חבל נחלתו א מח

<< · חבל נחלתו · א · מח · >>

<poem> סימן מח

~  ~תכנית מולטימדיה בעניינים אלקיים

שאלה האם מותר בתכנית מולטימדיה להכניס קולות שהם כביכול קולו של רבש"ע המתגלה לנביאים. לדוגמא: דברי ה' למשה בסנה, או בבקיעת ים סוף, או במעמד הר סיני. או האם יש איסור בדבר, וא"כ איזה? תשובה נקדים שעיקר הבעיה לא בקול עצמו (אף ללא תמונה). אלא בתפיסות הרוחניות הבאות מחמתו. א. בספר דברים [פ"ד פס' ט"ו].: ."ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם מתוך האש." ולכאורה ניתן ללמוד מכאן לאסור תמונה, היינו כל ביטוי ציורי הנקלט בחוש הראיה, אבל לא ביטוי צלילי. והשאלה היא האם מה שהתורה לא אסרה אלא מראה היינו מטעם שזה ניתן יותר לחיקוי כביכול וממילא להגשמה ולנפילה בעבודה זרה, אבל קול פחות ניתן לחיקוי, אולם אם תיווצר דרך לחיקוי אף היא אסורה? או שמה שנכתב נאסר, ומה שלא נכתב לא נאסר, וצ"ע. ב. בהל' תשובה מונה הרמב"ם [פ"ג ה"ז]. בין סוגי המינים שאין להם חלק לעוה"ב: ."והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה". והראב"ד השיגו [לשון ההשגה עפ"י ספר העיקרים פ"ב מאמר מ"א עליה סמך ידיו הכס"מ].: ."אמר אברהם אע"פ שעיקר האמונה כן הוא, המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין". אולם גם לשיטתו אסור להאמין כן. ולפי"ז עולה שכל "הלבשה גשמית" יש בה איסור. ואע"פ שקול הוא דבר שיחסית לאופני התיאור בימינו הוא רוחני, ואין בו ממש וע"כ אין בו מעילה [פסחים כ"ו ע"א ועי' תוס' שם ובסוכה נ"ג ע"א]., בכ"ז עדיין יש בו מן התיאור הגשמי. ג. ומצאו הדברים את ביטוים ההלכתי במה שכתב הרמב"ם בהל' ע"ז [פ"ב ה"ג].: ."ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו כיצד: ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו. ופעמים בנבואה שמא היא שמא אינה. ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות. ולאו זה אע"פ שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות". ונחזי לדידן, מטרת ההמחשה של רבש"ע ודאי יש בה לטעת בלבול בלב הצופה ושומע, כש"כ כאשר זה בא בצורה הסוחפת את הדעת אחר חוויות של קול ומראה. וע"כ מי שמכין תכניות כאלה גורם לצופים לעבור בלאו זה. ואע"פ שהוא אינו מכניס את הדברים בליבם, עצם החזיון יוצר את התעיה והמינות, ועובר בלפני עוור לא תתן מכשול. ויוכיח עליו רעו — לאו דזנות (לא תתורו.). — שקול ומראה וריח אסורים משום אביזרייהו דעריות. וקול באשה ערוה וכו' [עי' אה"ע סי' כ"א]. ד. ונראה שניתן לאסור זאת עוד מלשון הגמרא [ע"ז מ"ג ע"ב].: ."לא תעשון אתי — לא תעשון אותי". אמנם נלמד משם לאסור עשיית צורת אדם [רמב"ם הל' ע"ז פ"ג ה"י וי"א]., ונראה שכל תיאור אנושי לרבש"ע נאסר מכך, מה גם שהרי קול אנושי מוקלט או מלאכותי הוא ה"מייצג" את רבש"ע. ה. עוד יש לאסור מצד זלזול הנבואה, כדברי רבש"ע אל אהרן ומרים: ."אם יהיה נביאכם. במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו" [במדבר י"ב ו', ז']. כלומר אין הקול האנושי דומה כלל לקול הנבואי המגיע לנביא, והמדמה בין הדברים מזלזל במעלת הנבואה, ומורידה לעולם החושים. וכבר מבואר ברמב"ם במו"נ במקומות רבים שאין הנבואה ממאורעות הגוף וע"כ אין להציג את הנבואה כאחד ממקרי הגוף. ו. ונלענ"ד שההכרעות ההילכתיות והצדדים החינוכיים אינם רחוקים במקרה זה. את תוצאת ההמחשות מסביר הרב קוק זצ"ל [אורות, זרעונים, יסורים ממרקים].: ."כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים על-פי המצב הריקן הזה, של הציור האפל המלא תוהו-ובהו שמתהוה ברעיון כשחושבים על דבר אלהים בלא השכלה ובלא תורה, יראה תתאה הנתוקה ממקורה, שהוא יראה עילאה, האדם הולך ומאבד את זהר עולמו על-ידי מה שהוא מקשר את עצמו לקטנות המוחין. אין גאות-אלהים מתגלה אז בתוך הנפש כי אם שפלות דמיונות פרועים, המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלת וקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו, מטמטמת את הלב ומונעת את עדינות הנפש של האדם מלהתגבר, ועוקרת את הזיו האלהי שבנשמתו".