חבל נחלתו א יב

<< · חבל נחלתו · א · יב · >>

סימן יב- יצוא נשק

איסור מכירת כלי זיין וטעמיועריכה

מקור האיסורעריכה

יצוא נשק ואביזריו הוא אחד מענפי היצוא הגדולים של מדינת ישראל. המדובר הן במערכות נשק שיוצרו בארץ, והן בזה שנתפש שלל. כמו"כ עוסקת המדינה ביעוץ בטחוני ואימון כוחות זרים. כל זה עומד, לכאורה, בנגוד למשנה במס' ע"ז [ט"ז, א'], לפיה אין מוכרים לעכו"ם דברים שיש בהם נזק לרבים. וז"ל המשנה "אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. אין בונין עמהם בסילקי, גרדום, אצטדיא ובימה. אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות".. לפי רש"י בסילקי, גרדום ובימה הם מקומות שבהם דנים בני אדם למוות, ובאצטדיא מעמידים שור שהוא מנגח והורג אנשים, ושחוק הוא להם. בגמ' ע"ז [ט"ו, ע"ב] מובא מהתוספתא:"אין מוכרין להם זיין ולא כלי זיין, ואין משחיזין להם את הזיין, ואין מוכרין להם לא סדן ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל, אחד עובד כוכבים ואחד כותי".

הדברים הנאסרים למכירה לגוי מתפצלים איפוא לארבעה סוגים: כלי זיין; כלי ענישה ועינויים (סדן, קולרין, כבלים ושלשלאות); בעלי חיים המזיקים; מבני משפט וענישה.

הטעם: גרימת מוותעריכה

להלן (ד/) נמצא שרש"י וריא"ז צמצמו את החשש שמא ינזקו אחרים מכלי הזיין הנמכרים אך לישראל, ואף אם ינזקו נכרים כתוצאה מכך — לא מפקדינן בהכי. ואע"פ שלנכרי הקונה זה וזה אסור, מכל מקום נראה שסיבת האיסור אינה משום לפני עוור לא תתן מכשול (אע"פ שמכירת צרכי ע"ז לגויים או העמדת בהמה בפנדקאותיהם נאסרה לפי רש"י משום לפ"ע). נראה איפוא שטעם האיסור לרש"י הוא כמו שכתב הריטב"א (על המשנה): "כיון דחשודין לשפוך דם ולהזיק, אסור לגרום דבר זה על ידינו". משמע, איסור הריגתו של ישראל חל גם על הריגתו בגרמא ע"י אחר. איסור זה הוא מדרבנן, שהרי המעשה נעשה בגרמא*.

הטעם: לפני עוור לא תתן מכשולעריכה

מדברי הרמב"ם בהל' רוצח [י"ב, י"ד] עולה שטעם האיסור משום לפ"ע. וז"ל:

"כל שאסור למכור לעובד כוכבים אסור למכור לישראל שהוא ליסטים, מפני שנמצא מחזיק יד עוברי עבירה ומכשילן. וכן כל המכשיל עוור בדבר, והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחזק ידי עוברי עבירה, שהוא עוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: ולפני עור לא תתן מכשול — הבא ליטול ממך עצה, תן לו עצה ההוגנת לו".

איסור מכירת המזיקים לנוכרים אינו איפוא גזירת חכמים מיוחדת, אלא ביאור והשלכה של דין תורה על מצב זה. וכ"כ בס' החינוך: "וכן משארז"ל שאסור למכור כל כלי המלחמה, כל דבר שיש בו נזק לרבים, לעכו"ם... ואיסור הכל משום לפני עוור"*. לרמב"ן שיטה המשלבת את שני ההסברים הנ"ל — האיסור הוא מדרבנן משום חשש היזק לכולי עלמא. וז"ל במלחמות (ד', ב'): "אלא כלי זיין שהיתה גזירה בהם משום חשש הניזק". משמע שהחשש אינו דוקא לנזק ישראל.

הריטב"א (ט"ז, א' ד"ה והאידנא) ומאירי (ט"ו, ב' ד"ה כותים) כתבו שהאיסור הוא משום לפני עוור*, ומשום גזירת חכמים. האיסור אינו מדאורייתא, משום שאין וודאות שהנכרי ישתמש בהם להזיק וע"כ צריכים גזירה לאסור כל מכירה.

הטעם: סיוע לדבר עבירהעריכה

כיום ניתן להשיג נשק ממקורות רבים, ולאו דוקא מישראל. על כן מבחינה הלכתית מוגדר המצב כ"חד עברא דנהרא", שאין בו איסור דאורייתא של לפני עיוור, אלא איסור מסייע לדבר עבירה. בסיוע לנכרי יש מחלוקת הפוסקים. הרמ"א (יו"ד קנ"א, א') הביא:

"י"א, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה של ע"ז, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיו"ב, שלא יוכלו לקנות במקום אחר. אבל אם יכולים לקנות במקו"א, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה. וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".

הש"ך כתב, שהחולקים המתירים סוברים שאין בנכרי איסור מסייע. וכן מגן-אברהם [שמ"ז, ד'] כתב, דליכא איסורא במקום שיכול ליטלו מנכרי, אם כי הביא דעה חולקת. אולם הגר"א תמה על כך, משום ש"זה דוחק גדול שכל המתני', וכן שם ט"ו, ב' — רבה זבין וכו', שלא הוה ליה ליקח חמור במקום אחר, וכן כלי זיין דשם", ולכן הכריע לאיסור. האריך בכך ה"ר יהודה גרשוני, במאמרו ב"ברקאי" גליון א', והראה שיש בכך מחלוקת בראשונים ובאחרונים.

דברים שמכירתם מותרתעריכה

גם אם ניתן לסמוך על הדעות המקילות בשאלת הסיוע לנכרי לעבור עבירה רק בדיעבד, עדיין יש מקום למצוא היתרים לכתחילה במכירת ידע או חומרי גלם העשויים להועיל לייצור נשק לנכרים.

בגמ' ע"ז [ט"ז, א']:

"אמר רב אדא בר אהבה: אין מוכרין להם עששיות של ברזל. מ"ט? משום דחשלי מינייהו כלי זיין. אי הכי, אפילו מרי וחציני (כלי עבודה ממתכת) נמי? אמר רב זביד: בפרזלא הינדואה" (רש"י — שאין עושין אותה אלא לכלי זיין).

הרי שחומרים שאין להם שימוש אלא לכלי זיין, הם האסורים במכירה. אבל חומרים שמשמשים גם לבנית חפצים אחרים מותר למכור להם, אף שיש סבירות שישמשו לכלי זיין. אם כן, אף לדידן, אין איסור במכירת חומרים שאינם משמשים דוקא ליצור נשק, אלא נמצאים גם בשימוש אזרחי. וכ"כ המאירי: "ואפילו חתיכת ברזל, אם הוא ברזל הידוע שעושין ממנו חרבות, והוא הקרוי כאן פרזלא הינדואה — אין מוכרין אותו להם".

אולם הטור והשו"ע (יו"ד קנא, ה) כתבו: "ואפילו עשת של ברזל, שראוי לרדד ולעשות ממנו כלי זיין, אסור". משמע שדי בחשש לעשית כלי זיין כדי לאסור, אע"פ שאין זה ודאי שכך יעשה הגוי. ומכאן שאסור יהיה למכור לגויים חמרי גלם המשמשים לתעשית הנשק, אף אם השימוש אינו דוקא צבאי. ואולי אף הטור יגביל זאת דוקא לחומרים המשמשים בייצור נשק, אך חמרי גלם שישמשו למכשירים אחרים — כגון מכשירי קשר, רכב, מדים וכד' — לא נאסרו. סיוע לכך מהדעה המתירה מכירת תריסין המשמשים להגנה בלבד [גמ' ע"ז ט"ו סע"ב].

נשק לצרכי הגנה על יהודיםעריכה

הגמ' [ט"ז, א'] שואלת: "והאידנא דקא מזבנינן?" על כך עונה רב אשי: "לפרסאי דמגני עילוון", ופירש רש"י: "נלחמים לשמור העיר ואת יושביה". אע"ג שמחשש היזק לא יצאנו, מכל מקום הסיוע הבא על ידם עדיף מחשש הנזק.

מכאן פסק הרמב"ם [הל' רוצח י"ב, י"ג]: "ומותר למכור כלי זיין לחיל של בני מדינה, מפני שהן מגינין על ישראל" ובהל' עבודה זרה [ט', ח']: "היו ישראל שוכנים בין העובדי כוכבים, וכרתו להם ברית*, מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וגיסותיו, מפני שעושים בהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה, ונמצאו מגינים עלינו, שהרי אנו שרויים בתוכם". וכן פסקו בטור ובשו"ע יו"ד [קנ"א, ו'].

קוני הנשקעריכה

חשש נזק ליהודים או גם לגוייםעריכה

במשנה נאסר למכור לגויים "כל דבר שיש בו נזק לרבים". נחלקו הראשונים בזהות הניזק שמחמתו גזרו. רש"י כתב לגבי מבנים האסורים לבנות עמהם: "ובכל אלה יש נזק לרבים, וכדי שלא יתפש ישראל שם אסור לבנות עמהם". לגבי כלי זיין וכלי עינוי וענישה כתב: "וכל הנך משום דלא ליזקו בהו ישראל"*. החשש לרש"י הוא אם כן שאדם מישראל עלול להנזק כתוצאה ממכירת חפצים אלו לגויים או תיקונם. הוסיף עליו הריא"ז [שלטי גבורים, דף ה' מדפי הרי"ף]:

"ומותר למכור כלי זיין לעובדי כוכבים שישראל דרים ביניהם, לפי שהעובדי כוכבים מגינים עליהם ונלחמים כנגד האויבים. ולא נאסר למכור כלי זיין לעו"כ, אלא כשהיו העו"כ נלחמים עם ישראל. אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, לפי שהיו מזיקין בהם את ישראל. וכן אין בונין עמהן מיני בנינים שדנים בהם דיני נפשות, לפי שעשויין להזיק בהן את ישראל. ונראה בעיני שלא אמרו כל אלו אלא כשהיו סמוכין לחורבן הבית, שכל מחשבתם היתה להצר לישראל ולהכניע אותם. אבל היום, ישראל יושבים בנחת ביניהם, ואין חוששין עליהם. והכל לפי הבתים והמקומות".

גם מלשונו משמע שהחשש הוא לישראל דוקא. אמנם הריא"ז מצמצם את האיסור דוקא לעת שהיה לישראל עימות ברור עם אומות העולם, גם אז נראה שנאסר דוקא לאותם שרדפו את ישראל, אבל שלא בזמן מלחמה עמהם מותר, לדעתו, למכור להם.

מאידך גיסא, הרמב"ם פירש על המשנה:

"כל דבר שיש בו נזק לרבים, כגון כלי מלחמה כולן וכלי יסורין, כגון שלשלאות וכלי ברזל וצינוקים. וכמו"כ אין מתקנין להם כלי מלחמה, ואין מלטשין להם החרבות והרמחים וכיוצא בהם, שלא לעזור המשחיתין בארץ להשחית".

ברור שהחשש לפי הרמב"ם הוא לנזק בכלל, ולא דוקא לישראל. וכן כתב בהל' ע"ז [ט', ח']:

"כשם שאין מוכרין לעו"כ דברים שמחזיקין בהן ידיהן לעבודת כוכבים, כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים ואריות וכלי זיין כבלים ושלשלאות. ואין משחיזין להם את הזיין". וכן נראה מדבריו בהל' רוצח [י"ב, י"ב-י"ג].

הר"ן והמאירי חילקו ביחס לנזוקים. בכלי זיין וענוי — וכן דובים ואריות (במאירי) — אסרו מחמת נזק לרבים: "שכל אלו מאחר שאינם בעלי שום דת בעולם, ואינם נכנעים תחת יראת אלהות, אלא שמקטירים לצבא השמים, ועובדים את האלילים, אין נזהרין משום עבירה, והרי הם מזיקים בהם" (מאירי). וכן לגבי דובים ואריות כתב: "ופרשוה בגמ' בשאינן בני תרבות, מפני שיוצא בהם נזק לרבים, ושמא הם לא יהיו נזהרים בכך".

אמנם לגבי מבני משפט וענישה כתב הר"ן: "ומכל אלה יש נזק לרבים, וכדי שלא יתפס שם ישראל, אסור לבנות עמהם". וביתר הסבר במאירי:

"חיישינן דוקא לנזקא דישראל, מפני שענישתם של נכרים בכלים אלו את בני מינם מותרת מצד דינים של שבע מצוות בני נח, אבל לגבי ישראל, מה שהם מענישים מחמת חוקי דתם וכדו', בכך לא אמרינן דינא דמלכותא דינא, וא"כ מפסידים את ישראל ממון ונפשות שלא כדין".

לשיטת רש"י וריא"ז, איפוא, אם מכירת הנשק אינה עלולה לגרום נזק לישראל אלא לנכרים בלבד, מותר למכור נשק. עדיין לפי זה ייאסר למכור נשק למדינה שעלולה להשתמש בו נגד מדינה אחרת, שגרים בה גם יהודים. אולם גם אז יש מקום לאמר שהואיל ויש ליהודים אפשרות לעלות ארצה, ולא להסתכן במלחמה שבין המדינות, הרי שבצירוף לאפשרות רכישת הנשק ממקור אחר ("חד עברא דנהרא"), יתכן שמכירה כזו תהיה מותרת.

מכירה למדינות המסייעות לישראלעריכה

נוסף על כך, שיטת הריא"ז היא, שהגזירה נגזרה רק לתנאים ששררו בזמן חורבן הבית. אם כן, אין איסור למכור למדינה שלישראל אין מלחמה איתם. יתר על כן: המאירי מוסיף להיתר מכירת הנשק לפרסאי את המשפט הבא: "וכל שאדם חוסה בצלו ראוי לו לעזרו כפי האפשר". נמצא, שמדינות המסייעות בדרכים אחרות למדינת ישראל (יחסי מסחר, יצוא ויבוא) מותר למכור להן כלי זיין, על מנת לעזרם כפי האפשר.

מכירה למדינות חוק וסדרעריכה

לפי המאירי שצוטט לעיל ("שאינם בעלי שום דת בעולם, ואינם תחת יראת אלהות, אלא שמקטירים לצבא השמים, ועובדים את האלילים, אין נזהרים משום עבירה...") איסור המכירה הוא רק לגויים משוללי מוסר וחוק. אולם כיום ברוב מדינות העולם שוררים חוק וסדר, ואין השימוש בנשק מותר אלא באישור המדינה (להוציא לבנון, למשל). על כן מותר יהיה למכור למדינות אלו נשק. לא נראה שהמאירי קושר זאת דוקא להיותם של הגויים בגדר עובדי עבודה זרה או לאו, אלא אף אם עובדים ע"ז, ובכ"ז נזהרים משפיכות דמים, מותר למכור להם.

מכירה ליחידים ומכירה למדינותעריכה

אלו כלי נשק נכללים ב"כלי זיין" הנזכרים במשנה, והאסורים במכירה לגוי? כאמור לעיל המאירי כתב, שאיסור המכירה לגוי הוא מפני ש"אינם בעלי שום דת, ואינם נכנעים תחת יראה אלהות, אין נזהרים משום עבירה, והרי הם מזיקים בהם".. אולם למרות היות הגויים בימינו בעלי-דת, בכל זאת מתנהלות מלחמות בין מדינות. על כרחנו לומר שאיסור מכירת "כלי זיין" אינו חל על כלי הנשק המשמשים את המדינות במלחמותיהם (ספינות מלחמה, מטוסים וכדו'), אלא על מכירת כלי נשק ליחידים. כן נראה לדייק מהמאירי, שהתייחס למלחמות, ולא אסר מכירת כלי מלחמה לפחות לחלק מהנכרים.

איסור עריכת מלחמה אינו כלול בשבע מצוות בני נח, ואין הוא חל על הגויים. כך כתב הנצי"ב [העמק-דבר, בראשית ט', ה']:

"מיד איש אחיו — פירש הקב"ה, אימתי האדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחוה. משא"כ בשעת מלחמה, ועת לשנוא. אז עת להרוג, ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם. וכדאיתא בשבועות ל"ה ב' מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש. ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות, אע"ג שכמה מישראל יהרגו ע"י זה".

נוסיף על כך, שכלי מלחמה אינם משמשים בהכרח להריגה בפועל ממש. מדינות מצטיידות בכלי נשק גם לצורך הרתעה ויצירת "מאזן אימה". אם כן, מכירת כלי מלחמה למדינות אינו גורם בהכרח לשפיכות דמים, ולעתים אף מונע שפ"ד.

מכירה מסיבות כלכליותעריכה

בעל המאור כתב:

"והאידנא מזבינא להו סוסים ופרידות לעכו"ם, דמגנו עילוון. מידי דהוה אתריסים, דמזבנינן לפרסאי דמגנו עילוון".

הקשה עליו הרמב"ן במלחמות:

"ופרדים, אפילו לפרסאי אסירי, שהרי עושין בהם מלאכה בשבת, שחייבים עליה חטאת, וגזרה משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני אבל בהמה גסה לא, דההיא גזירה בדידן היא, דמשום שבת איתסר. מה ענין היא להגנה שלהן שיתירוה?"

אמנם המאירי הבהיר את דברי בעל המאור:

"ועיקר הדברים, שכל שבמכירה מותר לגמרי מטעם דמגנו עלן, כדאיתא לקמן, כדאי הוא טעם לבטל מפניו מה שאין בו גוף איסור אלא מחמת גזירה. וכל שאנו נעזרים בהם במה שלוקחים ממנו הוא בכלל זה".

לדעה זו היתר "דמגנו עלן" מועיל כאשר אין המכירה אסורה אלא משום גזירה דרבנן. טעם אחר דחזי לאיצטרופי הוא, למשל, הפסד מרובה שעלול להיות לישראל אם לא ימכור לנכרי.

כך מצינו, כי ר"י [בתוס' שם] התיר מכירת בהמות לנכרים משום הפסד, ואף לכתחילה. הר"ן [ה', א' מדפי הרי"ף] הביא את הדברים בלשון זו:

"בימי חכמי התלמוד היו יהודים הרבה ביחד, והיו יכולין למכור זה לזה. אבל עכשיו, שאין אנו ביחד, כי אם מעט במקום אחד, איכא הפסד אם לא היו מוכרין לעובדי כוכבים. וכי האי גוונא אמרינן בגמ' גבי אין מוכרין כלי זיין לעובדי כוכבים, דפרכינן, אי הכי אפילו חיטי ושערי נמי, ומשנינן אי אפשר, כלומר: בלא הפסד. הכי נמי דאסור, אבל משום הפסד שרי".

כל זה כתב לגבי מכירת בהמות, שהן גזירות אטו שבת. לגבי לפני עוור וגרמא בנזקין נראה שיש להתיר בקל-וחומר.

בהביאו את קושית הרמב"ן על בעל המאור כתב הר"ן בדעת הרמב"ן:

"שאם היתה איסור מכירת פרדים משום כלי זיין, היה ראוי להתיר מטעם זה. שכיון שאין איסורן אלא משום היזק הרי הגנתן עולה יותר מן ההיזק שלהן".

נראה לומר, שהרמב"ן והר"ן יודו לגבי כלי זיין במקום רווח כלכלי ומשום הפסד ממונו, שאז מותר אף ליצר לכתחילה על מנת למכור. אמנם בתוס' [ט"ו, א' סוף ד"ה אימור] הביאו בשם רבנו ברוך (ספר התרומה), שהפסד נחשב כטעם להיתר רק כשאכן יש ליהודי הפסד, אולם מניעת רווח אינה נחשבת להפסד. גם במקרה דנן אפשר להחיל את דברי התוס' "לא יקחם ולא יפסיד בהם", ואין איפוא הפסד באי שיווק נשק לנכרים (פרט לנשק שלל, שבאי מכירתו יש הפסד).

אולם אם ייצור הנשק ויצואו למדינות זרות מהווה מקור פרנסה למדינת ישראל, הכורעת תחת נטל כלכלי כבד, הרי שיש מקום להיתר היצוא משום הפסד מרובה. ואף בעל התרומה (המבחין בין הפסד לבין מניעת רווח) יתכן שלא אמר דבריו אלא לגבי מכירת בהמה לגוי, אך לא לגבי מכירת כלי זיין. ועוד: לשם הבטחת עצמאות ייצור נשק עבור צה"ל יש צורך לייצר נשק בכמויות גדולות ורווחיות. עלויות הפיתוח והייצור הן עצומות, וללא אפשרות למכור את התוצרת למדינות זרות לא תוכל המדינה להיות עצמאית בייצור כלי הנשק הדרושים לה. יתכן שמצב כזה יכונה ע"י הכל "מקום פסידא", שבו מותר למכור לנכרי כלי זיין.

"וכתתו חרבותם לאתים"עריכה

ראינו איפוא, כמה וכמה צדדים להיתר יצוא נשק ממדינת ישראל למדינות זרות. אך עדיין יש לדון בדבר מהיבט של קידוש ה' וחילולו, חלילה. חכמים שנו במס' שבת [ס"ג, א'], שכלי נשק אינם תכשיטין אלא גנאי הם, "שנאמר, וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות; לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה". עם כל סבוכי מלחמותיו בהווה, נושא עם ישראל את עיניו אל העתיד, בו יבטלו כלי משחית. על כן, כבר בהווה צריך עם ישראל לסלול את דרכו עד עת תמלא הארץ דעה את ה', ולא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה.