חבל נחלתו א לב
<poem>
. סימן לב
~קמח שנטחן לפני פסח דינו לאחר הפסח
שאלה נודע לי כי הקמח הרגיל אשר אנו משתמשים בו כל השנה הוא חמץ, במידה וקמח כזה לא נמכר לפני הפסח, האם מותר להשתמש בו לאחר הפסח? . . תשובה המצב העובדתי לאחר בירור עם טוחני קמח מתקבלת התמונה הבאה: כל הקמח שאינו מיועד לפסח (למצות) עובר תהליך זה: לפני הטחינה מוסעים הגרעינים במסוע סגור (חלזון). בו הם. עוברים תהליך הרטבה (אבל לא שריה)., לאחר כעשר שעות מההרטבה החיטים נטחנות לקמח. ההרטבה מסייעת להפרדת מלוי הגרעין מקליפתו. במוצרי קמח רגיל לא נעשה שימוש בקליפה (סובין). בתהליך ההרטבה אין החיטים שרויות במים ואינן תופחות או מתבקעות. הטוחנים יכולים להבחין, בסמוך לטחינה, ע"י ריח החימוץ, איזו חיטה הורטבה. כל החיטים נטחנות לאחר פרק הזמן הנקוב, ואינן מונחות להמשך החימוץ. במידה ולא טחנו אותן בזמנן החיטים מתייבשות, ולא ניתן לברר ע"י ריחן אם הורטבו. בטחנות הקמח עצמן כמעט ולא נשאר קמח מלפני הפסח, והנשאר נמכר בדר"כ לנכרי. עיקר הצטברות הקמח היא במערכת הייצור והשיווק של הקמח ומוצריו. השאלות העומדות לבירור הן: א. מאיזה שלב קרוי שם חמץ על חיטים שנרטבו? ב. איך יוגדר מבחינה הלכתית, הקמח שעבר את התהליך הנ"ל? ג. האם צריכים למכור לנכרי את הקמח בפסח, ומה דין הקמח לאחר הפסח, אם לא נמכר? א. דין חיטים שנרטבו מסוגיית לתיתה [פסחים מ' ע"א]. עולות כמה שיטות ראשונים: שיטת הרמב"ם [חו"מ פ"ה ה"ז וח']. והרי"ף [פסחים שם]. שחיטים שלא נתבקעו אינן אסורות מן התורה, אלא מדברי חכמים. שיטת הרא"ש [פסחים פ"ב סי' כ"ז]. שאף ביקוע אינו סימן לחמץ גמור האסור מן התורה, אלא אך קרוב להחמצה. שיטת רבינו אפרים [רא"ש שם, טור סי' תס"ז]. שהבחין בין חיטים שנפל עליהן מים ולא התעסקו עימן שאצלן חוששים לחימוץ אף אם לא התבקעו, לבין חיטים שהתעסקו עימן שאך בהתבקעות מחמיצות. שיטת היראים [הגה"מ חו"מ פ"ה אות ו']. שהבחין בין זליפה מועטת שדוקא ביקוע הוא סימן לחימוץ, לבין שריה מרובה שאפילו לא נתבקעו אסורות. שיטת הרא"ה [מובא בר"ן על הרי"ף]. והריצב"א [הגה"מ שם אות ז']. שחיטים בגלל סידקן אפילו לא נתבקעו כיון שנרטבו החמיצו. להלכה פסק הב"י [סי' תס"ז]. כרי"ף וכרמב"ם, ובשו"ע פסק לאסור לתיתה והביא דברי רבינו אפרים להלכה [סי' תס"ז ס"ב]. המשנה ברורה [סי' תס"ז ס"ק ז']. כתב שהאחרונים פרשו את רבינו אפרים בנפלו עליהם מים אפילו שלא נתרככו כלל, ובשער הציון [שם אות י"א]. התקשה בדעתם. ב. הגדר ההלכתי של הקמח גדר החיטים בתהליך הטחינה בימינו, נראה שזוהי לתיתה שנאסרה מזמן הגאונים, וע"כ לפסח אסור להשתמש בקמח. אולם נראה שאפילו לשיטת רבינו אפרים אין חיטים אלו בכלל חיטים שלא עסקו בהן, וע"כ הביקוע צריך להיות סימן העיקרי לחימוץ. ואפילו אם נחוש שהביקוע אינו סימן במקרה זה, הרי הטוחנים מעידים שאם לא נטחנו לאחר כעשר שעות, הן מתייבשות ואינן רכות ולא ניתן להבחין בכך שהרטיבו אותן (עי' שער הציון שם שהסיק שאם הן קשות מותר למוכרן לעכו"ם). וכש"כ לשיטת הרא"ש שביקוע אינו סימן להחמצה. ואף לשיטת היראים זהו זילוף מועט. ונשארה שיטת הרא"ה והריצב"א שהמצב שלנו אסור לפי דבריהם. וע"כ מעיקר הדין נראה שקמח זה אינו חמץ, ואף אם נחוש לחיטים שנשארו בחורים ופינות של המסוע שהחמיצו לגמרי ונטחנו קודם פסח, הרי הקמח שלהן שהוא קמח חמץ נתערב בשאר הקמח קודם הפסח, ונחשב כתערובת לח בלח שאינו חוזר וניעור [סי' תמ"ז ס"ד ובמשנה ברורה ס"ק ל"ב]. ג. חיוב מכירת הקמח לפי מה שהסקנו אין צריכים למכור כלל את הקמח לנכרי קודם הפסח. אולם אם נעמיד חיטים אלו כחיטים שלא נתעסקו בהן, הרי חיטים אלו אסורות, וצריך לכאורה, למוכרן או לבערן קודם הפסח. אולם נראה שאף השו"ע שהביא את דעת רבינו אפרים פסקו לחומרא מצד חשש חימוץ, אך לא כחמץ ודאי, שהרי פסק כרי"ף וכרמב"ם שאך ביקוע הוא סימן לחימוץ האסור מן התורה. (וכש"כ לפי המ"ב שהזכרנו לעיל). ועי' בחזו"א [או"ח סי' קכ"א אות כ"א]. שהסיק שהעדר ביקוע סימן לאי-החמצה. אולם לפנינו אין עתה חיטים שהורטבו, אלא קמח שנטחן מחיטים אלו, ולגביו פסק במשנה ברורה [תנ"ג, כ"ז].: "ואם עבר ולתת אסור לאוכלן וליהנות מהן בימי הפסח, ומ"מ להשהות קמח החיטים הלתותים מותר בפסח אם שרן במים מעט וטחנן מיד אחר הלתיתה". וא"כ עולה לפי המ"ב שאין צורך למכור את הקמח לנכרי קודם הפסח. אמנם החת"ס [או"ח סי' קי"ד]. פסק שסולת לאחר לתיתה היא ספק חמץ, וע"כ עבר באיסור בל יראה מדרבנן ואסור בהנאה לאחר הפסח, אף שכל דין חמץ שעבר עליו הפסח רק מדרבנן. אולם נראה שדברי החת"ס שתבואה לתותה נחשבת לחמץ ועוברים עליה בפסח ודין חמץ שעבר עליו הפסח בה — לא התקבלו להלכה, והמ"ב לא חש אף לספק חמץ בלתיתה שזמן מה אחריה באה טחינה. ובשו"ת בית יצחק [יו"ד ח"ב קו"א סי' ט' הו"ד שד"ח מע' חו"מ סי' כ"ח אות כ"ד]. חלק על החת"ס דבספק עבר בב"י לא קנסו ולא נאסר. ודעת החק יעקב [סי' תמ"ט]. שבכל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר באכילה. וכתב בשו"ת בית שלמה [סוס"י פ"ו, הו"ד בשד"ח מע' חו"מ סי' ח' אות ל']. שדעת רוב האחרונים להקל בספק חמץ שעבר עליו הפסח אף באכילה. ובאנ' תלמודית [ע' חמץ שעבר עליו הפסח הערה ]. הביא שבספק משום מחלוקת שנחלקו בו אם הוא חמץ כתבו האחרונים שדינו (של חמץ שעבר עליו הפסח). ככל ספק דרבנן ולהקל. וציין לכמה אחרונים. והיינו מקרה דנן וא"כ אף מטעם זה נראה להקל כאן. . מסקנה נראה לענ"ד שלכתחילה צריך למכור קמח מחיטה לתותה (כפי שתוארו תהליכי עיבודה לעיל). ואם נשאר קמח כזה אסור להשתמש בו בפסח. ולאחר הפסח אפילו לא נמכר — לפי המשנה ברורה ורוב האחרונים (לפי דברי הבית שלמה). הוא מותר באכילה.