חבל נחלתו ב סא
<poem> סימן סא . עדות לטובת נכרי בבית דין שאינו לפי דין תורה המוסר הישראלי בעדות בבית משפט הצורך לבתי המשפט במדינת ישראל גורם שההליכה אליהם, שפיטתם וענישתם מובנים מאליהם בציבור. ואין הדברים כן, דינם כערכאות של נכרים. הן בהכשר הדיינים הן בדיני הראיות ובענישה. ואולם המבדיל ביותר בין שני סוגי דרכי המשפטים הוא המוסר המיושם ע"י המשפט. הדן עפ"י ערכאות של נכרים יש וגורם לחייב חבירו בחינם, וחז"ל הטילו עונשים על הנוהגים כן. ואפילו אם עתה אין בכוחנו להעניש כבימי חז"ל — קיים הפסול בהליכה לערכאות ולמערכות משפט דומות לה. א. המקרה והסברו נאמר במסכת בבא קמא [קי"ג ע"ב]: "מכריז רבא, ואיתימא רב הונא, דסלקין לעילא ודנחתין לתתא: האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי (ולא תבעו מיניה), ואזל ואסהיד ליה בדיני דכותי על ישראל חבריה — משמתינן ליה. מאי טעמא? דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד. ולא אמרן אלא חד, אבל בתרי לא; וחד נמי לא אמרן אלא בדיני דמגיסתא, אבל בי דוואר, אינהו נמי חד אמומתא שדו ליה. אמר רב אשי, כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי, מפקי ממונא אפומיה ולא איבעי ליה לאסהודי, או דלמא כיון דאדם חשוב הוא, לא מצי משתמיט להו ומצי לאסהודי? תיקו". מפרש רש"י: ."אפומא דחד — ונמצא שהפסידו שלא כדין. דמגיסתא — בני כפר שאין יודעין לדון במשפט. בי דוואר — שלטון. חד אמומתא שדו ליה — על פי עד אחד אין מוציאין ממון אבל מחייבין בעל דין שבועה להכחיש העד כדין תורה. לשון אחר דמגוזתא אנסין בחזקה כמו אתו גוזאי וקא מחו ליה (מגילה כ"ח) סריסים (של בית רבי) העומדין לרדות בחזקה". מתבאר שאם עפ"י עדותו של אדם מישראל הוציאו ממון מישראל בבי"ד שאינו דן עפ"י ד"ת, בדרך שאינה קבילה בבית דין של ישראל — משמתים אותו. ב. באיזו עדות עונשים בשמתא צריך בירור האם דין השמתא בגלל שהוציא ממנו ממון בהליך משפטי שלא היה קביל בדיני ישראל, או בגלל שבדיני ישראל היתה לו דרך להיפטר. ונראה שבשאלה זו עסקו תוס' ששאלו: "וא"ת והא לעיל שרי להפקעת הלואה וא"כ מפסידים אותו הרבה, שאם היה רוצה יכול לכפור. וי"ל דמכל מקום לא משמתינן ליה כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו". בשאלה סברו שאם העד הביא להוצאת ממון כשעפ"י דיני ישראל היתה לו דרך להיפטר מתחייב בשמתא, וע"כ אף בעדות של שניים היה מן הראוי שיתחייב. למסקנה, מסיק תוס', שאם בדיני ישראל היה מתחייב, ורק כיון שהעומד נגדו נכרי היתה לו דרך להיפטר אין משמתין אותו. ובמרדכי [ב"ק סי' קנ"ז] הביא מדברי ר"ת, ובסוף דבריו כתב שאף שני קרובים שהעידו על פלוני בערכאות חייבים ומשום שבדיני ישראל היתה עדותם נפסלת ונחשבת רק כעד אחד. אולם מהראב"ד עולה שמתחייב שמתא דוקא בעדות שקר, אבל אם הישראל חייב לו וכפירתו היא שקרית אין משמתין את העד. מביא הרשב"א: "כתב הראב"ד ז"ל בעדות ישראל שיכול לטעון בדיננו ואין מוציאין ובדיניהם מוציאין ממון, אבל בעדות שאין לו לטעון עליו שום טענה כיון [צ"ל כגון] שהודה לו בפניו והזמינו לעדות דאמר ליה אני רוצה לכפור בו ונחלק ביני ובינך או שתשתוק בעבור אהבתי ואטול זה החוב לעצמי ולא נפרד ממנו כדי שיוכל לומר אחר כך פרעתי ושהעד ברור לו שהכפירה אינה בשום טענה של אמת אומר אני שזה חלול השם ואסור וכל שכן במקום שמשביעין אותו שיבוא לידי שבועת שקר". וכעין זה כתב במרדכי [ב"ק סי' קי"ז]: "ואם זה היה מודה ממה שהיה חייב לעובד כוכבים אלא שרצה לכפור לו ולהרויח בכך והלך העד והעיד עליו לא הוינן משמתינן ליה דלאו כל כמיניה להרויח והיינו דקאמר וה"מ עד עד אחד אבל תרי לא כלומר הואיל והדבר ידוע שהוא חייב לעובד כוכבים — כדין עשו שהעידו עליו"*. ג. שמתא כעונש או לשם הוצאת ממון בשיטה מקובצת מסכת בבא קמא [קי"ג ע"ב] מביא מן הרמ"ה: "ומסתברא דאפילו בדינא דמגיסתא נמי דוקא לשמותיה אבל לאפוקי מיניה ממונא לא. דייקא נמי דקאמרינן משמתינן ליה ולא קאמרינן דמפקינן מיניה. אי נמי לא מחייב לשלומי ליה מאי טעמא דמצי אמר ליה אין אסהדי וקושטא אסהדי. ואפילו לשמותיה דוקא היכא דהוה ליה לאשתמוטי ליה ואסהיד אבל היכא דלא הוה יכיל לאשתמוטי ליה כגון דמחייבי ליה שבועה דלא ידע ליה סהדותא ואי לא משתבע ליה אניס ליה בגופיה או בממוניה אזיל ומסהיד ולא משמתינן ליה. והא דמיא לההיא דאמרי בפרק קמא דשבת וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך". לעומתו מביא בשטמ"ק דעה הפוכה: "והר"מ ז"ל מסרקוסטה כתב וז"ל: האי ישראל דידע סהדותא על ישראל חבריה דאית ליה דינא בהדי גוי ואזיל ומסהיד לחיובי לישראל בדינא דמגיסתא שהוא מערכת דייני הכפרים דמקבלי חד סהדא אפילו לאפוקי ממונא משמתינן ליה ומיקרי מסור. ונראה לומר דחייב לשלומי או משתבע האיך בבי דינא דישראל דשיקרא אסהיד עליה כדין כל בעל דין המכחיש דברי עד אחד משום דכמסור דמי והא קיימא לן דמסור היכא דידיע בסהדי כמה מסר מממוניה דמחייב לשלומי הכא נמי לא שנא. וצריך עיון". עולה שמחלוקת ראשונים היא האם המעיד חייב רק בשמתא, או אף בתשלום מה שהפסיד לישראל. ומפסק הרמב"ם [הלכות תלמוד תורה פ"ו הי"ד] משמע שסבר כר"מ מסרקוסטה. ז"ל: "המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל מנדין אותו עד שישלם". ד. הסתירה בשו"ע בשו"ע בסימן של"ד [הל' נידוי] הביא את דברי הרמב"ם. אולם בחושן משפט [כ"ח, ג'] כתב: "אם עובד כוכבים תובע לישראל, ויש ישראל יודע עדות לעובד כוכבים נגד ישראל, ואין עד אלא הוא, והעובד כוכבים תובעו שיעיד לו במקום שדיני העובדי כוכבים לחייב ממון ע"פ עד אחד, אסור להעיד לו; ואם העיד, משמתין אותו. הגה: אבל אינו חייב לשלם, דיכול לומר: אמת העדתי. אבל אם יש לברר ששקר העיד, חייב לשלם. ואם בעל דבר מודה שאמת העיד, אין משמתין אותו (הגהות מרדכי דב"ק)". ומדברי הגהות מרדכי שהביא השו"ע מתבאר שאף פעם אין ע"א שהעיד משלם אלא אך חייב שמתא בגלל הכיעור במעשיו. ז"ל בסי' קי"ז: "וקאמר דהיו משמתינא ליה משמע דאין חייב לשלם לו אלא היו משמתינן ליה על מה שהפסידו בגרמא אבל אינו משלם. דה"מ למימר אמת העידותי כי הייתי יודע בודאי שהיית חייב לו. ואע"ג דהיו משמתינן ליה זהו משום דאין הדבר ידוע לנו שבדין העיד ולא ה"ל לעשות. ואע"ג דכל המזיקין וכל הגורמין היזק פטורין ולא היו משמתינן להו — הכא היו משמתינן ליה הואיל ומרויח לעובד כוכבים ומפסיד לישראל ומכוער הוא ודמי למסור לאנס דהיו מורידין אותו. ואע"ג דשאר מזיקין ואפילו גנב וגזלן אין מורידין אותו התם היינו טעמא דהואיל ומרויח לעובד כוכבים ומפסיד לישראל מכוער הוא שמרגיל עצמו למסור ממון בידי עובדי כוכבים הלכך דינו חמור מכל המזיקין". והאחרונים התקשו בפסק השו"ע, כמי סבר כרמ"ה והגהות מרדכי, או כרמב"ם והר"מ מסרקוסטה. הסמ"ע דחה תירוץ שבחו"מ המדובר שתבעוהו הנכרים להעיד וע"כ פטור מתשלום, מפני שהבדל זה היה על השו"ע לכתוב. ותירוץ נוסף כתב בגדר אפשר שאם מבררים שהעיד שקר משלם ואם אין יכולים לברר פטור מתשלום ויהא בשמתא. ותירוץ נוסף שאם רוצה להיפטר מנידוי של ל' יום משלם ונפטר. והנתיבות צידד בתירוץ התומים, שביו"ד המדובר שאף אם העד טוען אמת בכ"ז הזיקו כגון שבדיני עכו"ם אין הישראל נאמן לומר פרעתי ובדיני ישראל נאמן. וע"כ משמתין אותו עד שיסלק את הנזק שעשה. אבל בחו"מ המדובר שאם העיד אמת לא הזיק לו כלל, וע"כ 'רק' יהא בשמתא. ולולא דמסתפינא נראה לענ"ד שהשו"ע זיכה שטר לבי-תרי וביו"ד פסק כרמב"ם וע"כ חייב ממון, ואילו בחו"מ פסק כהגה"מ שרק דין כיעור ישנו בגלל שמוציא ממון מישראל שלא כדין, ולא חיוב ממון. וכן מצאתי בכנה"ג [סי' כ"ח הגה"ט סי' י'] שהביא ממשפטי צדק [ח"ב סי' ל"ג] שדין השמתא נוהג גם בישראל שתבע ישראל אחר ולא אך בין ישראל לנכרי בערכאות של נכרים. ודייק כן בעל כנה"ג אף בטור. ועפי"ז הסיק שלא כמרדכי שדוקא במוציא ממון מישראל ליתנו לנכרי משמתין אותו, אלא אף במעיד על ישראל אחר בעד אחד בערכאות של נכרים, שבדינינו היה יכול להיפטר ובדיני נכרים התחייב — משמתין אותו ולפי הרמב"ם עד שישלם לו הפסדו. ה. הנ"מ לגבי בתי המשפט במדינת ישראל ולפי"ז נ"מ גדולה לימינו כשבתי המשפט החילוניים במדינת ישראל דינם כערכאות של נכרים, ודנים בראיות נסיבתיות, עדים פסולים ועפ"י עד אחד וכו', אם אדם מישראל העיד על חבירו שהוא חייב ממון לפלוני כעד יחיד, ואפילו מי שחייבים לו מישראל — המעיד חייב בנידוי ובתשלום.