חבל נחלתו א עא
<poem> סימן עא
~יין חמישית
שאלה כדי ליצור: ."פרוטה חמורה". של מעשר שני מיד בתחילת השנה הראשונה לאחר השמיטה, הוחלט לבצור ענבים מאזור גידול במקום שכבשו עולי בבל. לעשות יין כבר בשנה החמישית קודם השמיטה. היין יתחייב במעשר שני של שנה חמישית. ישמרו את היין בחביותיו קודם שליית הזגים והחרצנים וע"י כך לא יתבצע גמר מלאכה, והיין לא יתחייב בביעור מעשרות. בפסח של השנה השביעית. ולאחר זמן הביעור יפרישו מן היין מעשר שני, ויחללו אותו על פרוטה ובכך תיווצר הפרוטה החמורה מגפן מכיבוש עו"ב. האם דרך זו נכונה לכל השיטות? החייב בביעור א. הדרך המוצעת בשאלה מתבססת על כך שהיין אף שהוא בן שנה חמישית ונעשה באותה שנה אינו מתחייב בביעור בשנה השביעית כיון שלא נשלו ממנו זגיו וחרצניו עד לאחר הביעור. במסכת מעשר שני [פ"ה מ"ח].: ."אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות: מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור, עד שבא ר' עקיבא ולמד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור". היינו: בתחילה סברו שמוטלת על בעלי הפירות למהר את הוצאת המעשרות מן הפירות, עד שבא ר' עקיבא ולימד שכל הפירות שלא הגיעו לעונת המעשרות קודם זמן הביעור נפטרו מן הביעור עתה, ויתחייבו בביעור של עוד שלש וחצי שנים. ב. השאלה המרכזית היא: מהי עונת המעשרות במשנה זו, והוא קובע האם חלה חובת ביעור לגבי ענייננו. אם עונת המעשרות היא התחלת גידול הפרי הרי כל הפירות שהגיעו לשלב גידול זה חייבים בביעור, ושמירת התבואה בקשיה או יין עם זגיו לא תועיל לפטור מן הביעור. לעומת זאת אם עונת המעשרות היא גמר הפרי לאכילה הרי ניתן לשמור יין שזגיו עדיין לא נשלו, ולחייבו בביעור רק לאחר השביעית. בדרך כלל המונח: "עונת המעשרות". הוא שלב הגידול המנוי בתחילת מסכת מעשרות: "התאנים משיבחילו". ומזמן זה חלה על הפירות חובת מעשר.*. לפי הבנה זו, תמוה כיצד תתפרש משנתנו לגבי הזירוז: ."מהרו והתקינו את פירותיכם", האם הכונה לזירוז לעיבוד השדות כדי שהפירות יגמרו? והרי סוף סוף אין התנאים האקלימיים של חום ומים לגמרי בידם. לעומת זאת אם הזירוז יתפרש על הפרשת תרו"מ כדי שיוכלו להתוודות כראוי הרישא של המשנה תתפרש היטב, אולם הכנסת המונח: "עונת המעשרות" תשאר מוקשית. ג. מחמת שאלה זו, נראה שהר"ש בביאורו נטה מהפירוש הרגיל של המונח: "עונת המעשרות"., והסבירו כגמר מלאכה. ז"ל: ."שלא באו לעונת המעשר — קודם מירוח כל אחד כמפורש בפ"ק דמעשרות. ובירושלמי [הל' ד']. פריך ולא טבל הוא, כלומר דאפי' הגיע לעונת מעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הופרשו, ומשני ר' זירא בשם שמואל יאות הוא אומר שטבל קרוי קודש. ובראשונה היו סבורין דאפי' קודם מירוח קרוי קודש. והא דאמרי' בפ"ק דסנהדרין ששלח רבן גמליאל לבני גלילא עילאה ותתאה דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרי מעמרי שבולייא וממעטני זיתיא דהוא קודם ר' עקיבא". לפי הר"ש, קודם שבא ר' עקיבא ולימד סברו שאף קודם גמר מלאכה חייבים בביעור וע"כ רבן גמליאל זרז את בני הגליל להפריש מן העומרים וממעטני הזיתים, אף שלא היה מירוח בתבואה וסחיטת השמן בזיתים. עפי"ז עולה שאם השאיר בכוונה את התבואה בעומרים או את הזיתים שאינם סחוטים אינו חייב בביעור. וכן נראה מפירוש הריבמ"ץ. וכ"כ בפירוש הרש"ס והביאו המלאכת שלמה על המשנה. ד. מעורר על פירוש זה המשנה ראשונה השואל: ."פי' הר"ב ובראשונה היו סבורין דקודם עונת המעשר נמי זקוק לבער ע"כ. ולשון הר"ש שהיו סבורין דקודם מירוח נמי איקרי קודש. וקשה איך היו טועין בכך והא קודם עונת מעשר אינו ראוי לאכילה ואין כאן טבל ולא קדש". היינו, הוא מבין ברע"ב עונת המעשר כפשוטו, וא"כ הוא מקשה לא מובן מה היתה ההו"א קודם ר"ע, הלא קודם עונת המעשרות אינו טבל ואינו ראוי לאכילה אפילו בדוחק. וממשיך: ."ולשון הר"ש שפי' עונת המעשר הוא מירוח הוא תמוה, דמירוח אינו עונת מעשר אלא גורן המעשר וענין אחר הוא כמפורש פ"ק דמעשרות. ונראה שהיו סבורים שזמן הביעור חל על הפירות שלא הגיעו אחר שיגיעו לעונת המעשר ויגמרו אפילו אחר עצרת, חייב מיד להעלותן לירושלים לבער ולהתודות עליהן אע"פ שאז אינו זמן ביעור כיון שכבר עבר עליהן זמן הביעור. ולכך היו שולחין מהרו והתקינו כלומר לתקן הפירות בזיבול ובהשקאה שימהרו גידולן לגמור בזמן הביעור כדי שלא יצטרכו לחזור ולטרוח באמצע הקיץ להביאן לירושלים. ובא ר"ע ולימד עד שלא הגיעו לעונת המעשר לא חל עליהן חובת הביעור כלל ולכשיגמרו ויתעשרו אי"צ לבערן מיד עד זמן הביעור השני והוא פסח הבא לאחר שלש שנים". למדנו מדבריו שהמונח: "עונת המעשרות". מתפרש במשנתנו כבשאר מקומות. והזירוז על התקנת הפירות לא היתה על ההפרשה, אלא על העיבודים להבשלת הפרי. כדי שהפרי יבשיל בזמנו. אולם לגבי הביעור פירושו של המשנ"ר דחוק, וכי היכן שמענו על ביעור שלא בזמן הביעור — בפסח של רביעית או של שביעית. (ואולי השוה זאת למקרא ביכורים אולם לא מצאנו מקור לכך). עכ"פ כך הסביר המשנ"ר ברע"ב. ה. ולענ"ד המשנה מתבארת כפשוטה. ומה שהיו מזרזים אותם להתקין מעשרותיהם היינו משום שהם למדו שכל המעשרות, אף של רביעית שהופרשו קודם הפסח כגון מירק וכד' הרי הם חייבים בביעור. ובא ר' עקיבא ולימד שרק מין שהתחייב בעונת המעשרות של שנה שלישית חייב בביעור ווידוי ברביעית. וע"כ פרי שהביא שליש לאחר ט"ו בשבט של שלישית, או ירק ואתרוג שנלקטו בשלישית חייבים בביעור. וכך אמרה הגמרא בהלכה ג': "בשנה ההיא את זקוק לבער ואין את זקוק לבער ירק שיצא מראש השנה עד פסח". ולפי"ז אף דברי רבן גמליאל באגרותיו לבני גליל ולבני דרום מתפרשים כפשוטם (ולא כתוס' בסנהדרין ור"ש במע"ש שדברי ר"ג נשלחו לפי ההבנה קודם שלימד ר"ע). ר"ג שלח אגרותיו בחורף שהרי הוא מעיד שהזיתים במעטן והיינו לאחר מסיקתם ולפני סחיטת שמנם, והתבואה עדיין בעומרים, והוא שולח באותה עת (עי' סנהדרין י"א ע"ב). שהאביב עדיין לא הגיע. והוא מזרזם למרח ולהפריש מפני שפירות אלו כבר טבולים והרי הם חייבים בביעור כפירות שנה שלישית! ומצאתי שאף הגר"א בביאורו לירושלמי סבר כן, שכתב: ."ואין את זקוק לבער ירק שיצא מר"ה פי' של רביעית ועד הפסח. שאינו מבער אלא מה שהוציא בשנה השלישית אבל לא ברביעית אף שבא לעונת המעשרות קודם הביעור והוא דעת ר"ע במתניתין לקמן שאומר כל הפירות שלא בא לעונת המעשרות פי' בשנה השלישית אינן חייבים בביעור*". ו. והנה הרמב"ם בהלכותיו [מע"ש פי"א ה"י]. ובעקבותיו השו"ע [יו"ד סי' של"א סקמ"ד]. השתמשו במונח: "עונת המעשרות". בלא להעיר שאין הכונה לביאור הרגיל של המונח אלא לגמר מלאכה (לשון הרמב"ם — הל' מעשר פ"ג). או גרנן למעשרות (כפי לשון המשנה מעשרות פ"א מ"ה). יצויין שהרמב"ם משתמש במונח: "עונת המעשרות". כשלושים פעמים בספר הי"ד החזקה ובכל המקומות המשמעות היא כמשמעות הרגילה: שלב הגידול המחיל את חיוב המעשרות. וע"כ נראה שלפחות מכלל ספק בדבריהם לא יצאנו. ואולי כונתם לא לגמר מלאכה אלא לעונת המעשרות כפי פשט דבריהם. ויש במה שכתבנו צד לפקפוק עם הסדר זה של השארת יין של חמישית במצב של לפני גמר מלאכה עד לאחר הביעור משום דרך נכונה. לצאת ידי חובת כל הדעות. גמר מלאכה בתוך הבית — האם חייב בתרו"מ מן התורה צד נוסף שיש לערער עליו במקרה הנוכחי הוא הכנסת הענבים לבית לפני גמר מלאכה, וגימורם בתוך הבית. הרי כל הכוונה היא ליצור טבל החייב מן התורה, וישנם ראשונים רבים הסוברים שאם גמר המלאכה נעשה לאחר הכנסתם לבית שוב אין חיוב המעשרות בפירות אלו מן התורה. בתוס' [מנחות ס"ז ע"ב ד"ה כדי]. לפי שיטת רבנו אפרים פירות שנכנסו לפני מירוח לבית אף אם מרחום בתוך הבית אינם מתחייבים שוב מן התורה בתרו"מ. וכן עולה מתירוץ תוס' בב"מ [פ"ח ע"ב ד"ה לא]. וכ"כ הרשב"א [שו"ת ח"א סי' שס"א בשם רבנו אפרים והסכים עמו]. וכן בשטמ"ק [מנחות שם אות ב']. וכן הביא הריטב"א [ב"מ פ"ח ע"ב]. בשם רש"י ותוס'. והמהדיר (הרב שילה רפאל ז"ל). כתב שהרמב"ן הביא את שיטת רבנו שמואל שאפילו הוציאן ומרחן ושוב הכניסם אין מתחייבים. והמהדיר הוסיף שכ"כ השאג"א [סי' צ"ז]. והרש"ש ביומא. ורבנו אפרים (לעיל). חלק שאם הוציאה בקשיה ומרחה והכניסה מתחייבת מן התורה. והרמב"ן והריטב"א והר"ן סברו שאף אם הכניסה בקשיה ומרחה בתוך הבית מתחייבת מן התורה. (ושיטת הרמב"ם לענ"ד אינה ברורה). והחזו"א [ב"מ ליקוטים סי' כ' פ"ח ע"ב אות ג']. כתב להחמיר כרמב"ן והריטב"א ולהפריש אבל לא על מה שנתמרח ואח"כ ראה פני בית מחמת שיטת רבנו שמואל ורבנו אפרים. וע"כ נראה שאף אם נשאיר יין זה לשם הפרשת מעשר שני, כיון שישנן דעות ראשונים הסוברים שפטור מן התורה אין לקחתו לשם פרוטה חמורה. גמר מלאכה סיבה או סימן עניין נוסף שראוי לעיין בו הוא המצב של השארת היין כשהוא גמור כשנתיים ללא שליית הזגים והחרצנים האם אין היין נחשב כגמור וחייב בתרו"מ אף שהחרצנים והזגים לא נשלו. ובניסוח שונה: האם הפעולות המוגדרות כגמר מלאכה הן הגומרות את הפירות ובלעדיהן הרי הם נחשבים כפירות שלא נגמרו ומותר לאכול מהם ארעי, או שהם סימן לגימור אבל הגימור הוא תהליך שהשלייה, במקרה זה מהוה לו סימן בלבד. וצ"ע. מסקנה. לא באתי לפסול מכל וכל את הדרך בה נקטו מנהלי הקרן, אולם מצוה שברצוננו לעשותה בהידור צריכה שתהא מהודרת מכל צדדיה, ולא יתכן שעפ"י שיטה אחת היא מצוה מהודרת ועפ"י שיטה אחרת היא פסולה לגמרי.