהמקום לא יוכל בעליו לאתרו והרי זה דומה לספק הינוח שלא יטול ואם נטל לא יחזיר כיון שזכה בו ומחוייב להשיבו [הל' גזילה ואבידה פט"ו ה"א]. וכאן לאחר שנטל ודאי שאין יכול להחזיר למכשיר. כמו"כ אם יניחן במקומן סביר להניח שאדם אחר יטלן וישלשלן לכיסו. וע"כ אין לו ברירה אלא ליטלן. אולם, אם נטל הרי אלו מעות שספק אם בעליהן התיאש מהן, ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ הפך עם נטילתם לשומר אבידה שמוטל עליו להחזירם לבעליהן. ואע"פ שאלו מעות וקי"ל שאדם עשוי לפשפש בכיסו כל שעה ולהתיאש מהן, ובמקרה הנוכחי לכאורה אף רגלים לדבר שהוא התייאש שהרי לא חזר למכשיר, אולם היא הנותנת — זה שלא חזר למכשיר לחפש את ממונו מוכיח שעדיין לא שם לבו לכך שלא נטל את כספו, וא"כ הר"ז ספק יאוש ובספק יאוש פוסקים לחומרא שאסור ליטול וחייב בהשבתו. עיין מגיד משנה [פי"ד מהל' גו"א ה"ה]. ב. חיובו מדין שומר אבידה הסימנים של המאבד ליטול את הממון האבוד הם: המקום, הזמן והסכום. אולם הדרך למצוא אותו לכאורה חסומה בפני המוצא שהרי המאבד לא יפנה אליו. וע"כ לכ' עדיף שימסור את המעות לבנק כדי שימצא את המאבד, אולם המסירה ליד הבנק מעלה את הספק האם מותר לו למסור לו את המעות, הרי שומר שמסר לשומר חייב [חו"מ סי' רצ"א סכ"ו] וכאן המוצא הוא שומר אבידה. אבל נראה שניתן להקל כאן מכמה סיבות: . אם בעל הפקדון רגיל למסור לו פטור השומר המוסר [סי' רצ"א שם] וכאן ודאי המאבד מפקיד ממונו ביד הבנק. . בשו"ע הרב [מלאדי]. היקל בשומר אבידה שרשאי למסור לשומר אחר מפני שלא נעשה עליו שומר אלא ממצות המקום [הל' מציאה סי' ל"ב]. . לכאורה כל הקפדות בעל הפקדון שלא יהא פקדונו ביד אחר או שלא ימעט בשמירתו וכד' אינן אצל שומר אבידה שהרי לא בעל הפקדון מינהו לשומרו, ומי יאמר שהמוצא יהא דוקא הוא אולי חברו אשר לו מסר. עם זאת עדיין צריך לחוש לצד האיסורי שהרי הוא המחוייב להשיב את האבידה, וא"כ עם המסירה הוא מאבד את מצותו — השבת אבידה. וע"כ נראה שאם הוא מוסרו ליד הבנק עליו למנות את הבנק לשליחו להשבת האבידה, ומן הסתם אף מצוה זו ניתנה לשליחות. ג. הממון הפקר ולא אבידה אלא שכל הנחתנו שאבידה לפנינו טעונה בדיקה. הרי ממון זה לא הגיע אף פעם ליד מושכו, אלא במשיכה מהבנק. בדרך זו מתחילה התחייבות של בעל החשבון ועם קבלת הכסף הוא זוכה בממון. עקב הסמיכות של הוראת המשיכה לקבלת הכסף לא נוצרות בעיות בדר"כ. אבל במקרה הנוכחי נוצר מצב שהכסף יצא מיד הבנק כיון שהוצאתו לתא במכשיר המיועד לנטילה היא הוצאת הכסף מאחריותו, אבל כיון שלא נכנס ליד בעל החשבון הרי הוא הפקר. ודומה המצב לקניית קרקעות מיד נכרי [ב"ב נ"ד ע"ב] שנכרי מוציא את הקרקע מרשותו עם קבלת המעות אבל ישראל אינו קונה אלא עם קבלת השטר וע"כ נוצר רגע שהנכס הוא הפקר. ונראה שאי אפשר לטעון שהבנק משאיר את הממון בידיו עד שהוא ילקח מהתא המתאים במכשיר, שהרי הוא כבר חייב את המושך ואינו אחראי לכסף בתא, ומניח שהממון ילקח ע"י המושך וע"כ סביר לענ"ד שהבנק הוציאו מתחת ידו. ד. קנין לבנק מדין חצר והנה ערערו ת"ח אחדים על מסקנה זו האם אין לראות את המכשיר כחצרו של הבנק כאשר תא קבלת המזומנים מושאל לכל מושך מחשבונו. וצריך לדון במספר דברים: . האם ניתן להשאיל לאדם חלק של כלי השייך לאחר, הרי רוב המכונה נשארה ברשות המשאיל. והנה לגבי משאיל חלק מחצרו מצאנו שאדם יכול להשאיל חלק מחצרו [גיטין ע"ז ע"ב], אולם היינו דוקא במקום מיוחד, או שיש לו שם בפני עצמו. לגבי כלי לא מצאתי מפורש דברים בענין. וניתן לומר שאין הדבר אפשרי שכיון שהוא אחוז ביד המשאיל כיצד יעבור חלקו ליד השואל. מאידך כשם שבקרקע ניתן להקנות חלק מחצרו מדוע אי אפשר להקנות חלק מכלי ובלבד שיהא לו שם בפני עצמו?! . ואף אם נאמר שכיון שהמכונה היא ."תלוש ולבסוף חברו", וע"כ נדון בה דין קרקע ואפשר להשאיל בה חלק כקרקע, ולתא זה שם בפני עצמו והרי הוא מושאל לנותן הוראת המשיכה — עדיין צריך לשאול אימתי היתה השאלה ואיזה פעולת קנין נעשתה בה. ואמנם מצאנו שתוס' כתבו [סנהדרין כ"ה ע"א ד"ה כל] לגבי משחקים בקוביא שהדף עליו מונח הממון בו זכו במשחק קנוי להם ע"מ לקנות בו את הממון, ולכאורה אף בו צריך לשאול מי הקנה אותו לשניהם אם הוא רק של אחד מהם? ומצאתי שכן דייק בנתיבות המשפט [סי' ר"ז ביאורים י"ב]. וע"כ נראה שאף כאן כדי להקנות את התא למושך הממון צריך שאדם אחר יזכה מיד הבנק עבור כאו"א מן המושכים לשעת משיכתם ואין זו ברירה [עי' ר"ן ריש פרק השותפין בנדרים]. . אלא שכתב בנתיבות המשפט [סי' רס"ח סק"ב] שאם החפץ מונח חלקו בתוך החצר וחלקו מחוצה לה לא קנה, וע"כ אף אם נאמר שהתא מושאל לו כחצרו לקניה הרי השטרות בולטים מחוץ לתא, וא"כ לא קנתה אותם החצר עבורו (ואף אם קנתה את מה שבתוכה הרי איגודו מבחוץ ועוד שטרות חתוכים אינם מועילים אלא לצור על פי צלוחיתו). וכ"כ בשב שמעתתא [ש"ד פי"ד] שצריך כל החפץ הנקנה להיות בתוך החצר. ואף אם נטען שהשטרות "עוברים" מעל ובתוך התא, אבל הם אינם נחים בו והוי כאויר שאין סופו לנוח. ה. מדין נהנה מחבירו ואמנם ניתן לטעון שסו"ס המושך שהשאיר את כספו נתחייב בחשבונו, ואיך יאכל הלה וחדי? אולם במקרה דילן בניגוד לחוטף קרקע מיד מוכר נכרי קודם שיחזיק בה ישראל שיש בו דינא דגרמי, כאן אין שום כונת היזק, וע"כ המושך הוא הגרמא בנזקו-שלו, ואילו המוצא אינו חייב בכלום. מסקנה יותר נראה לענ"ד שאין זו אבידה אלא הפקר. וא"כ המוצא אינו חייב בהשבה ואך לפנים משורת הדין הוא עשה בהשיבו את הממון ע"י הבנק. תשובת הרה"ג הרב דוב ליאור ראש הישיבה ורב העיר קרית ארבע — חברון קבלתי את חוות דעתך בנושא מציאת כסף בכספומט וכל המשא ומתן שבהלכה שהנו טוב וישר, ונראה להעיר במקצת מה שרצית לדמות בהתחלה לספק הינוח שלא יטול, קשה לקבל סברה זאת שהרי התוס' שם כ"ה ע"ב ד"ה לא יטול מסבירים שדין זה נאמר במשתמר קצת אולם כסף שמונח בכספומט לכאורה נראה שזה במקום פתוח לרבים ואינו משתמר כלל. ונראה שכאן ניתן לומר יותר שבעליהם ודאי התיאשו, שהרי אותו אדם שעזב את המקום ושכח לקחתו ניתן להניח שנודע לו די בסמוך; ומה שלא חזר, כפי שהזכרת, משום שסובר שמן הסתם לקחו אותו וממילא יש כאן יאוש מדעת. מה שכתבת שהתא שבו נמצא הכסף מושאל למושך, לכאורה נראה שזה מושכר היות וכל מפקיד בבנק משלם עבור השירות וזה חלק מהשירות ונמצא שהוא שכר בדמים וכמו שניתן לקנות מטלטלין בזמננו בכסף ככה ניתן לשכור. אמנם זה לא פותר את השטרות הבולטים שאינם נקנים מצד קנין חצר. אולם דומני שיש מקום לבדוק אולי מדינא דמלכותא נקנה הכסף תיכף למושך. אמנם ביחס לאחריות הבנק נראה שזה דומה למה שמביא בחו"מ סי' ק"כ באם אומר ללווה זרוק חובך ואפילו לא אמר לו והפטר, אם הנסיבות מוכיחות שאינו יכול לשמור נפטר הלווה ע"ש בסמ"ע ס"ק א' וכאן זה אותו דבר. לסיכום נראה שכתבת נכון שאין כאן חיוב השבת אבידה משום שאין זה אבידה, אבל גם לגבי מידת חסידות יש לי ספק גדול כי איני מבין כיצד הבנק יוכל לאתר את המושך ששכח את כספו. . בכבוד רב
הרב דוב ליאור רב העיר קרית ארבע — חברון
תשובה א' — הרה"ג יעקב אריאל רב העיר רמת-גן נלענ"ד שהכסף אינו הפקר. הכסף הוצא מחשבונו של המושך וניתן לו בלבד, גם אם הוא לא זכה בו בדרכי הקניינים זהו כסף המיועד לו ובעצם הוא שלו, שהרי מחשבונו יצא. נניח מקרה שהלווה פרע את חובו למלוה והניחו בסימטה ע"מ שהמלוה יזכה בו והמלוה עדיין לא זכה בו, האם כסף זה הוא הפקר? ונ"ד חמור יותר. כי במקרה שהבאנו הלווה אחראי לפרעון עד אשר המלוה יזכה בכסף, בנ"ד הבנק לא רואה את עצמו אחראי לכסף אחרי משיכתו, האחריות היא כולה על המושך, וההפסד הוא שלו בלבד. כסף זה הוא איפוא שלו. מצינו שיש לאדם בעלות על ממון גם כאשר לא זכה בו בדרכי הקניינים עי' למשל תוס' סנהדרין ס"ח ע"ב שקטן, אע"פ שאין לו זכיה אם עָבד מגיע לו שכר מהתורה. ונלענ"ד שה"ה אם אביו מת והוריש לו הלואה והלווה פרעה, למרות שהקטן לא זכה בכסף הכסף הוא שלו. ולא דמי לנכרי המוכר קרקע לישראל, שם הישראל לא זכה בקרקע כי הקנין לא חל עדיין, אך בפרעון חוב לא צריך קנין. תשובת המחבר על דברי הרה"ג יעקב אריאל מה שכתב הרב בענייני כספומט אינו נראה לי. דבריו של תוס' בסנהדרין [ס"ח ע"ב]. לגבי קטן הם יחידאיים. ולא מופיעים אצל ראשונים אחרים, ולא נפסקו להלכה (מאחר שתוס' דברו למ"ד שקטן אין זוכה לעצמו מדאורייתא בדעת אחרת מקנה). אף הערול"נ בסנהדרין תמה על תוס'. ואף אם נקבלם ונסבירם עפ"י דברי קצות החושן שיש כאן זיכוי מיוחד שהתורה זיכתה לו בגלל עבודתו, וכדוגמת מתנות כהונה למ"ד שקטן יכול ליטול — אין זה דומה כלל לממון של חוב שלא הגיע לידו מעולם, וא"כ במה זכה האדם בהם?! ברצון של הלווה לשלם לבעל חובו? וע"כ איני רואה דרך כיצד הממון יהיה שלו. התמונה שהרב צייר שלווה הניח חובו למלוה בסימטא כדי שהמלוה יבוא ויטלו היא בפירוש אינה המקרה דילן, בו הבנק הסיר את אחריותו, ובעלותו על הממון. המקרה שהרב צייר דומה להפקר אליבא דר' יוסי (נדרים מ"ג). שעד דאתי ליד זוכה לא יצא מרשות מפקיר, וע"כ אין אחר יכול לזכות בו, והוא כמתנה (ולפי הרשב"א [לקמן] אף זה בספק). אולם במקרה דילן, זהו ממון שיועד עבור פלוני, ונרשם לחובתו, אבל לא זיכו לו את הממון והוא אינו ברשותו, וע"כ במה הפך להיות שלו? בפשטות פסק השו"ע (ק"כ א'). שבפרעון חוב צריך שיגיע ליד המלוה או ליד שלוחו. ושלוחו זוכה עבורו ואינו רשאי להחזירם ללווה. ומשלוחו נלמד למשלחו שצריך קנין. וע"כ נראה שפרעון חוב צריך קנין, וקונה בהכנסה לרשותו או לידו או בהגבהה. ולגבי זרוק חובי והיפטר בפתחי תשובה שם הביא מחלוקת אחרונים אם מועילה מחילה בלא קנין במלוה בשטר. ועכ"פ לכו"ע הוי מחילה דפוטרו מתשלום, אבל כשמחזיר חובו נראה לענ"ד שעד שלא אתא לידיה ונקנה לו אינו יוצא מיד לווה. ובחי' רעק"א כתב שבזרוק חובי והיפטר ובא אחר וזכה ה"ז כזוכה מהפקר שהמלוה עדיין לא זכה בהם שיהיו שלו. והביא מהרשב"א בשטמ"ק ב"מ ע"א ע"א שכ': "דאי אמר לו ישראל לגוי הניחם ע"ג קרקע והיפטר והניחם, איהו אסתלק ליה אבל ישראל לא זכי בהו וכי הדר שקלינהו ישראל שני מן ההפקר זכה בהו". ונשאר רעק"א בצ"ע. וכש"כ במקרה דנן שמי יאמר שזהו חוב של הבנק למושך, אולי להיפך וזוהי הלואה של המושך מהבנק. וכיון שהבנק לא זכה עבור המושך, והממון יצא מרשות הבנק, הרי הממון הוא הפקר. ולכל היותר המושך שלא הגיעו אליו מעותיו יכול לתבוע למוצא מדין נהנה, שהרי הסכום נרשם לחובתו בבנק. תשובה ב' מהרה"ג יעקב אריאל רב העיר רמת-גן פרעון חוב לא צריך קנין גמור. הראיה מחו"מ [קכ"א א']. שאם המלוה אמר לשלוח ע"י חש"ו פטור. וכן מגיטין [ע"ח ע"א]. שקרוב למלוה נפטר אע"פ שלא היה בד' אמותיו. וכן נלענ"ד להוכיח מנדרים [כ"ה א'] בקניא דרבא. הרי המלוה לא ידע כלל שיש מטבעות בקנה ולא התכווין לקנותו. את הקנה החזיק רק מדין שומר והוא לא נכנס לרשותו כלל. ובכ"ז נשבע הלווה לפרוע את החוב. וצ"ע האם בנ"ד הסכמת הלקוח לקבל כרטיס אשנב-בנק פירושה הסכמה שהכסף יינתן לו דרך המכשיר במקום פתוח לרבים ובכך הוא יראה את החוב כפרוע. ובלא"ה, הבנק הרי לא הפקיר את הכסף הוא ייעד אותו למפקיד. ולכל היותר יש כאן אבידה מדעת, שהכסף הונח ברה"ר, אך לא הפקר. ועי' שו"ת בית הלוי [ח"א סי' כ"ד]. שהזורק כלי מראש הגג, שברור שיישבר, אך מטרתו היא שהכלי יישבר כדי לשכך את חמתו, אין כאן הפקר כי הזורק ייעד את הכלי למטרה מיוחדת. אף כאן הבנק ייעד את הכסף למטרה מוגדרת, ועד שהכסף לא הגיע למפקיד אין הוא מופקר. גם הגרעק"א שהבאת נשאר בצ"ע, וכנראה שהיה קשה לומר שהכסף הפקר. ואולי גוי שאני, שאנו פטורים מלהשיב לו אבידה וכן הפקעת הלוואתו מוכרת. וצ"ע. עכ"פ מכלל ספק לא יצאנו, ואיני רואה היתר לזכות בכסף זה. תשובת המחבר על דברי הרה"ג יעקב אריאל נראה לענ"ד להשיב על דברי הרב בקשר למציאת שטרות כסף ב"כספומט". כבוד הרב כתב שחוב אינו זקוק להקנאה גמורה וטענה זו אף שניתנה להיאמר צריכה ראיה, ולא מצאתי לה ראיה, בינתיים, ומצאתי ראיה הפוכה כדלהלן. והנה כל הטיעון שחוב לפנינו, הוא, אם נניח שכל משיכת ממון של אדם מהבנק היא החזר הלואה שהופקדה (=ניתנה בהלואה). לשעבר לבנק, אולם חלק גדול (ואולי רוב). המפקידים בבנקים נמצאים במשיכת-יתר, ומשמעות הדבר שלגביהם משיכת ממון גם דרך אוטמאט אינה החזר הלואה שהלוו לבנק, אלא שהבנק מלוה להם. וא"כ ודאי היא צריכה קנין. א. הצורך בקנין בפריעת חוב המקורות [חו"מ סי' ק"כ]. שציין הרב*. אינם נראים לענ"ד, שכיון שהמלוה אינו צריך להקנאה, והמלוה יטרח ויקנה אם יחפוץ. שכן אף אם הממון אבד ג"כ פטור הוא. וע"כ אין מכאן ראיה האם חוב צריך הקנאה. באשר לקניא דרבא*. [נדרים כ"ה ע"א]. הנה הר"ן גרס: "ואשתבע דיהבית לך זוזך, ולא גרסינן דפרעית לך דהא איהו לאו בתורת פרעון שקליה". וכן המאירי כתב: "ושמא תאמר והרי מכל מקום לא היה דעתו לפרוע ועוד אפילו היה דעתו לפרעון וכי פרעון שלא בידיעת המלוה כלום הוא? תירצו בה שאף הוא לא נשבע שפרע אלא שנתתי בידו המעות כשיעור הלואתו, והבית דין לא היה מרגיש בכך". וא"כ אין מכאן ראיה*. והנה מצד הסברא צ"ע מדוע חוב לא יצטרך הקנאה. הלא סו"ס אין המעות של המלוה, אלא מעות שלכל היותר יש עליהם שעבוד של המלוה, ואיך יעברו להיות בבעלות של המלוה. ואין לדמות זאת לפקדון שהוא שייך לבעליו והוא יכול להרשות עליו [ב"ק ע' ע"א]. ולעשות בו פעולות קניניות. במִלוה, קודם השבתה, אין למלוה כמעט ושום אחיזה בו והממון עד שנכנס לרשותו ונקנה לו אינו שלו ואינו ברשותו, ורק במעמד שלושתן יכול למוכרו. ולכן בממון שעתידים לפרוע לו בחובו אין לו מאומה, וכדי לפעול בו כגון לקדש אשה וכד' צריך לקנות אותם מקודם. וחפשתי ומצאתי כן בשו"ת מהרי"ל [סי' צ"ו, (ובכנה"ג סי' ק"כ המציינה נפלה טעות וכתוב מהריב"ל)] וז"ל: "ועוד ענ"ד אומר לי דהתם נמי דפסקי רבוותא דחשיב פירעון ולא מחייב לווה תו באחריות, דמ"ט לא שקלינהו מלוה כשהיו לפניו ואיהו דאפסיד אנפשיה, אבל עדיין אין חשובין ממש של מלוה אלא אם כן נתנה הלווה בחצירו או בסימטא בד' אמותיו וכה"ג בדוכתי דקני, כדאיתא בהזורק [גיטין ע"ח ע"ב] דוקא כשאמר לו מלוה ללווה זרוק לי חובי בתורת גיטין". וכן בנתיבות המשפט [קצ"ח א']. כתב: "נראה דמן התורה כיון דאיכא מעות אינו קונה רק במעות אבל במקום דליכא מעות — משיכה הוא דבר תורה, כגון דמגבהו בחובו או בהפקר דליכא מעות, משיכה קונה". ב. הפקר ביציאה מיד לווה מצאתי שדן בדבר בעל הנתיבות בתורת גיטין (דף ע"ה). וז"ל: "נתינה בע"כ הוי נתינה. עיין רשב"א שכתב דלא הוי נתינה רק לענין שנפטר הנותן מחובו אבל מ"מ המקבל לא זכה בע"כ דאין זכיה בע"כ עי"ש. ולפי"ז נראה אף דפרעון ע"כ הדין דהוי פרעון, ובודאי דג"כ לא זכה המלוה במעות כל זמן שלא רצה לזכות בהן. רק שהלווה נפטר מחובו ומ"מ ודאי דאין שום אדם יכול לזכות בהן דמ"מ המעות אינן הפקר, דאף דהלווה נפטר מחובו בזריקת המעות עדיין הן של המלוה ומשועבדין הן להמלוה שהרי מקודם היה שעבוד המלוה על כל נכסי הלווה ועל גופו של הלווה, ובזריקת המעות אף שהמלוה לא רצה לקבלם מ"מ הלווה נפטר משיעבוד גופו ונכסיו. אבל ממעות הללו שזרק לפניו בודאי לא אזיל שיעבוד המלוה מינייהו ונשארין בשיעבוד המלוה, דנהי דלא רצה לזכות בהן שיהיו שלו לגמרי מ"מ לא מחל השיעבוד שיש לו עליהן. דהא מעיקרא היה לו שיעבוד גם על המעות הללו, והמעות נעשו עתה כאפותיקי מפורש ואם נאנסו — נאנסו למלוה וממילא לא הויין הפקר. אבל הכא שנותנת מעות לקיים התנאי כיון דמעולם לא היה שיעבוד בעל עלייהו כלל. ולזה כיון שהאשה נותנת המעות לבעל לקיום התנאי תיכף כשזורקת לפניו חשיב קיום התנאי ונגמר הגט. והבעל כיון שלא זכה בהמעות מחמת שלא רצה לזכות בהן כמ"ש הרשב"א דמי ממש להא דכריתות דף כ"ד בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן, וה"נ כיון שהאשה נפטרה מחיובה מ"מ כיון שהבעל אמר אי אפשי נעשה הפקר וכל אדם יכול לזכות בהן מתורת הפקר". ובמקרה דנן אף אם נלך בתר התורת גיטין בפשטות אין שיעבוד נכסים. ואף אם נאמר שההפקדות בבנק נעשו בשטר, על מי נוצר השיעבוד? והלא כל הבנקים הם חברה בע"מ*., ואולי על נכסים שקנויים לבנק, וצ"ע אם לפי דינא דמלכותא ישנו שעבוד נכסים. עכ"פ נראה לי שסתם הפקדות והלואות אין עליהן שעבוד נכסים, וא"כ אם המלוה הניחם והלווה הסתלק מהם, חזרו להיות הפקר כדברי הרשב"א ובעל תורת גיטין. על דברי התורת גיטין שהשעבוד על המעות מתחזק כשפקע השעבוד מגופו ומשאר נכסיו של הלווה, חלק האמרי בינה [הל' גבית חוב סי' כ"ז]. וכתב: "ואם אמר זרוק לי חובי והפטר אף דנאבד דפטור, אם בא אחר וזכה בה כתב בש"מ ב"מ [דף ע"א]. משם הרשב"א דכיון דהניחם איסתלק ליה וישראל לא זכה בהו וכי הדר שקלינהו ישראל שני מן ההפקר זכה בהו, והלכך כי יהיב ליה בין קרן בין רבית מדינא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה עיי"ש. וראיתי בס' תורת גיטין. והרי לפנינו דעת הרשב"א (והביאם רעק"א בסי' ק"כ) דאף בהניח ע"ג קרקע והיפטר אף דהמלוה לא זכי בהו הלוקח זוכה מן ההפקר וכי יהיב לישראל המלוה בין קרן בין רבית מדינא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ומכ"ש כשזרקו לו בע"כ כיון דנפטר הלווה נעשה הפקר כיון שלא זכה בו המלוה ומהלווה נפקע הממון מרשותו. וע"כ אף דקודם היו כל הנכסים בכלל השעבוד היינו משום דגופו נשתעבדו כל נכסים אחראין וערבאין להמלוה וכשנפקע השעבוד הגוף ממילא נפקע ג"כ השעבוד נכסי. ואף דגר שמת וזכו אחרים בנכסיו אף מטלטלין מ"מ גובה הבע"ח כמבואר [סי' ער"ה]., על כרחך דשם נשתעבדו הנכסים אז ונכנסו בכלל ערבאין אף דנפקע השעבוד הגוף. אבל כאן כיון דנפקע כל השעבוד במה שהפקיעו הלווה או במה שנתנו לו בעל כרחו או במה שפטרו המלוה באומר הנח והפטר כבר נפקע השעבוד גם ממעות הללו כיון דנפקע השעבוד הגוף*. ודוחק גדול לחלק בין אם נפקע בסיבת דבריו של המלוה שאומר הנח והפטר ובין אם נפקע ע"י פרעון בע"כ בסיבת הלווה והמלוה שא"ר לזכות". ונלענ"ד שדברי התורת גיטין באשר לשעבוד קשים, ודחיית האמרי בינה נכונה. ועכ"פ לענייננו נראה שבבנק אין שעבוד גוף. (וכש"כ אם אין זה החזר הלואה, אלא הלואה של הבנק למושך), וע"כ הממון יצא מרשות הבנק ואל המושך לא בא. ובאשר לדברי בית הלוי* נלענ"ד שאינו דומה מי שהניח ע"מ שאחר יקח והסיר שמירתו ובעלותו מהמעות, למי שהשאיר את הכלי ברשותו* ורצה לאבדו. שסו"ס הכלי שלו ואינו רוצה להוציאו מתח"י, ורק מצבו החיצוני גורם לו שהולך לאיבוד. אבל במקרה דנן הבנק מוציא את המעות מרשותו ומבעלותו כדי שהמושך מהאוטומאט יזכה בהם, וכפי שהסברתי במאמרי קשה להניח שהבנק שומר על המעות עד שיבוא בעליהן ויקחן. וכאן ההוראות שנותן המושך הן כהניחן והיפטר, והבנק עשה כרצון המושך, אלא שהמושך שכח לזכות בשלו. ג. ממון משועבד ללא בעלים במקום שאינו משומר אף אם נניח כדברי התורת גיטין (ולכך נטה הגר"י אריאל). שישנו לפנינו ממון המשועבד לפלוני, ואותו פלוני שכח והניחו, צריך לדון מהו מצב הממון. בדר"כ לא מצאנו ממון המונח שלא ברשות בעליו, ולא ברשות שומר עבורו, כשכל יחוסו לבעליו הוא — שעבוד. בדר"כ הממון שלו, ויוצא מבעלותו ברצונו — בדרכי הקניינים, או בעל-כרחו — ביאוש וכד'. ומצאנו, כפי שמעיר האמרי בינה ממון הפקר שהוא משועבד [סי' ער"ה סל"א].: "גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו עליו חובות. כל מלוה שנגבית מהיורשים ולקוחות נגבית גם מאלו". ובטעם ההלכה כתב הגר"א [ס"ק ל']: "דבהפקר לא נפקע שיעבודו". וא"כ, לכאורה, גם במקרה שלפנינו שעבודו של המושך מהכסף שהוציא עבורו האוטומאט לא פקע. אולם בממון זה ישנם פעמיים מעין ."הפקר". מחד, המושך פטר את הבנק מבעלותו בממון ונעשה כאומר לו הנח לפני והיפטר, ומאידך המושך עצמו שכח את הממון המשועבד לו והשאירו מונח במקום שאינו משתמר קודם שבא לידו. ובממון כזה לא מצאנו חיוב השבת אבידה! שמצאנו חיוב השבה בממון ששייך לו ואבד, אך לא מצאנו כן בממון שמשועבד לו בלבד. ועי' במחנה אפרים [הל' זכיה מהפקר סי' ה'] שמסיק שאין גובים ממטלטלין של נכסי גר שמת וזכו ישראל בנכסיו, מפני שדינם כדין נכסי יתומים ואין בהם תקנת תשלום כמטלטלי יתומים. וכאמור, כל דיון זה הוא אם נאמר שיש כאן החזר הלואה ושעבוד על הכסף למושך על הדמים. אולם אם יש כאן משיכת יתר יש כאן יצירת הלואה ואין עליה שעבוד.