חבל נחלתו א יא
סימן יא- חנוכת המקדש בימי חשמונאים
פתיחה
עריכהצריך לעיין אם היה צריך חנוכת הבית בימי חשמונאי או רק חנוכת מזבח וכלים. ויש להבחין בין חנוכת המקדש לחנוכת כלים. לגבי חנוכת הכלים נכתב במשנה [מנחות מ"ט ע"א]: "שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים", וכן נפסק להלכה (עיין בעין משפט במקורות המפורטים)*.
אמנם אין קשר בין חנוכת הכלים שהיתה צריכה מעשה אחד, לבין חנוכת המקדש עצמו. הכלים שעשה משה נתקדשו בשמן המשחה, ומכאן ואילך עבודתם מקדשתם [הל' כלי מקדש פ"א הי"ב]. ועדיין צריך לשאול על הצורך בחנוכת המקדש.
הרמב"ם [מעה"ק פ"ב י"-ט"ו] נוקט שבימי משה וכן בימי עזרא ויחזקאל היתה חנוכת המזבח ובסדרי קרבן מיוחדים, ונראה שהסדר היה לחנוכת הבית שהרי לחנוכת כלים כבר שמענו שאין צורך בקרבנות מיוחדים, מה גם שפרט לקרבנות וקטורת בחנוכת המשכן לא היו עבודות נוספות. אולם כל החנוכות היו עפ"י הדיבור וע"כ הרמב"ם אינו סובר שיש כאן מצוה לדורות אלא מצוות לשעתן עפ"י נביא.
אבל הרמב"ן [סוף פרשת נשוא] כתב:
"ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח, ולכך עשה שלמה חנוכת הבית, דכתיב ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם [דבה"י ב' ז' ה'], וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה דכתיב ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנוכת בית אלהא [עזרא ו' ט"ז], וכן לימות המשיח שנאמר ביחזקאל [מ"ג כ"ו כ"ז] שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו... והיא חנוכה למזבח במילואים. והנה תהיה ענין זו המצוה כענין פרשת טמאים בפסח, ופרשת בני יוסף שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות".
וכ"כ בסה"מ בהשגות לשורש השלישי:
"ונראין הדברים עוד שאף המשכן בהקמתו ובית המקדש בהבנותו צריכים חנוכה לעולם, ונדבת הנשיאים היתה הוראת שעה בשיעורים ההם שהיו בדעתם אבל החנוכה חובה היא. וכן עשה שלמה חנוכה, וכן אנשי כנסת הגדולה ואף לימות המשיח"... [ועי' זהר הרקיע נ', קכ"ז].
וקצ"ע על הרמב"ן שלא מנה מצוה זו כמצוה שהחסיר הרמב"ם וצריך להוסיפה למנין. ובקנאת סופרים תרץ שהיא חלק מבנין בית המקדש, ואינה מצוה בפני עצמה. עולה מהרמב"ן שהקרבת הקרבנות ע"ג המזבח והשמחה המתלוית לכך, היא חנוכת הבית ואי"צ במעשים נוספים. (ולחנוכת המזבח עצמו די בתמיד של שחר — רמב"ם תמידים ומוספים פ"א הי"ב).
תמוה שהרמב"ן לא הזכיר בין שאר החנוכות את חנוכת בית חשמונאי, ועפי"ז משמע שבית חשמונאי לא נזקקו לחנוכת הבית, וצל"ע מדוע. אמנם בספר חשמונאים [א' פ"ד] מוזכר שחנכו את המקדש לאחר טיהורו ותיקון פרציו שמונה ימים! וכ"כ בשו"ת רב פעלים [ח"ג או"ח סי' ה']:
"אמנם כשחידש דוד המלך ע"ה מזמור ברוה"ק, הגם כי נתנבא בו על עניינם הסתכל עוד ברוה"ק שדברים אלו שייכים גם לישראל בגלות יון שיעשה להם הקב"ה נס ויהיו ניצולים מיד היונים ויחנכו בית המקדש והמזבח מחדש, ואז שייך להם השיר הזה לאומרו על הדוכן בימי החנוכה, ולכן אמר בתחלתו פסוק זה של מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, מפני ששייך המזמור הזה גם לענין של חנוך הבית בזמן היונים".
והנה צריך לשים לב לכמה חילוקים שבין חנוכות המקדש האחרות לבין חנוכת בית חשמונאי. בכל החנוכות האחרות מדובר על בנין שנבנה מחדש בעוד שבבית חשמונאי מדובר על בית שהיה כבר בנוי, אלא שהזניחו אותו ופרצו בו פרצות (סורג). וצריך לדון האם הבית יצא לחולין בגלל שהיה ברשות היוונים ועבדו בו ע"ז? ועוד צריך לבדוק האם נאסר הבית (כמו הכלים) כיון שעבדו בו ע"ז, ואם נאסר כיצד הותר ללא הריסתו שוב לעבודת ה'?
פגימת נכרים במקדש
עריכהכתב הרמ"ע בתשובותיו [סי' כ"ה] שאסור להכנס למקום ביהמ"ק אף בזמן הזה. ומה שחשב השואל לפטור מטעם שכיון שחללוהו פריצים פקעה קדושתו אינו, דהיינו דוקא באבני מזבח ששקצום מלכי יון או מטעם שכיון שנכנסו יצאו להפקר וע"כ היוונים לא אסרו דבר שאינו שלהם, ואפילו לא סתרו את המזבח יכולים לאסור דבר שיש תפיסת יד אדם בו, אבל קרקע אינה נגזלת ואינה נאסרת וע"כ אינה יוצאה לחולין. למדנו מדבריו כמה פרטי הלכות: ראשית כדי לאסור צריך שיהא שייך ליוונים, וזה או מטעם "ובאו בה פריצים" ויצא לחולין והפקר, היינו יצא מרשות ההקדש ונקנה לנכרים ואז אסרוהו. או מטעם שאסרוהו אע"פ שלא קנאוהו. אולם לשני הטעמים קדושת הקרקע לא פקעה מפני שהיא אינה נגזלת (לטעם הראשון), וקרקע אינה נאסרת ע"י ע"ז וע"כ הקרקע בקדושתה עומדת.
אולם משמע מדבריו שהבנין עצמו לפחות מהטעם השני יכל להתחלל. ונראה שהדבר תלוי בהבנת המושג "ובאו פריצים וחללוה".
והענין תלוי בהבנת הסוגיות בע"ז דף נ"ב ע"ב ונ"ד. בדף נ"ב קובע רבי שאף כלים שנשתמשו בהם בבית חוניו למ"ד שהיה לשמים, עם זאת, קנסו חכמים שהכלים אסורים בשימוש לגבוה [רש"י: ד"ה מקרא היה]. והגמרא מנסה להביא ראיה מאבני מזבח ששקצו יוונים לע"ז וגנזום בית חשמונאי באחת הלשכות הפתוחות לבית המוקד [מידות א' ה'] ומתרצים: "התם קרא אשכח ודרש דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה".
ופרש רש"י: "התם קרא אשכח ודרוש — דמדאורייתא אסירי אפילו להדיוט. דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין, וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו, וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו".
כלומר בהו"א סברנו שאע"פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"כ הנכרים לא יכלו לאסור אבני מזבח שהם של הקדש והיא רשות אחרת, וכן אחז לא היה יכול לאסור כלי המקדש, אעפ"כ נאסרו הכלים מחמת קנס. ודחו שלגבי אבני מזבח עם כיבוש ההיכל ע"י יוונים הוא יצא לחולין, ויש חידוש מיוחד בפסוק שאע"פ שלא שייך לאסור ואף ע"י מעשה של אחרים, כאן כניסת הנכרים לביהמ"ק גרמה ליציאת כליו לחולין והופקעה רשות הקדש, וכיון שכליו יצאו לחולין הופקרו, ויש בכח הנכרים לאסור בעבודת כוכבים על ישראל, הן להדיוט והן לגבוה. לפי"ז ההיכל עצמו אף הוא יצא לחולין שהרי אין הפרש בין היכל למזבח וההבדל הוא אולי בשימוש המקום לע"ז, שאת אבני המזבח שקצו ואת אבני ההיכל לא שקצו אלא אך עבדו בתוכו, ומעת שסלקו ממנו את הע"ז, הרי הוא מותר להדיוט, ואך מטעם קנס או מיאוס אפשר לאסור לגבוה וכאן לא גזרו על כך.
הרז"ה מסביר את הסוגיא כפי שקבל מרבותיו ופליג על רש"י. כל הסוגיא היא כמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו ע"י מעשה, (הן בהו"א והן במסקנה — דבר שלפי רש"י לא הכרחי), ואעפ"כ טוען רבי שמאוסים לגבוה, הסיוע לרבי מאבני מזבח הוא שאע"פ שמלכי יוון לא יכלו לשקץ לעכו"ם ולפסול אבני מזבח, כיון שאין המזבח שלהם, ואפילו שעכו"ם קונה מישראל בכיבוש מלחמה, היינו דוקא מישראל ולא מגבוה (כמבואר במאירי), אפילו הכי גנזו אבני מזבח ומשמע משום שנמאסו ולא משום שנאסרו. ודוחה הגמרא ומחדשת שלומדים מהפסוק "ובאו בה פריצים וחללוה"., שהפריצים הם מישראל והם מעלו והוציאו לחולין, ואח"כ נכרים זכו מיד ישראל ושקצו לע"ז, וע"כ נאסרו. ובכך נדחית הראיה לרבי. עוד מוסיף הרז"ה לחלק בין כלי שרת לאבני מזבח, הראשונים אינם יוצאים לחולין מפני שיש בהם מועל אחר מועל ואילו אבני מזבח יוצאים לחולין. וכן אין נכרים יכולים למעול, וע"כ הוצרכו למעילה קודמת המוציאה לחולין. עולה מדברי הרז"ה שדברים ששמשו לע"ז (ומשמע אף בגזל) נמאסו לגבוה, אמנם אינם יוצאים לחולין. וחילול הוא משום מעילה, וע"כ נכרים אינם מחללים אלא אך ישראל.
המאירי מפרש אף הוא כשיטת הרז"ה, וע"כ יש מקום להשוות בין כלי בית חוניו לכלי אחז ולאבנים ששקצו יוונים, שהרי בכל שלשת המקרים לא יצאו הדברים מקדושתם. והחידוש בפסוק היה שיצאו כבר לחולין ע"י ישראל ואז בתפיסת נכרים ושקוצם נפסלו. וז"ל: "יראה עוד מסוגיא זו שהגוים שאנסו כלי בית המקדש ושקצום לע"ז לא נאסרו מן הדין... ואעפ"כ לגבוה מיהא נמאסו ולא ישתמשו עוד בהם".
שיטתם מוקשית מנדרים [ס"ב ע"א] שם רבב"ח מביא בשם ר' יוחנן שהמשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, וראייתו מבלשצר — "שנשתמש בכלי קודש שנעשו חול שנאמר 'ובאו בה פריצים וחיללוה' כיון שפרצום נעשו חול נעקר מן העולם".... וקשה שהרי אף אם נסביר שהמחללים היו ישראל הרי המדובר הוא בכלי שרת שאינם יוצאים לחולין, ויש בהם מועל אחר מועל, וצ"ע. (ועי' שטמ"ק בשם הרא"ם [בעל היראים ממיץ] שדוקא לישראל התחלל ויצא לחולין ומותר להשתמש בו, אבל לפריצים המחללים עדיין הם בקדושתם וע"כ נענש בלשצר עליהם. והיינו דלא תקשי מדוע נענש הרי יצא לחולין).
העולה מדבריהם שביהמ"ק כיון שלא חללוהו פריצי ישראל לא יצא לחולין, ובודאי שלא ע"י מעילה ולכן לא היה צורך בבניתו מחדש. אמנם המאירי (המהדיר הרב סופר מביא כן בשם הריטב"א), כותב שמשמשי ע"ז אף שנתבטלו פסולים לגבוה, וצ"ל שבית אינו ממשמשים ולכן לא נאסר.
הרמב"ן חולק על הרז"ה בהנחות היסוד. ראשית, אף באבנים יש מועל אחר מועל ואינם יוצאים לחולין, ומוכיח זאת מתוספתא דמגילה. ועוד שהרי ביהמ"ק עצמו יצא מקדושתו כמש"כ "וחללוה" ואע"פ שאין בו מעילה. אלא מסביר הרמב"ן שבפסוק ובאו וכו' יש חידוש שאע"פ שאין מעילה מוציאה לחולין באבנים, ובקרקעות אין כלל מעילה — בכ"ז גזירת הכתוב היא שיתחללו. ולגבי כלי אחז הם אמנם לא יצאו לחולין. בחידושיו הוא כותב:
"איכא דקשיא ליה כלים דאחז נמי נימא משום ובאו פריצים וחיללוהו, ואינה קושיה דכי כתיב קרא בפריצי גוים כתיב ובכבוש הארץ אבל לא בישראל, תדע שהרי חללוה לבית המקדש גופיה קאמר, ואע"פ שהעמידו צלם בהיכל לא בטלה קדושתו אלא בחורבן הוא שבטלה לגמרי כדכתיב וחללוה, וגזירת הכתוב היה שיצאו לחולין ע"י כבוש הגוים, ואע"ג דלאו בני מעילה נינהו".
משמע מדברי הרמב"ן שחלול נעשה דוקא ע"י כיבוש ולא ע"י פולחן לע"ז, ואין גדרו מעילה וע"כ ישראל לא מחללים אלא אך נכרים. הרמב"ן משתמש בדין חילול פריצים גם במכות [י"ט ע"א] כדי להסביר את שיטת ר' יוסי שקדושה שניה לא בטלה אבל קדושת הבית והמקדש בטלה משבאו פריצים וחללוה, (ומציע גם תירוץ אחר עיי"ש. אמנם הריטב"א בחידושיו למכות דוחה תירוץ הרמב"ן).
לפי שיטת הרמב"ן חילול הפריצים הוא מדין כיבוש וכקנין מלחמה, ובכך נראה שחולק על רש"י שאצלו הכניסה המוציאה לחולין היא כניסה לשם ע"ז, ושניהם מסכימים שאין החילול מדין מעילה אלא גדר חדש של הוצאה לחולין. לפי הרמב"ן נראה שההיכל יצא לחולין והיה צריך חנוכה מחדש. אמנם לא ברור לפי הרמב"ן מה עשו יוונים בהיכל עצמו פרט להכנסת צלם.
וכן כתב בתשב"ץ [ח"ג סי' ה']:
"שאפילו בביהמ"ק שקדושתו יותר חמורה מקדושת מקדש מעט אמרי בפ' ר' ישמעאל [נ"ב ע"ב] שכיון שנכנסו עכו"ם בו הופקעה קדושתו משום דקרא אשכח ודרוש: 'ובאו בה פריצים וחללוה'".
שיטות האחרונים
עריכההחת"ס [יו"ד רל"ג] מבין (כנראה עפ"י הרמב"ן). שביהמ"ק יצא לחולין מרגע הצתת האש ע"י שליטת הפריצים. וע"כ כשנשרף הבית היה כבר חול, ואין ראוי לקבוע אבלות עליו בעשירי באב אלא בתשיעי. ובשו"ת מהרש"ם [ח"ג סי' ר"ו] כתב לגבי בית כנסת : "ואפילו בא ליד עכו"ם בגזל פקע קדושה לגמרי כמ"ש בתשו' פאה"ד להרמב"ם סי' קל"א... ואף שדעת רמ"ע מפאנו סי' כ"ה דגבי קרקע דאינה נגזלת ל"ש לומר דבאו פריצים וחללוה, אבל במכרו לעכו"ם לעו"כ נתחלל כל הקדושה".. ונראה שדוקא בבית כנסת גזל מפקיע קדושתו, (והיינו עפ"י שיטת הרמב"ן), אבל בבית המקדש קדושתו לעד כמו שכתב הרמב"ם בהל' בה"ב [פ"ו הי"ד והט"ז].
ובמחזיק ברכה בקונטרס אחרון [סי' קנ"א] מביא חילוק מגדול אחד שהתיר לאכול ענבים הגדלים בזמן הזה בהר הבית, מפני שמטעם "ובאו בה פריצים וחללוה". יצאה מכלל מעילה, וזאת אע"פ שהר הבית התקדש אף לעת"ל "היינו דוקא להשראת שכינה וקדושה, אבל למעילה וכיוצא לא". ומסיים הרב חיד"א: "וצריך להתישב בזה".. ונראה בפשטות שלפי הרמב"ן אין כלל מקום לדברים, שהרי ביאת פריצים לאו מכלל מעילה. ואף לשיטת הרז"ה הרי אין מעילה בקרקע, וע"כ דין חילול פריצים לא יועיל, וא"כ הדברים תמוהים.
בשו"ת ר' אליהו מזרחי (הרא"מ) [סי' פ"א] כתב בין דבריו:
"ומה אם בית מקדשנו שהוא מקדש בית עולמים שהשכינה שרויה בו והוא קדש קדשים לא נאסרו תפלתנו בו, אע"פ שהכניסו בו ע"ז כדתניא במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל: מזרחית צפונית בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצו מלכי יון, ואמר רב ששת ששקצום לע"ז, ואפילו הכי חזר הבית בקדושה כמו שאמרו רבותינו בנוסח על הנסים: 'ואח"כ באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך' וכו'. וכן כתוב בספר יוסיפון: ויטהרו את הבית מגלולי הגוים ויבנו מזבח חדש". (וזה מקורו של המג"א בסי' קנ"ד ס"ק י"ז).
ובתוספותיו לסמ"ג [הל' חנוכה] הסביר לגבי טומאת השמנים שא"א לומר שהיה זה מחמת גזרת טומאת נכרים כזבים שהרי גזרה זו נגזרה יותר ממאה שנה אחר נס חנוכה. אולם בגדי הנכרים כיון שאינם משמרים אותם בטהרה הם מסתמא בחזקת טמאי מתים, וע"כ כל הטהרות שבמקדש היו בספק מגע בגדיהם וטמאים. ומוסיף:
"אבל לא משום דמההיא דפרק ר' ישמעאל: מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון ואמר רב ששת ששקצום לע"ז. משמע שכבר נהיה הבית ההוא בית ע"ז, ותניא בתוספתא במסכת זבים כלי חרס שהכניס אוירן לבית ע"ז טמאים".
והיינו משום תקרובת ע"ז:
"משום דאותם אבנים לא מיתסרי כאותו שקוץ ששקצום הגוים מדאורייתא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא רבנן הוא דגזור לאסרם לגבוה אע"ג דלהדיוט שרו, וכ"כ רש"י ז"ל. מיהו נהי דאותם אבנים לא מיתסרי משום ע"ז מ"מ מדשקצום לע"ז מסתמא הכניסו צלם בהיכל, וא"א זה בלא תקרובת ע"ז כדאמר בפרק כל הצלמים ומטמאה באהל וטמאו כל השמנים שבהיכל".
עולה מדבריו בשני המקורות שביהמ"ק ג"כ נאסר, ולא רק אבני מזבח או השמנים, אמנם משמע שנאסר בהכנסת ע"ז באוירו אך לא הבנין עצמו. (אולם מש"כ שאבני המזבח לא נאסרו אלא מדרבנן תמוה שהרי מש"כ מרש"י היינו בהו"א ולגבי בית חוניו, אבל במסקנה לגבי אבני מזבח כותב רש"י במפורש שנאסרו מהתורה אף להדיוט).
ואמנם הפרי חדש [או"ח סי' תר"ע] יצא כנגד הנחתו של הרא"מ שהבית נאסר מצד הכנסת ע"ז לתוכו וכד', מפני שאם הוא נאסר היה אסור מדאורייתא אף להדיוט. ולא מצינו בבית חשמונאי שבנו את הבית מחדש. וז"ל:
"ודברי תימה הם דהא אמרינן בפ' כל הצלמים המשתחוה להר אבניו מהו למזבח ואסיקנא באת"ל יש נעבד במחובר אצל גבוה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מה' אסורי מזבח, ואפילו להדיוט אמרינן פ"ד דחולין אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"א הוי תלוש דאמר מר המשתחוה לבית שלו אסרו, ואי ס"ד הוי מחובר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ואע"ג דבפ' ר' ישמעאל אמרינן דף ג"ן וד"ן שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא אסיקנא התם דקרא אשכח ודרש דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה, וכ' רש"י: 'קרא אשכח ודרש דמדאורייתא אסירי אפילו להדיוט דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה מכיון שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו וכשנשתמשו בהן לעכו"ם נאסרו' עכ"ל. ואי כדברי הרב ז"ל שבית המקדש נעשה בית לעכו"ם הרי היה נאסר! אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ודוק".
רואים בדעתו שסובר שביאת פריצים אוסרת יותר מאשר סתם בית שהכניסו לתוכו ע"ז, וע"כ בהוצאתה הותר הבית [ע"ז מ"ז ע"ב].
ובכך הוא חלוק על הרא"מ: הפר"ח סובר שצריך לדון על פי גדר ובאו בה פריצים וא"כ הבית כולו יצא לחולין ונאסר בע"ז, ואילו הרא"מ דן אך מצד בית ששימש לע"ז בתוכו.
ובשו"מ [חלק א' תליתאה סי' מ"ב] יצא לתרץ שלפי תשו' הרא"ם הבית עצמו לא נאסר שרק הכניסו ע"ז ופינו אותה, ובכך הבית נאסר בזמן שהיתה בו ע"ז ועם פינויה הותר. אבל בימי חשמונאים הבית עצמו נאסר שעבדו לו. (ולא התברר לי במה תורץ הפר"ח).
בתפארת ישראל [מידות פ"א מ"ו] כתב:
"א"נ נ"ל דלהכי היו רשאין לקעקע כל בנין המזבח, משום שכשנכנסו עכו"ם להיכל, נעשה הכל גם המזבח חולין מדכתיב ובאו בה פריצים וחללוהו. ומה דקאמר התם נתברינהו, ופי' רש"י דהיינו לבטלן ע"י עכו"ם, היינו הכל מדרבנן אבל מדאורייתא לא נאסרו כלל"
ולכ' נעלם ממנו רש"י ע"ז [נ"ב ע"ב ד"ה התם קרא] שכתב שאסורים מדאורייתא אף להדיוט.
צריך להבין עפ"י שיטת הרמב"ן שההיכל יצא לחולין שלא מצינו שבנו אותו מחדש? ותשובה מסויימת נמצאת בישועות מלכו [יו"ד ס"ז]:
"עיין ברמב"ן בע"ז פ' ר' ישמעאל שכתב דאבני ביהמ"ק כיון שבאו פריצים וחללוהו אע"פ דאבני מזבח דינם כקדושת הגוף ולא נפקי לחולין מ"מ גזה"כ הוא כשבאו נכרים חללוהו, אולם יש הפרש בין קרקע למטלטלין, במטלטלין נפיק לחולין אבל בקרקע רק החיצונות נתחלל לפי שעה, אמנם הפנימיות לא נתחלל וגם החיצוניות לא נתחלל בדבר התלוי בקדושת האויר וגם אנו נאמר דנהי דגזה"כ כשבאו בה פריצים וחללוהו והפקיעו קדושתה לתרו"מ חובת קרקע, מ"מ לא הופקעו לגמרי ונשאר מעט קדושה כפי מה שקבלו חז"ל לענין ערלה וכלאים ולענין סמיכה".
אולם עדיין צ"ע לגבי הבנין שלכאורה נאסר וצ"ע.
והעירני הרה"ג יעקב אריאל רב העיר רמת-גן שהגרצ"פ פרנק זצ"ל בקונטרס בית הבחירה ובספרו מקדש מלך (עמ' ט"ז) כתב שבהסתלקות הפריצים חוזרת הקדושה למקומה, ובכך מיושבת תמיהתנו עפ"י הרמב"ן מדוע בית חשמונאי לא חנכו את המקדש. (ועי' עוד בהערת הגר"י אריאל בראש הספר - הערה ב').