חבל נחלתו א פד
<poem> סימן פד
~חרם דרבינו גרשום לגבי מסמכי פקסמיליה
שאלה במשרד ציבורי נמצא מכשיר פקסמיליה. במכשיר מתקבלים מכתבים והודעות עבור אנשים שונים. ישנם מסמכים ממוענים, וישנם שאינם ממוענים, וע"כ העובד ליד המכשיר נאלץ לקרוא את תוכנם, האם עובר בחדר"ג? תשובה צריך להבין מהו חרם דרבנו גרשום, על מי הוא חל, ומה דיניו. א. כתב בסוף שו"ת מהר"ם מפראג בתוך מנין התקנות שהתקין רבנו גרשום מאור הגולה: "חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו — בלא ידיעתו אסור, ואם זרקו מותר". ובכלבו [סי' קט"ז] כתב: "ושלא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו בלא ידיעתו ובלא רשותו". והעתיקן בבאר הגולה [יו"ד סי' של"ד]. ב. החרם הוא בעצם תקנה ועונש לעובר עליה, שנתקנה במעמד רבני הקהילות בצרפת בזמנו של רגמ"ה. לדוגמא לגבי חרמו על איסור הוצאת אשה בעל כורחה או לאיסור נשיאת אשה שניה, התנה ר"ג שבהיתר מאה רבנים מותר ואינו עובר על החרם. (לגבי קריאת מכתבים של חבירו לא ניתן היתר בספרים לעיל). ג. חרם הוא העונש החמור ביותר, יותר מנזיפה ונדוי. כמבואר בשו"ע [יו"ד סי' של"ד סעיפים א', ב']. ."ואין נדוי פחות מל' יום ואם אינו חוזר בו שונים לנדותו לאחר שלשים יום, ואם אינו חוזר בו ממתינים לו עוד ל' ומחרימין אותו. המנודה אין יושבין בד' אמותיו חוץ מאשתו ובניו. ואין אוכלין ושותין עמו ואין מזמנין עליו ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה. ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל כאבל, ומותר בדברי תורה. שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו. והמוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו וכן אסור להנותו יותר מכדי חייו". ד. איך חל החרם על כך דן בהגהות מרדכי [ס"פ החובל ולא מצאתי שם]. ומובאים הדברים בשלטי גבורים [שבועות סוף פ"ה]. הוא מביא שאלה שנשאלה כבר לפני רש"י, על מי שעבר בחדר"ג בשוגג בתקנה אחרת. ונשאל רש"י האם הוא בגדר מוחרם. והשיב: ."כי גוזרי גזירות אינם מכוונים לענוש השוגים שאינם יודעים הגזרות, אלא מקללין כל שיודע בה ומפקפק בה. ועוד כתב רש"י ז"ל שאם יתברר שר"ג גזר בנדוי עולם שלא להזכיר גנאי זה לא לבעל תשובה ולא לדורי דוריהן והתרו למכנה בשמו — אז הוא מנודה לעולם וחל עליו נדויו מיד, אע"פ שלא התריע בשופרות כשנידה. אבל כל זמן שלא נתברר שגזר ר"ג על המגנה, כך יש לנו לדון ולומר שלא היה בדעתו דר"ג לגנות המגנה כ"כ שלא יועיל לו היתר, דיודע היה שא"א שלא יולדו פריצים שיזכירו לחבריהם גנותם, ויודע היה שלא יולד אחריו גדול להתיר נדויו לבאים אחריו. ובודאי אם עבר איש נדויו בחייו ולא בא להתיר נדויו אין לו היתר עולמית, אבל עבר על נדויו לאחר מותו יש לו היתר, ואפי' אמר כל העובר יהא בנדוי, לא אמר אלא שינהגו בו חביריו נדוי כמשפט כל דור ודור עד שיפייס באנא שא נא וילקה, ואח"כ כל בי עשרה שבצבור שלוחי ר"ג הן להתירו, כי י"ל שלא גזר ר"ג אלא על הדור לנהוג בו נזיפה ונדוי לדעתם". מסכם הש"ג: "ונראה מדברי רש"י ז"ל שזכרנו דלדידיה ס"ל כיון שעבר אחד דברי ר"ג וגזירתו מיד הוא בנדוי, ממילא מבלי שינדוהו אנשי הדור". אולם מר"ת והסמ"ג מביא הש"ג שסוברים שאף במקום שחז"ל אמרו שהוא בנדוי, אינו בנדוי עד שינדוהו בפירוש. ולבסוף מסיק שיש לחלק בין מקום שאמרו שיהא בנדוי לבין תקנות רבנו גרשום שחלות מיד כשעוברים עליהן. בסוף הש"ג כותב: ."ומה שנוהגים לכתוב על האגרות דאיכא חדר"ג נראה שאם הפותח האגרת יודע שיש חרם ר"ג בזה דאז אפילו לא היה האיש שרשם על האגרת בר סמכא ואפילו תימא שאינו מנודה הפותח עד שינדוהו, מ"מ הוי הפותח בנדוי דכיון דבר נדוי דר"ג הוא בדין נידהו, וכל אדם יכול לנדות כל עוד שבדין מנדהו". למדנו מדברי הש"ג שחרם דרבנו גרשום אינו צריך התראה ולא נדוי מפורש אלא הוא חל מיידית על העובר עליו. תוקפו כנדוי כפי מנהג הדור, והתרתו בעשרה. ה. נעבור לנושא שאלתנו. לא מבואר במקורות טעמו של ר"ג לחרם לגבי פתיחת מכתבים, אולם נראה שבא להגן על עסקי השולח והמקבל שאינם מעוניינים שיקראו בהם אחרים, ואולי אף שמירתם מנזקים שיגרמו כתוצאה מהקריאה. הפתיחה ללא רשות אף ללא החרם היא שלא כראוי, ור"ג נתן לכך תוקף של חרם. ונראה שהאיסור הוא על קריאת מכתב שנעשה מעשה ע"י הקורא שלא כדין לפתיחתו, אולם א"א לטעון כן על השולח מכתב הפתוח לכל (=גלויה), כאן השולח הסב את הנזק לעצמו ואולי אף למקבל בגלל השארת התוכן פתוח לכל. ואסמכתא לכך ממדרש תנחומא [תולדות י"ב עה"פ ויחרד יצחק חרדה]: "זש"ה [משלי כ'] אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם. שלשה דברים ברא הקב"ה ברשותו של אדם ושלשה שאינן ברשותו. הללו שאינן ברשותו: העינים והאזנים והחוטם. העינים כיצד היה עובר בשוק, ראה עבירה או דבר שהוא מאוס בעיניו או אדם שאין לו בו חפץ לראות, או שלטון שלא היה רצונו לראותו — מה יעשה רואה הוא שלא בטובתו". אף השולח גלויה או פקסמיליה מה יעשה רואה הוא שלא בטובתו. וע"כ תמוהים במקצת דברי ערוך השלחן [יו"ד של"ד סכ"א] שכתב: "ואני מסתפק בזמן הזה שהרבה שולחים מכתבים פתוחים על הבי דואר אם מותר לקרוא בהם כיון שאינו מסתיר אותו". ואולי מחמת שבגלויה ישנו מקום קבוע של שם השולח ומענו, הקריאה מכניסה את הקורא לדעת ערוה"ש לספק חרם. ולענ"ד כיון שעיניו אינן ברשותו על הכותב לשמור עצמו שלא ייפגע ע"י סגירת המכתב ולא להניח מכשול לפני מי שעוור בדבר. ו. כתב בהלכות קטנות [ח"א סי' נ"ט]: ."שאלה: המוצא אגרת פתוחה בשוק וכתוב עליה ופגי"ן דרגמ"ה (=ופורץ גדר ישכנו נחש דרבנו גרשום מאור הגולה), אם מותר לקרותה ואם חייב להחזיר". ."תשובה: נהי דלגבי המקבל איכא למימר כיון דנפל איתרע ולא חש לה, אבל שולח שמא אין רוצה שידעו בעסקיו. ולפי זה אם היא חתומה כ"ש שאין ליגע בה דמסתמא אין לומר שהשליכה קודם שיקראנה". היינו, אע"פ שהמקבל מן הסתם כבר קראה, חושש הר"י חאגיז שמא השולח אינו רוצה שיקראוה ואוסר על המוצאה לפותחה ולקוראה. וכל זה דוקא במכתב סגור שאולי יגרם נזק למקבל שמא המכתב עדיין לא הגיע לידיו, אבל בפקסמיליה שמלכתחילה נשלחה גלויה, למקום ציבורי, וללא נמען ברור, וכי איך היא תגיע ליד מי שנשלח אליו. וע"כ פשוט לי שאין כאן חדר"ג. אלא שהקורא ע"מ להביא לידי מי שנשלח אליו ראוי שיהיה אדם נאמן ושומר סוד ולא יפיץ את הדברים ברבים. לסיכום, נראה לענ"ד שאין חדר"ג על מכתב גלוי (=גלויה) ששוברו בצידו הרי הוא גלוי לכל, אלא לכל היותר מדרך היושר והמוסר אין לקוראו. עאכו"כ במכתב הנשלח בפקסמיליה שאינה פרטית, נראה שמצד המקבל היודע את מקומה של הפקסמיליה ודאי אין איסור. ולגבי הנמען נראה שהמשלח צריך להודיעו שהמכתב נשלח למקום ציבורי. ואם שם הנמען מופיע בבירור אין לקרות בו, אבל הקורא אינו עובר על חדר"ג. .(ובשו"ת מנחת יצחק [ח"ט סי' צ"ו] דן במי שעבר בשוגג על חדר"ג ופוסק שדי בהתרה בג' ואי"צ התרה בעשרה יעוי"ש).