חבל נחלתו ב פו

<< · חבל נחלתו · ב · פו · >>

<poem> סימן פו

אבידת קטן

שאלה בביתי נמצא שעון (כנראה שייך לילד ששיחק והניחו)., ונמצא ע"י אחד הילדים מה דינו? צריך לברר: א. האם לקטן יש חפצים שהם שלו לגמרי. ב. האם שייך כאן יאוש או לא. ג. אם קטן הוא המוצא האם הוא חייב בהשבת אבידה. א. ממון קטן שלו מהתורה או מדרבנן קטן יורש וירושתו שיכת לו מדאוריתא, כמו"כ קטן שקיבל בשכר עבודתו מעות או שוה כסף הללו שייכים לו, ויוצא בדיינים [סי' ר"ע ס"א ברמ"א] (הב"י המביא את דברי הרשב"א אינו כותב ששייך לו מן התורה אבל אעפ"כ זוכה בדעת אחרת מקנה לו לפחות מדרבנן ע"מ להוציאו בדיינים). לגבי קנין בממונו כתב הרמב"ם: "שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן דין תורה החרש השוטה והקטן. אבל תקנו חכמים שיהא החרש והקטן נושא ונותן במטלטלין ומעשיו קימין משום כדי חייו". [הל' מכירה פכ"ט ה"א]. ומקורו לגבי הא דהקנין מדרבנן, כפי שכתב המ"מ ממשנת סו"פ חמישי בגיטין: "מציאת חש"ו יש בהם גזל מפני דרכי שלום". היינו שאינם יכולים לזכות לעצמם מן ההפקר. (ועיין מל"מ מכירה כ"ט י"א דנסתפק אם הפקר חשיב כדעת אחרת מקנה או לאו). וכתב עוד המ"מ: "ויש אומרים דקטן זוכה לעצמו דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה. ופשטן של שמועות כדברי המחבר. והנראה שדעת רבינו דבמתנה קנה דבר תורה, אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה — אף אין מעשיו כלום מן התורה אבל במתנה אם זכו לו קנה דבר תורה כיון שיש דעת אחרת". עולה לפי ה"ה בשיטת הרמב"ם שיש שני סוגים עיקריים של קניני קטן מהתורה. קנין בתמורה בו אינו קונה אלא מדרבנן, וקנין שאין בו תמורה ובו קונה הקטן מהתורה. לגבי ד' מינים ביום הראשון כתב בשו"ע: "לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו מפני שקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה. ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר". ובביאור הלכה [ד"ה לא]. הסביר ששיטה ראשונה היא שיטת הרמב"ם שאחרים מקנים לו מהתורה אך הוא אינו מקנה מהתורה, ושיטה שניה סוברת שאף אין מקנים לו מהתורה, וע"כ מגיל הפעוטות כשם שקונה מדרבנן אף מקנה מדרבנן, ואך בפחות מגיל הפעוטות לא יקנה לו ביום הראשון. אמנם שיטת הש"ך [סי' רמ"ג]. שקטן זוכה לעצמו ויש לו יד מהתורה, ומה שכתוב שגזל מדבריהם היינו למטה מגיל הפעוטות. אמנם האחרונים דחו דבריו [מח"א, קצוה"ח, נה"מ, ערוה"ש]. ולגבי זכוי לו ע"י אחר היינו דעת אחרת מקנה והיינו כשהקטן הוא הזוכה, אולם אם אחר זוכה עבורו לפי הגמרא בפ' מי שמת [קנ"ו ע"ב]. לא ברור אם הזכייה לו מהתורה או מדרבנן. אמנם תוס' [שם ד"ה זכין]. כתבו שמדרבנן. ב. פעולות קנייניות של קטן. בגיטין [נ"ט ע"א]. נאמר במשנה: "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין". ותקנה היא מדרבנן משום כדי חייו. וע"כ מוסיפים הראשונים עפ"י הגמרא בכתובות, וכן נפסק להלכה, שתקנה זו היא אך במקום שאין לו אפוטרופוס, ואך אם האפוטרופוס הסכים למקח הקטן — מקחו קיים. ואב לענין זה ודאי שאינו פחות מאפוטרופוס. וע"כ סתם קטן אף מדרבנן אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר. עפי"ז אין יאוש קטן כלום, ואף אם החפץ היה קנוי לו אך מדרבנן (לשיטת הסוברים שאף ע"י זכוי קונה אך מדרבנן)., בכ"ז אינו יכול להוציאו מרשותו. אמנם עדיין צריך לברר אם אין הבדל בין יאוש לבין קנינים. ואמנם בשניהם הוצאה מרשות. אולם ביאוש זוהי פעולה בעל כרחו, ואולי ניתן להבינה כפעולה שהאדם כפוי לה, וע"כ אף קטן יכול להתיאש מאבידה. וכדוגמא ניתן להביא דין זוטו של ים שיאוש לא מעכב את יציאת החפץ מרשותו של המאבד (שלא כרמב"ם). בסוף סוגיית יאוש של"מ לאחר שנפסק כאביי דלא הוי יאוש מקשים בגמרא: "וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו"? ותרץ רב אשי: ."כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו מעיקרא יאושי מיאש מינייהו". ומקשה:. "יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי? א"ל בארעא דיתמי לא מחזקינן. מוחזק ועומד מאי א"ל אסירן". רש"י פרש לגבי יתומים ."קטנים שאין הפקרם הפקר". ומשמעות הדברים שאין ביכולתם להוציא מרצונם את הפירות מרשותם, אולם ניתן לחלק בין הפקר ליאוש. בקנינים הפעולות הן רצוניות, בעוד שיאוש אינה פעולה רצונית אלא בעל כורחו הוא מתיאש. ולפי"ז להפקיר אינו יכול אבל להתיאש יכול. ואף שהגמרא כינתה זאת יאוש אין הכונה ליאוש אלא להפקרה. אלא שמהמאירי לא נראה כן שכתב: ."כל שזכה בו אדם מצד יאוש אם היה של יתומים לא זכה שהיאוש ממין מחילה הוא ויתומים אינן בני מחילה". וצריך לתרץ לשיטתו שלא חיישינן לחפצי יתומים בזוטו של ים דאזלינן בתר רובא. אלא שעדיין צריך ביאור תוס' בבא בתרא [קמ"ג ע"ב ד"ה ואם]. שכתב בסופו: "וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים היו ולא היו יכולין להרויח ולהכי כיון דגברא רבה הוא ולא שבק גירסיה וטרח לאחריני אע"פ שלא אמר ראו כאילו אמר ראו ומחלי ליה הקטנים, והא דאמר בריש אלו מציאות גבי תמרי דזיקא דיתמי לאו בני מחילה נינהו הכא דאין מפסידין ולא בא בידם הריוח מחלי שפיר". עולה מתוס' שיש אפשרות מחילה ליתמי בתנאים מסוימים. ונראה שחלקו בין מחילה בדבר שלא אתא לידם שאין בה הוצאה מרשותם אלא סילוק מזכות לבין הוצאה מרשותם. אמנם מה שכתבו שדוקא במקום שאין להם הפסד בדבר עדיין קשה מה ענינו. ואולי ניתן לתרץ שאין זה סיבה ליכולתם למחול, אלא, ראיה לאומדנא שודאי מוחלים. עולה לנו לפי"ז שלא שייך בקטן יאוש בעלים כלל, וע"כ אבדת קטן השייכת לו תמיד חייבים בהשבתה. ג. התוצאות ההלכתיות מאבידת קטן. קטן אינו חייב במצוות, ואף במצות השבת אבידה, אבל אביו חייב לחנכו למצוות שהוא יכול לקיימן מבחינה תפיסתו השכלית כמבואר במסכת סוכה [מ"ב ע"א]. וע"כ נראה שצריך גם במקרה זה לחנכו להשיב את האבידה. כיון שהסקנו: מחד, שיכול להיות לקטן ממון השייך לו ומוציאים אותו בדיינים ומשיבים לו — אם אחרים הקנו לו (כפסיקת הרשב"א). ומאידך אין יאושו יאוש וע"כ האבידה לא יצאה מבעלותו. לכן מן הראוי להשיבה לידו, בין אם המוצא גדול מעיקר דין השבת אבידה, או קטן מדין חינוך.