חבל נחלתו ב סב
<poem> סימן סב
עד מדינה
שאלה חבורת גזלנים פרצה לחנות תכשיטים, ושללה שלל רב, המשטרה הצליחה לגלות את הגזלנים, אולם יש בידיה עדות של עד אחד מהעובדים במקום, והמשטרה הצליחה ע"י הבטחות שונות לשכנע את אחד מהחבורה להעיד עליה ולהפלילה. ובלשון המקובלת — עד מדינה. האם לפי דיני ישראל יש תוקף לעדות זו? הקדמה קבלת עדות של עד מדינה במערכת המשפטית החילונית נובעת מההשקפה המוסרית שכל ראיה לפשע ניתן לקבל ולא משנה מקורה. ובהתאם לכך אף ראיות נסיבתיות וסימנים חלקיים מספיקים כדי לקבוע חובתו של אדם. וכן הודאת אדם על פשעיו, מספיקה להפלילו ולהענישו. לשם קביעת אמיתות ההודאה מבררים איך נגבתה ההודאה וכד'. להבדיל בין קודש לחול, עפ"י דיני ישראל, עדות מפלילה צריכה לצאת משני עדי ראִיה כשרים. ולעומת זאת ראיות נסיבתיות, סימנים והודאה אינם מספיקים כלל. עדות רשע עדות העובד יכולה להתקבל אם אמנם ראה את הגזל ויכול לזהות את מבצעי הגזלה. אולם קיימת בעיית הצטרפותו לגזלן המעיד נגד חבריו. ועוד קודם להצטרפות צריך לדון האם הגזלן יכול להיות עד. כתב הרמב"ם (הלכות עדות פ"י ה"א): "הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד, ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פ שהוא עדות אמת, מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו, ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע". בהלכות הבאות מפרט הרמב"ם מיהו רשע. בהלכה ב' כתב: "אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע, ואין צריך לומר מחוייב מיתת בית דין שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות". ובהלכה ד': "ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל, וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות, ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בבית דין, אע"פ שלא הוזם על אותה עדות אלא אחר כמה ימים, וכן המלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין לעדות, אם רבית קצוצה עשו הרי הן פסולין מן התורה ואם אבק רבית עשו הרי הן פסולין מדבריהם". נמצא עפ"י הלכות אלו שהגזלן המעיד על חבריו פסול לעדות. והשאלה היא מאימתי הוא נפסל וע"י מי. דרך פסילתו של אדם לעדות כתב הרמב"ם (הלכות עדות פי"ב ה"א): "כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית, אע"פ שלא התרו בו שהרי אינו לוקה — הרי זה פסול לעדות, במה דברים אמורים כשעבר על דברים שפשט בישראל שהן עבירה, כגון שנשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בו". מתבאר, שכדי לפסול אדם מלהעיד, צריך, כמו בעדות לשם ענישה על עבירה, שני עדים כשרים שיעידו על עשיית עבירה אשר בגללה הופך להיות רשע, ובתנאי שאיסורה ידוע לכל. מצב זה פותח את האפשרות להעדאת אחד מחבורת הגזלנים על חבריו, שהרי הוא לא נפסל לעדות. וע"כ אם אחרים לא יפסלוהו הוא יכול להעיד. ולכאורה, הרי הוא מודה שהשתתף בגזילה והיה ראוי שיפסל עפ"י דבריו אלא שאין אדם נפסל עפ"י עצמו. ואמנם בהלכה הבאה הוסיף הרמב"ם: "אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו, כיצד הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או הלוה בריבית, אע"פ שמשלם על פי עצמו אינו נפסל, וכן אם אמר שאכל נבילה או בעל אסורה אינו נפסל עד שיהיו שם שני עדים שאין אדם משים את עצמו רשע, לפיכך ראובן שהעיד עליו שמעון שהלוה בריבית והעיד לוי ואמר לי הלוה ברבית, הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי אע"פ שהודה לוי שלוה ברבית אינו משים עצמו רשע ונאמן על ראובן ואינו נאמן על עצמו, וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו של נרבע בין ברצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו, פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה וכן כל כיוצא בזה, פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין אדם קרוב אצל ממונו*". התבוננות בדברי הרמב"ם בהלכה זו מלמדת שפתח בפסילה לעדות וסיים בעדות לעונש. ועשה זאת כדי להדגיש שהכלל שאינו נפסל עפ"י עצמו תקף הן לגבי עדות פסילה והן לגבי עדות לענישה. ובכך מדגיש הרמב"ם שאפילו המעורב במעשה העבירה יכול להעיד על שותף אחר, ובלבד שלא יצא פסולו ממקור אחר. וע"כ נרבע מרצון יכול להעיד על רובעו בלא שהוא עצמו יפסל לא לעדות ולא על העבירה גופה*. פסילה ע"י אחרים אולם כל זאת דוקא אם הגזלנים עצמם אינם באים ופוסלים את העד הפוסלם ומעידם קודם עדותו עליהם. ובכך מתבאר מעשה המופיע בירושלמי [סנהדרין פ"ו ה"ג, מופיע אף בילק"ש תהילים תרפ"ח]: ."מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך, וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה (היינו רביעת בהמה שעונשה במיתה), אמרין נן ידעין דו גברא חסידה אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן (תרגום: אנו יודעים שהחסיד ילך ויעיד עלינו לפני דוד והוא יהרגנו בדיני מלכות עפ"י עד אחד). אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי אסהידו עליה ונגמר דינו ליהרג. (אלא נקדמנו ונעיד עליו בעדות שקר שהוא עבר את העבירה, וכיון שאנו שנים יתקבלו דברינו וכן הוה ונהרג אותו חסיד). הוא שדוד אמר: 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי'. מחרב — מחרב אוריה, מכלב — מכלבו של חסיד. רבי יודה בן פזי סלק לעיליתא דבי מדרשא וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה (במשכב זכור), אמרו ליה: רבי הב דעתך דאת חד ואנן תרי (ואיימו עליו שמוטב לו שישתוק, ואם לא הם יעידו עליו.)". ממקרה זה מתבאר כוחם של שני עדים לפסול ולהעיד (ואפילו בשקרות). אמנם במקרים שלפנינו, הקדמתם (אצל דוד) או איומם (אצל ר' יהודה בן פזי) היה מחשש שהצד השני יקדמם. לא מבואר מה הדין במקרה כדוגמת המקרה שלנו, האם תיערך כביכול .'תחרות' בין הגזלנים מי יהיו אלו שיקדימו לבי"ד, ויפסלו את חבריהם שלא יבואו ויעידו נגדם? נגיעה בעדות אבל מסיבה אחרת נראה שאין לקבל עד מדינה. הרי יש לו טובות הנאה ישירות כתוצאה מעדותו. שהרי הוא לא יענש (לפחות בדיני המדינה שלעד מדינה מנכים ממאסר וכד'). ומצד דיני תורה, כפי שפסק הרמב"ם, הוא מתחייב בממון עפ"י עדותו. ואינו 'מרויח' מכך. אולם עפ"י ההסכם עמו הוא לא יענש, ועל כן הוא נוגע בעדות. ובנוגע בעדות חוששים לשקר כמבואר בחו"מ [סי' ל"ז] ולכן נראה שהוא עד פסול לפי ד"ת ואין לדון על פיו.