חבל נחלתו א פו
<poem> סימן פו
~שמיטת כספים בעסקאות ממוניות
שאלה בעל חנות מוכר במזומן, לאלה שאינם משלמים מייד, הוא רושם את החיובים והקונים נכנסים מפעם לפעם ומשלמים את חובותיהם. כמו כן הוא מקבל מהקונים המחאות דחויות. מה דין כל המכירות הנ"ל, האם צריך לכתוב עליהן פרוזבול? אם ראש השנה של שמינית חל לפני מועד הפרעון, האם צריך לעשות על ההמחאות הדחויות פרוזבול כדי שלא ישמטו החובות? וכן מה הדין בקניות ע"י חברות אשראי ובחובות לבנקים וכד'? א. משנת פרה ופסיקת הרמב"ם . "השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה החודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט". [שביעית פ"י מ"ב]. המדובר על מי ששחט פרה וחלקה לאחרים לשם מכירה, בר"ה של מוצאי שביעית, והתעברה השנה והתברר שהמכירה נעשתה בשביעית — המכירה נשמטת. וכך מפרש הרמב"ם: "לפי שלא חלקה אלא על מנת שימתין בדמיה הואיל ודימה שאותו היום יום טוב ואי אפשר למכור בו מכירה גמורה בפריעת הדמים, ועברה השמיטה אח"כ, הרי אותו החוב נשמט, לפי שפסק ההלכה שאין השביעית משמטת אלא בסופה". מתבאר מדברי הרמב"ם שבמכירה כלשהי בשביעית, שמשום מה הקונה התעכב בתשלום, המכירה נשמטת בשביעית, והקונה פטור מתשלום, ואם המוכר רוצה להבטיח את ממונו עליו לכתוב פרוזבול. אולם בירושלמי מלמד ר' אלעזר שהמשנה היא משנת ר' יהודה שסובר שבהקפת החנות מכירה ראשונה נשמטת, ורק המכירה האחרונה הופכת להיות בהקפה. ואף לגבי פרה המדובר שהקיף לו אחרי כן דברים נוספים. ואילו לפי ת"ק אין המכירה נשמטת או מפני שהיא בהקפה — שהרי אינו מקבל את התשלום מייד. או מפני שאין מקורה מחמת הלואה אלא מחמת מכירה. ועפי"ז אין הלכה כמשנת פרה שחילקה, מפני שאין הלכה כר' יהודה. לפי הירושלמי דברי הרמב"ם בפה"מ ובהלכה קשים. שכן פסק: "שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב". .[שמו"י פ"ט ה"י]. ואמנם הראב"ד השיג על הרמב"ם שזוהי הקפת החנות ואינה נשמטת בשביעית. ונדון בכך להלן. ב. מכירה בהקפה וההסברים לשיטת הרמב"ם במשנה הקודמת נאמר: "שביעית משמטת את המלווה בשטר ושלא בשטר, הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלווה הרי זה משמט." [שביעית פ"י מ"א]. מתבאר שמכירה בהקפה אינה נשמטת, אא"כ עשאה מלווה. מפרש הרמב"ם: ."והקפת החנות הוא מה שדרך בני אדם להתקשר עם בעלי החנויות שיקח ממנו צרכיו עד שיתקבץ אצלו סכום וישלם לו, אין אותו הסכום הנקבץ נשמט בשביעית, לפי שאינו כדרך החובות, שלא מכר בעל החנות מה שמכר כדי שיהא חוב ואינו אלא מוכר בדמים מועטים עד שיצטרף עם דמים אחרים ויקח את שלו". מפרשי הרמב"ם יצאו לחלק בין משנת פרה (שנשמטת בשביעית). לסתם מכירה בהקפה (שאינה נשמטת). מביא הרב קוק זצ"ל ב"שבת הארץ": ."ויש [כס"מ פ"ט ה"ה]. נוטים לומר שאין זו נקראת הקפת החנות לענין זה שאינו משמט, שאינה נקראת הקפת החנות כי אם כשלוקח ממנו איזו פעמים, שאז אינו נקרא חוב כי אם כשהוא זוקף עליו במלווה, אבל כל זמן שלא לקח ממנו כי אם פעם אחת, אפילו הקיפו בחנות אין זה בכלל הקפת החנות לענין זה, שאינו משמט, ואינו צריך זקיפת מלווה, אלא הרי זה משמט ככל החובות. ויש מי שאומר [כס"מ שם]. שאם לקח ממנו בהקפה בחול, כיון שהיה יכול לקחת ממנו בדמים ולקח בהקפה, הרי זו נקראת הקפת החנות שאינה משמטת. אבל אם לקח ממנו ביום טוב, כיון שבזמן ההקפה אסור לפרוע מפני שהוא יו"ט, ואילו לא היה יו"ט היה פורעו מיד אין זו הקפה, ומתוך כך היא משמטת ככל החובות. ויש אומרים [רדב"ז שם]. שאינה נקראת הקפת החנות אלא בחנוני שדרכו למכור בהקפה אבל מי שאין דרכו להקיף, אע"פ שחלק לשעתו בלא דמים, ונשארו הלוקחים חייבים לו, אין זה נקרא הקפת החנות, ודינו ככל החובות שמשמטים. ויש אומרים [ב"י חו"מ סי' ס"ז סי"ט]. שהקפת החנות שאינה משמטת אינה כי אם כשהקיף על זמן ארוך שנה או שנתים, שדומה הדבר כאילו הלוהו מפורש עד אחר שביעית, שאין השביעית משמטתו לדעת רבים, אבל כל הקפה שדרך לתבוע מיד הרי היא ככל החובות, ששביעית משמטתן". היינו, דעת הכס"מ שהקפה שאינה נשמטת היא במכירה של מספר פעמים אבל לא במכירה של פעם אחת. ודעה נוספת (בכס"מ). שהקפה אפשרית אפילו במכירה אחת, אמנם אם התשלום נמנע מסיבה צדדית אין המכירה בהקפה. דעה שלישית (רדב"ז). שמי שאין דרכו למכור בהקפה אף אם מסיבה כלשהיא לא קיבל תשלום אין זו הקפה. ודעה רביעית (ב"י). שהקפת החנות שאינה נשמטת היא דוקא אם הלוה לזמן ארוך כגון שנה או שנתיים. בין הדעות המרחיבות ובין המצמצמות מודות שסתם מכירה נשמטת, ורק קבעו תנאים מתי היא תחשב בהקפה ולא תשמט. ומתאימים הדברים להסבר הרמב"ם בפה"מ שבחלוקת פרה בר"ה כשנתעבר החודש המכירה נשמטת בשביעית. גישה דומה אם כי בהסבר שונה כותב הרש"ס בפירושו לירושלמי. הוא מביא את מסקנת הירושלמי שמשנת פרה נשנתה עפ"י ר' יהודה ופוסק שקיי"ל כרבנן, וכ"פ הרמב"ם כרבנן. ומקשה א"כ כיצד פסק הרמב"ם משנת פרה להלכה, ומתרץ: ."ונ"ל דס"ל ז"ל דמהכא אוכחינן בפ' שואל דמלוה ניתנה ליתבע ואי ס"ד דלא הויא מלוה ולא קיי"ל כי הא מתני' היכי מוכח לה מהכא. אלא דסבר תלמודא דילן דהך מתני' כרבנן היא ומשום דהוא יו"ט לא זקיף לה, ואריא הוא דרביעא עלויה דלא מצי להזכיר סכום מקח ולא דמים כדאמרינן בס"פ אין צדין [כ"ט, ב']., אבל זקופה ועומדת היא אצלו, וכזקופה דמי ולא דמי לא זקיף לה בחול ללא זקיף לה ביו"ט, ויפה כיון". היינו לפי רבנן משנת פרה היא מכירה שנזקפה מייד. ואע"פ שפעולות של זקיפת מקח לא נעשו. ג. סתם מכירה בשביעית הקושי השני בפסיקת הרמב"ם — כיצד פסק כר' יהודה — עדיין עומד בפנינו. והמשמעות להלכה היא האם רק הלואה נשמטת בשביעית, וכן כל עיסקא שאינה הלואה ש"נזקפה". ועשאוה הלואה, אבל סתם מכירה אינה נשמטת בשביעית. או, שאף סתם מכירה מרגע הקנין — המעות הופכות מלווה, וממילא נשמטות בשביעית. מסיק הב"י [ס"ז, י"ט].: ."ואם כן כל חייב לחבירו בין דרך הלואה בין דמי דבר שמכר לו, הרי הוא משמט בשביעית. והקפת חנות שאני שדרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו וכיון שכן הוה ליה כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים, אין שביעית משמטתו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו, אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר השביעית. אבל המוכר חפץ לחברו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד שמכר לו הוה ליה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו, והיינו טעמא דההיא דהשוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה החודש מעובר משמט". אולם הב"ח [ס"ז, י"ט]. חולק וסובר עפ"י הר"ן בכתובות שאין הלכה כמשנת פרה, וכן באר הר"ן את דעת הרי"ף, וכן מבאר הב"ח את שיטת הרא"ש ושיטת הטור שהשמיטו דין פרה שחלקוה ונתעברה שנה, וקובע: "ואנן קיי"ל כרבנן דבמלווה הדבר תלוי". מתבאר שישנה מחלוקת האם מכירה סתם ללא תנאים מיוחדים הופכת למלווה מייד עם קניית החפץ ע"י הקונה וע"כ שביעית משמטתה, או שמכירה עד שלא "נזקפה" אין שביעית משמטתה. הסמ"ע [ס"ז, כ"ו]. ציטט את הב"י ומשמע שסבר שפסק בשו"ע כפי שסבר בב"י. אולם בפאה"ש השיג עליו, ודייק מלשון השו"ע בסעיף ד': "שאין שביעית משמטת אלא מלווה"., שחזר בו מדעתו ששביעית משמטת מכר. ומסביר שלרמב"ם היתה גירסא שונה בירושלמי (כגי' הגר"א)., וע"כ אין קושי מכך שפסק במשנת פרה ששביעית משמטת. ומסיק: "ועיקר חילוקו דבהקפת החנות לא ניתן כלל על מלווה אלא שבזמן קיבוץ הסך אז משלם לו בעד מכירתו, משא"כ בשוחט כו' בכה"ג דחשיב היום יו"ט ולא חילקה רק ע"ד הלוואה והמתנה דא"א כלל מכירה ביו"ט ומשעה א' (=ראשונה). נעשית מלווה כולה ולכן משמט*". וסיים שכתב כן להוציא מדעת הסמ"ע שהשווה בין הפסיקה בשו"ע לדבריו בב"י. וכן משמע מדברי המהרי"ט: "וכי מעיינת בה תשכח שכל שאין תחילתו מלווה אינו משמט, דהא ההוא דהאונס והמפתה ומוציא ש"ר מפרש בירושלמי ר"מ היא דאמר במלווה הדבר תלוי, אלמא כל שלא היה עיקרו מלווה אינו בכלל השמיטה". [שו"ת חו"מ קי"ד]. עולה למסקנה, שישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים האם עיסקא שאינה מלווה ולא נזקפה במלווה — נשמטת בשביעית. ובכ"ז לא מצאתי באחרונים*. שהזכירו דברי הב"ח הגר"א ופאה"ש להלכה, וע"כ נראה שמספק אף בסתם מכירה צריך פרוזבול למניעת השמטתה. ד. עשיית מכירה בהקפה למלווה מהו עשאה מלווה? מפרש הר"ש: "עשאה מלווה — שזקפה במלווה". והרא"ש מפרש: "לפרעו בזמן פלוני". וכ"כ הטור [ס"ז, י"ד].: "הקפת חנות אינה משמטת זקפו עליו במלווה לפרעו לזמן ידוע משמטת". בשו"ע [ס"ז, י"ד]. פסק: "הקפת חנות אינה משמטת ואם זקפה עליו במלווה משמטת". והוסיף הרמ"א: "ומיקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו [טור ורא"ש פרק השולח]., וי"א דמיקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד*" [מרדכי פרק הנשבעין, מ"ט ע"א]. ובפאה"ש [כ"ט, נ"ה]. בתירוצו על השגת התומים על הרמ"א הסיק שהמרדכי פסק כחכמים שאף בכותב מעות המקח אין זו זקיפה אלא במסכמן יחד*. בכנה"ג [הג' ב"י סי' ל"ח]. השיג: ."ובספר המפה כתב בשם מרדכי דפרק הנשבעין דמיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד מיקרי זקיפה. ותמהני מרבינו המחבר ז"ל, איך נתעלם לו דברי רש"י בפרק איזהו נשך [ע"ב ע"א ד"ה וזקפן]. ובפרק מי שהיה נשוי [צ"ב ע"א ד"ה וזקפן עליו]. והר"ן ז"ל שם פרק מי שהיה נשוי [נ' ע"ב ד"ה גרסי' בגמרא]. ונמוקי יוסף בפרק איזהו נשך [מ"ב ע"ב ד"ה ישראל שלוה מעות]., שכתבו דזקפו עליו במלווה הוא שכתב שטר עליהם". בתומים [ס"ז, ט"ז]. תרץ שהרא"ש הסיק שלגבי שביעית די בקביעת זמן, וז"ל: "מלבד די"ל זקיפה האמור בשמיטה אינו כשאר זקיפה דהא על כתובה אמרי' דמשעה שתזקוף משמטה ושם ל"ל כתיבה דהרי כתוב ועומד הוא מתחילת כתובה". וראיית הרא"ש שקביעת זמן היא זקיפה מחלוקת פרה שא"א לכתוב ביו"ט. ונלענ"ד שאין כאן מחלוקת. מהות זקיפה היא הפיכת חוב למלווה. דרך ההפיכה למלווה שונה בין חובות שונים. כדברי הספרי [דברים ט"ו ב'].: "שמוט. יכול אף בגזלה ופקדון ת"ל משה ידו, מנין לרבות שכר שכיר והקפת חנות ת"ל אשר ישה ברעהו, אם סופנו לרבות את כולם מה ת"ל משה ידו בזקיפה — אף כולם בזקיפה". בקנסות — העמדה בדין היא זקיפה [ס"ז, ט"ז]. ברבית אצל נכרי [ב"מ ע"ב]. או מכירת שדה [כתובות צ"ב]. הכתיבה של כל החוב היא מגוף העסק שביניהם. וכמו"כ זקיפה כנגד חוב של נכרי כרוכה בכתיבת שטר חדש בערכאותיהם [כן נראה מרמ"א או"ח תקל"ט, ג' — עפ"י נ"י מו"ק ד' ע"ב]. לעומת זאת אצל הקפת החנות או שכר שכיר אי"צ בכתיבת שטר נוסף המקבץ את כל החיובים או הנותן להם אישור נוסף, ודי בקביעת זמן לתשלום החוב או בצירוף כל ההקפות יחדיו לחוב אחד. ה. בין מכירה בהקפה למכירה באשראי ובתשלומים צריך לעיין (אף לשיטת הב"י והסמ"ע). מה מגדיר מכירה להיות בהקפה וע"כ לא להשמט בשביעית, — האם האיחור בתשלום או אי קביעת מועד לתשלום — הם סימן או סיבה. היינו, כיון שנקבע בין המוכר והקונה שהתשלום ישולם לעתיד ממילא החוב עדיין לא נזקף וע"כ אי"צ בפרוזבול, ודחיית התשלום היא סיבה, או שדחיית התשלום היא רק סימן שלא היתה זקיפה, וממילא יתכן חוב דחוי שהוא בעצם כבר זקוף ועומד. ונראה מפסיקת הרא"ש והטור שקביעת זמן תשלום — אפילו דחוי — היא זקיפה, שהדחיה בעצמה היא רק סימן, וצריך לעיין בכל חוב ממוני האם הוא זקוף אע"פ שעדיין לא הגיע זמנו להיפרע. וראיה נוספת לגישה זו ממשנת פרה (לפי הרמב"ם). שהחוב כבר זקוף ועומד אע"פ שהוא לא נפרע על אתר בגלל החג. אף בשאלה שהוצגה בראש דברינו, נראה שהמוכר רגיל למכור בתשלום מיידי, והמתנתו לתשלום אינה מחמת מכירה בהקפה, אלא כהתפשרות עם הקונים שאין הממון מצוי בכיסם, וע"כ אין כאן הקפה אלא דחיית תשלום לזמן קצר (וכ"נ מפסיקת קיצושו"ע הו"ד בהע' ). ועוד, נראה לחלק בין קניה באשראי קבוע (לדוגמא: "שוטף + /") לבין מכירה בהקפה. בהקפה זמן התשלום של המכירה אינו ידוע אלא הוא יקבע כשהמוכר יקבץ את סך החיובים, או כשיקבע עם הקונה זמן פרעון. היינו בזמן משיכת החפץ הנמכר לא נקבע זמן פרעון. לעומת זאת במכירה באשראי כבר בעת המכירה התשלום נקבע לזמן מאוחר יותר. ודוגמא לדבר, מכירה בתשלומים, זמן כל תשלום קבוע מראש והקונה מחוייב ועומד. וע"כ בפשטות, יכול המוכר למכור את החוב לאחר כדין מכירת חוב .(בשטר — בכתיבה ומסירה, ובע"פ במעמד שלושתן)., כיון שהחוב כבר של המוכר, לעומת זאת אם המכירה בהקפה נראה שאינו יכול למוכרו, כיון שעדיין אין הקונה חייב לו. וכן לגבי יצירת שעבוד בפשטות נראה שהשעבוד חל רק עם הזקיפה ולא עם המכירה.*. ונראה להביא ראיה להבחנה שבין הקפה לאשראי לזמן, מהל' מכירה. כתב השולחן ערוך [חושן משפט סי' ק"צ ס"י].: "המוכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו מקצת הדמים, והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד, לא קנה הלוקח את כלו, אף על פי שקנה השטר או החזיק". והוסיף הרמ"א: ."וכן אם זקף עליו הנשאר במלוה, אף על פי שיוצא ונכנס אחר הדמים, קנה". כלומר זקיפה היא כגמר העיסקא, בניגוד למכירה ללא זקיפה והלוקח לא גמר לשלם, שבו אי עייל ונפיק אזוזי אין המקח גמור. ו. מכירה בהמחאה, ובהמחאה דחויה ב"כרם ציון". [פרק כ' גדולי ציון א'] דן הרה"ג ר' משה א' רוזינטל בשאלת שמיטת כספים בהמחאה. וקובע שהמחאה שמועד פרעונה הוא קודם סיום השמיטה נחשבת כגבויה, ואע"פ שעוד לא הגיעה לכלל פרעון, בשביעית דרבנן די שיהיה דומה לגבוי ולא גבוי ממש. והשוה זאת למשכון שאינו גבוי לגמרי ובכ"ז לא משמט משום שהלווה סילק עצמו ואין בו לא יגוש. וכותב שדין זה בכל ההמחאות הסחירות שהגיע מועד פרעונן. והסיק כי עפ"י טעמים אלו ה"ה להמחאות דחויות שכיון שהלווה הסיר מעליו את החיוב הרי הן כגבויות, ואין כאן נגישה. וכן כתב האג"מ .(חו"מ ח"ב סי' ט"ו). שהמחאות נחשבות כגבויות כיון שאסור לבטלן לפי דינא דמלכותא. וטעמים אלו אינם נראים לי. לפי הראשונים שהביא בכנה"ג זוהי ממש זקיפה שקובע את הסכום ואת הזמן ורושמו בשטר ונותנו למלוה או למוכר. ומה שהמחאות משמשות ככסף עובר לסוחר, ויכול להפקידן בחשבונו ולקבל תמורתן וכד' אינו גורם להחשיבן כגבויות*. מה גם שתלוי במצב חשבונו של בעל ההמחאה ובהסכם שבין בעל המחאה לבנק. וא"כ אם מצד שיחשב כגבוי, אין המחאה נחשבת כגבויה ואפשר למוכרה ולקורעה וכד'. ולפי דבריו של הגר"מ רוזינטל יהיה הבדל בין שט"ח על איש עשיר שהוא כגבוי, לשט"ח על עני ששביעית משמטתו. בהמשך, מביא משו"ת שואל ומשיב [מה' חמישאה סי' ע"א]. שדן בענייני מריני"ש (ממרנ"י — שטר למוכ"ז). וכותב שכיון אינו נגוש מיד המלוה אינו נשמט בשביעית. ומוסיף שכיון שהשטר יכול להגיע אף ליד נכרי, והלה לא ישמט, הרי זה כמתנה: "ע"מ שלא תשמיטנו אתה בשביעית". ונראה שהטעם הראשון שייך אף לגבי המחאות. המחאה כשמה, היא העברת בעל החוב לגבות חובו מאחר ("המחהו אצל שולחני";. ."אצל חנוני")., כשבין הממחה לבין מי שהמחוהו אצלו ישנו הסכם על תשלום לפרעון ההמחאה, או מפקדון שהממחה הפקיד בבנקים (בחשבון שאינו גרעוני). ואע"פ שנותן ההמחאה (הממחה). אינו מסתלק והוא אחראי לו כלפי הבנק. בכ"ז המוכר נוטל מהבנק ולא מהקונה. אולם לענ"ד טעם זה עצמו צריך ראיה. שמענו שכאשר מסר שטרותיו לבי"ד אינם נשמטים כדברי הרמב"ם [פ"ט מ"ג].: "לפי שנ' ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך, וזה כבר העמיד בית דין במקומו באותו החוב ונסתלק מלתבוע ומסר הדבר להם, שנעשו בית דין הם שיש להם החוב אצל אחיו"., (ויש שהסבירו פרוזבול מטעם זה — רש"י גיטין ל"ו ע"א ד"ה מוסרני, תוס' מכות ג' ע"ב ד"ה המוסר שטרותיו). והסבר הדבר: שאין המלוה נושה בלווה אלא בי"ד וע"כ אין החוב נשמט. ואצלנו מצד מסויים עדיף מפני שאין נושה בלווה אלא בבנק, אולם מאידך, הלווה לא הסתלק, והוא אחראי וערב לחוב מה"לווה" החדש — הבנק, ואם אין בחשבונו את הסכום לפרעון הבנק ינגוש אותו. ועוד, וכי בערב-קבלן לא ישמט החוב מפני שהמלוה גובה מהערב קודם שהערב גובה מהלווה? ולא מצאנו כן בהלכות שמיטת כספים*.! ואין זה דומה לשטר למוכ"ז שהלווה כותב שטר למי שיוציאנו, והמלוה בנתינת השטר מסתלק לגמרי, והלווה חייב אך למחזיק בשטר. ע"כ נראה לענ"ד שאע"פ שהלווה נתן המחאה ואפילו כבר הגיע זמן פרעונה, כל זמן שהיא לא נפרעה, הוא לא הסתלק מחובו ואין החוב כגבוי, וצריך לכתוב פרוזבול כדי שהחוב לא ישמט. אבל כל זה בהמחאות אשר מועד פרעונן היה קודם סיום השמיטה ולא הוגשו לפרעון, אבל המחאות שנכתבו לזמן שאחר השמיטה, הרי זה כקובע זמ"פ לעשר שנים שאין שמיטה משמטתו [סי' ס"ז ס"י]. וכבר כתבו האחרונים שלאו דוקא לעשר שנים אלא אפילו בקובע מועד לאחר השמיטה. ז. חברות אשראי בנקים ושאר חובות ולפי דברינו עולה שבנקים צריכים לעשות פרוזבול על חשבונות שנמצאים במצב גרעוני. שהרי הממון שחייבים להם הוא בגדר מלווה. ואין זה משנה מהו סוג העסקא שבגללה הלקוח נכנס לגרעון, מן הבנק הוא נטל הלואה כדי לשלם את קנייתו וכד', וע"כ כדי שהחוב לא ישמט על הבנק לכתוב פרוזבול. וכן העלה הגר"ע יוסף ב"יחוה דעת". [ח"ד סי' ס"ד]. אולם אם לקוח נטל הלואה מבנק או מחברת אשראי, והוא משלם חובו בתשלומים. לגבי התשלומים שמועד פרעונם לאחר השמיטה קבוע כבר מעתה, אין צריכים לכתוב פרוזבול כמבואר לעיל לגבי המחאות שזמן פרעונן לאחר השמיטה, ולגבי תשלומים שכבר שולמו ג"כ אי"צ לכתוב פרוזבול. ורק אם נוצר מסיבה כלשהיא פיגור בתשלומים, כיון שזו הלואה שאין קבוע לה זמן צריך לכתוב פרוזבול. וכן הדין לגבי חשבון המכונה: "חובה וזכות". ("חו"ז"). בחשבון כזה הקונה נוטל את קניותיו ומשלם ביום מסויים בחודש או כל כמה חודשים, או: "נותן על החשבון"., ובדר"כ ישנו מועד קבוע לתשלום כל החובות שנצטברו פעם בשנה. והיה אם מועד זה לאחר השמיטה הרי דינו אמור שהוא כמלוה לעשר שנים. ואם דינו לפני סיום השמיטה ומשום מה הלקוח לא שילם את חובו צריך לכתוב פרוזבול. וכן הדין לגבי שכר שכיר שהדין הוא שאינו נשמט בשביעית, ואם זקפו במלוה נשמט [ס"ז ט"ו]. ולדוגמא, שכיר העובד חודשית ומקבל שכרו כל עשירי למניינם. אף אם סוף החודש הוא קודם ר"ה של שמינית, והמועד הקבוע לתשלום המשכורת הוא לאחר ר"ה אי"צ לכתוב פרוזבול. ורק אם כבר חל מועד תשלום המשכורת ועדיין היא לא שולמה הרי היא זקופה ועומדת וצריך השכיר לכתוב פרוזבול. ובעוסק המוציא חשבונית למעבידו, הוצאת החשבונית היא הזקיפה כמלוה, וע"כ אם קבוע המועד לתשלום (כגון כל עשירי למניינם או שוטף + ). והוא חל לאחר השמיטה אי"צ לכתוב פרוזבול, אולם אם אין מועד קבוע, או שעבר המועד קודם סיום השמיטה ולא קיבל שכירותו צריך לכתוב פרוזבול. ואם אינו רוצה לכתוב פרוזבול ידחה הגשת החשבונית לאחר השמיטה וממילא כיון שהשכירות לא נזקפה אינה נשמטת בשביעית.