ובחרת בחיים/שמיני
סדר שמיני
עריכה[ט' ז'] קרב אל המזבח - שהיה אהרן בוש וכו'.
עיין להרב פני דוד שפי' משם רב אשכנזי, עם מ"ש רז"ל [ברכות יב:] כל העושה עבירה ומתבייש ממנה מוחלין לו על כל עוונותיו, וא"כ שפיר א"ל "לכך נבחרת", היא הנותנת, דהבושה אהנייא לך יע"ש.
ושמעתי מפי ידידינו כמוהר"ר נסים חיים משה מודעי[1] נר"ו דפי' עם מ"ש רז"ל דבשביל שסירב משה בשליחות למצרים לכך "הלא אהרן אחיך הלוי", ועתה רמז לו דלא טוב לסרב דהרי "לכך נבחרת" אתה, בשביל שאני סירבתי זת"ד[2].
והרב יד אליהו בתשו' פירש כדין ש"ץ שיסרב, אך אם הוא קבוע א"צ לסרב [או"ח סי' נג סעיף ט"ז], ולכך כשסירב א"ל משה לכך נבחרת, ואתה כש"ץ קבוע יע"ש.
[שם ט"ז] ויעשה כמשפט - (המשפט) המפורש בעולת נדבה בויקרא.
והק' הרב מנחת יאודה וז"ל: ותימא, אמאי ל"ק כמשפט העולה האמורה למעלה בפ' וישחט את העולה. ותי' ר"ת יע"ש[3].
והדבר קשה, שהרי רש"י ז"ל במס' ביצה [פרק ב' דף כ' ע"א] עמ"ש בגמ' תני תנא קמיה דר"י בר אבא "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" - כמשפט עולת נדבה וכו'. ופירש"י "ויקרב את העולה" - עולת יום השמיני של מילואים, שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום, "קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים" עכ"ל. הרי דרש"י בעצמו ס"ל דפסוק "ויקרב את העולה" על עולת של אהרן האמורה לעיל בפסוק "וישחט את העולה" קאי, וא"כ מה מקום לומר שיפרש רש"י ע"פ "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" כמשפט האמור למעלה בפ' "וישחט את העולה", דהתם נמי על ההוא עולה קאי. ואפי' לדברי התוס' שם [בד"ה למד בסה"ד] בשם הר"מ וכו' שישבו דברי רש"י, עכ"ז לא אתייא פי' שכתב הרב מנחת יאודה, וצ"ע.
[י' ב'] תוס' ד"ה וימותו לפני ה' - פלוגתא בת"כ [וכו'], רע"ק אומר לא מתו אלא בפנים. ותימא לדברי רע"ק, א"כ נטמא המשכן וכו' יע"ש.
לענד"ן דלק"מ עפ"י מ"ש במדרש, [והובא בילקוט משלי סימן ט'] ברע"ק עצמו כשמת בבית האסורים ונטלו אליהו הנביא אף שהוא כהן, משום דאין טומאה בת"ח ואף בתלמידיהם יע"ש. ועמ"ש בחי' ליו"ד בזה.
[שם ג'] הוא אשר דיבר - היכן דיבר, "ונקדש בכבודי" אל תקרי בכבודי [אלא במכובדי].
עיין בס' הקטן חלקם בחיים דרוש להספד.
[שם] ועל פני כל העם אכבד - כ"ש ברשעים [וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך וגו'].
האי כ"ש צריך הבנה, דאדרבא שייך הכ"ש לגבי הצדיקים, וסביביו נשערה מאד, דמדקדק עם חסידיו כחוט השערה, וכקרא דמביא.
ויתכן לישב, דכ"ש היינו על המורא ופחד, על דרך שאמרו גבי המרגלים בצרעת מרים "ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר", דאם הרשע רואה אחר שחטא כמו החטא שהוא חוטא ונענש, אזי תפול אליו אמתה ופחד בראותו דהחוטא בחטא פלוני שהוא על מה שעברתי אני עליו, ראה מה עלתה לו, ואזי אימות מות נפלו עליו. לא כן בצדיקים, דהקב"ה מדקדק עם חסידיו, אינו ניכר לכל על איזה דבר נענש, כי על הרוב, חוט השערה, הוא חטא שאין מכיר בו אלא המקום ב"ה, והרשעים לא יקחו מוסר ממנו, ואדרבא, תולין דאין תוכו כברו, ומי יודע מה מעשיו, דהנסתרות לה' אלהינו.
[שם ד'] שאו את אחיכם - כאדם האומר לחבירו [העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה].
אע"ג דהאי דינא הוא דקי"ל הכי בגמ'[4], הנה כונת רש"י על כונת אמירת "שאו את אחיכם" ופשוט.
[שם י"ט] וידבר אהרן [- אין לשון דבור אלא לשון עז, שנאמר וידבר העם. אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר, הא ידעת שלא היתה אלא מדרך כבוד. אמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו. יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב, תלמוד לומר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא, הרי כשרצה, דבר לפני משה ולפני הנשיאים, זו מצאתי בספרי של פנים שני].
נראה פשוט, דהחידוש הוא, דהגם מה שידברו בניו להשיב לרבם, הוא בעבור כבוד אביהם, להפוך בזכותו, לתת אמתלא דכדין עבד, ואבידת אביו אם היה חכם - קודם לרבו, והיה ראוי שישיבו בניו משום כבוד או"א, וכנגד כבוד משל אב[5] לא ישגיחו על כבוד רבם. לזה בא לומר, דהדיבור בפני אביהם הוא הפך כבוד אב ואם, כמו שהביא רבינו בפ' קדושים איזהו מורא וכו'.
וא"כ הכא איכא תרתי בבת אחת, דאפי' אם היה עם אחר שאינו רבם, צריכה רבה להשיב בפני אביהם, אפי' שהוא להפוך בזכותו, כ"ש כנגד רבם. אלא דהגע עצמך שלא היה דבריו של משה בפני אהרן אחיו, אלא עם בניו בלבד, שיתנו לו התלונה למה עשה כן, אזי היו יכולין להשיב אם היה מרשה אותם משה לומר להם תשיבו בעדו דניחא לי בכך. ובפעם ראשונה כנראה דלא היה להם להשיב כי אם לומר לאביהם, ואהרן יתן התשובה למשה אחיו על שהיה רבם, ודוק.
[י"א ב'] דברו אל בני ישראל - את כולם השוה [להיות שלוחים בדבור זה לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה].
לפי מ"ש רבינו לעיל בד"ה "וידום אהרן", כבר פרע לאהרן שכרו בפרשת יין ושכר, ועתה מה יש עוד לאהרן. אלא דאי אפשר לומר "דברו" על אלעזר ואיתמר ולהניח לאהרן.
ועוד יתכן, דלפי מה שפי' רבינו בפסוק "ותקראנה אותי כאלה"[6] דהוציא מפיו מה שלא היה ראוי משום אל יפתח אדם פיו לשטן, אם דרצה להודיע דקיבל גזרת שמים באהבה, גם ה' לפי ההדרגת המכאוב של אבלות בן אב לאחים, שילם לבניו עמו עוד הפעם שיצרף עמהם כמאמר "ותקראנה אותי כאלה" ודוק.
[שם] זאת החיה - לשון חיים, לפי שישראל דבוקין במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וכו'.
ראה נא לשון הזוה"ק בסדר זה [דף מ"א ע"ב] וז"ל: ר' יצחק אמר, כל מאן דאסתאב בהו, כאילו פלח לע"ז דאיהו תועבת ה', וכתיב "לא תאכל כל תועבה". מאן דפלח לע"ז, נפיק מסטרא דחיי, נפיק מרשותא קדישא, ועייל ברשותא אחרא, אוף מאן דאסתאב בהני מיכלי, נפיק מסטרא דחיי, ונפיק מרשו קדישא, ועייל ברשותא אחרא, ע"כ.
והשתא אתי שפיר דלאוה"ע לא ציוה דהם עוע"ז, הרי נפקו מרשותו יתברך ומסטרא דחיי, מה יועיל להזהירם על מאכלות אסורות, לזה לא עשה כן לכל גוי, כי אם לישראל עם קדושו, דלא יצאו מרשות הקדושה ומסטרא דחיי, והוא ברור.
וזה הענין דבר רוחני, דמי שהוא טפש וע"ה לא יבין את זאת, וכהודיע להם דבר גשמי אולי יתנו לב להזהר במאכלות אסורות. והוא, דבתשו' מרן הקדוש בספר אבקת רוכל [סימן רי"ג] אסר לאכול בהמות הנמצא לקות במעיה"ן ואומרים שהוא מחמת עשב אחד שאוכלות ומתות יע"ש. ואף כי המבי"ט [ח"א סימן קנ"ו] רצה להתיר, הנה כראות המעשה שאכלו בני אדם ומתו חזר בו ואסרן יע"ש. הא קמן, דכל מה שאסרה התורה הוא להצילנו ממוקשי מות שנהיה חיים וקיימים, ועיין להרב החינוך מה שכתב בפרשת זאת.
[1] מח"ס דרישה מחיים.
[2] וכ"כ בפנים יפות.
[3] ז"ל שם: ותירץ ר"ת מאורי' שעולה זו לא היתה אלא קדשי שעה, אבל עולה האמורה בויקרא לדורות.
[4] כתובות [יז.] מעבירין את המת מלפני הכלה.
[5] פירוש: כבוד של אב. ואולי הוא מליצה ע"פ גמ' [קידושין לא.] "כבוד משל אב".
[6] ז"ל שם: אפילו לא היו המתים בני, אלא שאר קרובים שאני חייב להיות אונן עליהם כאלו וכו'.