ויקרא רבה ד ה
דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא וגו', תני רבי ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו בכורות נאות, והושיב בו המלך שומרים, אחד חגר ואחד סומא, ואמר להן הזהרו על בכורות הנאות האלו, לימים אמר חגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס, אמר לו סומא הבא ונאכל, אמר לו חגר וכי יכולני להלך, אמר סומא וכי רואה אני, רכב חגר על גבי סומא ואכלו את הבכורות והלכו וישבו להם איש במקומו. לימים נכנס המלך באותו פרדס אמר להן היכן הם הבכורות הנאות, אמר לו סומא אדוני המלך וכי רואה אני, אמר לו חגר אדוני המלך וכי יכול אני להלוך, אותו המלך שהיה פקח מה עשה להן, הרכיב חגר על גבי סומא והתחילו מהלכין, אמר להן כך עשיתם ואכלתם את הבכורות. כך לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא אומר לנפש מפני מה חטאת לפני, אמרה לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי הגוף הוא שחטא, משעה שיצאתי ממנו כצפור טהורה פורחת באויר אני, מה חטאתי לפניך. אומר לגוף מפני מה חטאת לפני, אמר לפניו רבון העולמים אני לא חטאתי נשמה היא שחטאה, משעה שיצתה ממני כאבן שהשלך על גבי קרקע אני נשלך, שמא חטאתי לפניך. מה הקדוש ברוך הוא עושה להן מביא נשמה וזורקה בגוף ודן שניהם כאחד, שנאמר (תהלים נ, ד): יקרא אל השמים מעל וגו', יקרא אל השמים מעל להביא את הנשמה, ואל הארץ להביא את הגוף, לדין עמו. תני רבי חיא משל לכהן שהיה לו שתי נשים אחת בת כהן ואחת בת ישראל, ומסר להן עסה של תרומה וטמאוה, אמר להן מי טמא את העסה, זו אומרת זו טמאתו וזו אומרת זו טמאתו, מה עשה הכהן הניח לבת ישראל והתחיל מדיין עם הכהנת, אמרה לו אדני כהן מפני מה אתה מניח את בת ישראל ומדיין עמי, והלוא לשנינו מסרתה כאחת. אמר לה זו בת ישראל ואינה למודה מבית אביה, אבל את בת כהנת ואת למודה מבית אביך, לפיכך אני מניח את בת ישראל ומדיין עמך. כך לעתיד לבוא הנפש והגוף עומדין בדין, מה הקדוש ברוך הוא עושה מניח הגוף ומדיין עם הנשמה, והיא אומרת לפניו רבון העולמים שנינו כאחת חטאנו, מפני מה אתה מניח את הגוף ומדיין עמי, אמר לה הגוף מן התחתונים הוא ממקום שהן חוטאין, אבל את מן העליונים ממקום שאין חוטאין לפני, לפיכך אני מניח את הגוף ומדיין עמך.