ובחרת בחיים/שמות
פרשת שמות
עריכה[א ה] ויוסף היה במצרים וכו' - ונעשה מלך ועומד בצדקו.
הנה דברי רש"י הם ממש דברי הספרי בסדר האזינו [סימן של"ד] על פסוק "ויבא משה", וז"ל: "כיוצא בו, אתה אומר "ויוסף היה במצרים", וכי אין אנו יודעים שיוסף היה במצרים, אלא להודיעך צדקו, שיוסף היה רועה את צאן אביו, ואע"פ שנעשה מלך במצרים, הרי הוא בצדקו", יע"ש.
והוא תימא על הרא"ם, שהביא סמך לדברי רש"י שהוא ממדרש רבה [סדר זה פרשה א' סימן ז'] שאמרו כי יוסף לא נתגאה על אחיו אף שהיה מלך וכו'. וגם מוה"ר שמואל יפה ז"ל הבין בדברי רש"י שהוא על דרך המדרש פירש, והשיב דאין זה דרך המדרש. וגם הרב נח"י הבין כן כמו שיע"ש, ונעלם מעיני כבודם שדברי רש"י הם דברי הספרי, ואינו מאמר המדרש רבה, וצ"ע.
[שם יב] כן ירבה – ומדרשו, רוה"ק אומרת כן, אתם אומרים - פן ירבה, ואני אומר - כן ירבה עכ"ל.
נראה לפרש, עם מ"ש רז"ל במדרש רבה, דהיו יולדים ששים בכרס אחת. ולכן, ההפרש שיש בין "פן ירבה" [שהוא בפ"ה], ל"כן ירבה" [שהוא בכ"ף] הוא ששים, ודוק.
[שם יט] כי חיות הנה - ומי שלא נכתב בו [וכו'].
קשה, הרי בפרשה הקודמת פי' רש"י דמדקאמר ברך אותם ולא אותו, להודיענו דלכולם שוין לטובה בברכותיו, ובתוארים הללו קא משתעי רש"י, ולמה אצטריך ל"מה אמך לביאה".
ואולי, בא לתוספת ביאור יותר מן המקרא הזה, לכנוים שלהם, ולא תאמר דהוא בברכה בלבד.
[שם כא] ויעש להם בתים - בתי כהונה ולויה ומלכות.
נראה דרמוזין בתיבת להם, דהול"ל להן, ובא בר"ת ל'ויה ה'עבודה [דהוא ה'כהונה] מ'לכות.
כל הבן הילוד - תרגם אנקלוס: כל ברא דאתיליד ליהודאי.
ועיין פני דוד[1], ולע"ד נראה דליאודאי ר"ל אפי' שיהיה מן האוה"ע הוא להושיע ליאודאי[2].
[ב ג] ולא יכלה עוד הצפינו.
הקשה בפני דוד וז"ל[3]: דכיון דהיתה מעוברת, למה החזירה אפי' שלא היתה מעוברת, שהרי כבר קיים מצות פו"ר וכו' יע"ש.
ולעד"ן דלא קשה מידי, דמה שהחזירה, הוא מפני העם, שגרשו נשותיהם עמו [כנזכר בפ"ק דסוטה יב ע"א][4].
עוד שם, וק' עמ"ש בפ"ק דסוטה [דף י"ב] דלא מנו לה מצריים משעה דהדרא והיא מעברת תלת ירחי מעיקרא דהכתיב "ותהר האשה ותלד בן" עכ"ל.
ודבריו תמוהים, דנעלם ממנו סוגיית הש"ס שם שהק' כן להדייא. ותי' אמר ריב"ז מקיש לידתה להורתה וכו'[5] וצ"ע.
[שם ב] ולא יכלה הצפינו - שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חודשים ויום אחד, שיולדת למקוטעין וכו' עכ"ל.
והקשה אלי במכתב החכם השלם והכולל נזר ישראל כמה"ר אברהם הכהן הי"ו, בן רב רחומאי החכם השלם הרה"מ נזר ישראל כמוהר"ר חיים משה הכהן נר"ו וז"ל: ולי אני הדל, אחר שדבריו של רש"י ז"ל כולם הם ברוה"ק, צריך בהכרח שיהיה ז' חדשים שלמים כמו שיראה כת"ר (כהרב) [להרב] אלדי מוהרח"ו בספרו הקדוש עץ החיים [שער הכללים פ"ג] סוד עיבור ויניקה, והמעיין היטב בפרק זה יראה, שהם ז' חדשים שלמים, כמו שיראה כת"ר נר"ו זת"ד יצ"ו.
וכשאני לעצמי, נראה לענ"ד לתרץ, דכיון דאמרינן בפ"ק דראש השנה [דף י' ע"ב] על פסוק "בראשון באחד לחדש" - מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש, וקא קארי ליה חדש, ש"מ יום אחד בחדש חשוב חדש, יע"ש.
וכיון דיום אחד בחדש חשוב חדש, א"כ דנכנס רשימו מהחדש, אפי' יום אחד, הרי הוא כאילו נכנס כל הבחינה כולה, כאשר נשתמשו בעלי חכמי המדע בכמה מקומות, ודוק.
[ב' כ"ג] [רש"י ישן] ויהי בימים הרבים ההם ומשה היה רועה - ובאת תשועה על ידו.
דבריו מבוארים לפי מה שהבאתי בסה"ק חלקם בחיים [דרוש ג'] בס"ד, וזהו מ"ש רש"י לקמן על פסוק "ויוכו שוטרי בני ישראל" יע"ש.
[ב י"ד] הלהרגני אתה אומר - מכאן אנו למדין שהרגו בשם המפורש.
ובספר נחלת יעקב עם אבני שהם, הביא מספר קטן, שקבלה מרבותיו עפ"י הסוד שע"י השם יוכל אדם להרוג כשמתכוין בו כשמוציא משפתיו, אמנם יש חילוק בין עובד הקב"ה ועובד עכו"ם, לעובד הקב"ה אשר מבנ"י המה, צריך להוציא משפתיו כל ארבעה אותיות של שם הוי'ה ב"ה, אבל לעובד עכו"ם אין צריך להוציא משפתיו רק חצי השם דהיינו שתי אותיות ראשונות.
לפי"ז י"ל שמשה הרג המצרי ג"כ בשני אותיות ראשונות המה י"ה, אבל אם היה מבקש להרוג ישראל היה מוכרח להוציא משפתיו כל ד' אותיות.
ואיתא, משה רבינו היה כבד פה ערל שפתיים, ולא היה יכול להוציא משפתיו אותיות בומ"ף שבהם הוא"ו, אם כן, לא היה יכול להרוג את ישראל כלל, כי לא היה יכול לדבר שני אותיות אחרונות של השם הוי"ה ב"ה, המה ו"ה. וזה שאמרו לו "הלהרגני אתה אומר", וכי אתה תוכל להרוג אותנו באמירה - "כאשר הרגת את המצרי", אותו הרגת בחצי השם בשני אותיות ראשונות המה י"ה, אבל אנחנו שמבני ישראל, צריך אתה לדבר גם האותיות אחרונות המה ו"ה, וזה מן הנמנע אצלך עכ"ל, דפח"ח.
אמנם התורה עניה במקום אחד, ועשירה במק"א, ומצאתי סתירה לזה בספר "ויקהל משה" ובזרע קדש שלו [דף ד ע"ג] וז"ל: משה רבינו ע"ה היה יכול לדבר שלשה מוצאות מן החמשה, דהיינו שהיה יכול לדבר אחע"ה בומ"ף גיכ"ק שאותיות אלו גימט' משה, אבל שני מוצאות של דטלנ"ת זסשר"ץ לא היה יכול לדבר. לפי"ז גם אות וא"ו היה יכול לדבר.
ואני הצעיר לימים, נראה לי לתרץ הפסוק בענין אחר, ופשוט מאד, דמצינו במדרש [והובא בז"ב ישן] שמשה לא היה יכול להרוג המצרי ע"י שם לבד, רק בתחילה היה צריך להכותו בידיים, ואח"כ גמר מיתתו בשם. וטעם לזה הוא, מיום שחטא אדה"ר לא ניתנה לבני אדם להרוג ע"י השם בלי הכאה. ולכן, לעת"ל כשיבא משיח, אז יהיה מתוקן חטא אדה"ר ויחזור העטרה ליושנה, דכתיב "ברוח שפתיו ימית רשע". ומדבריו של משה רבינו למדנו, אפילו לרשע אסור להכות, כדאמרו חז"ל מדאמר "למה תכה רעיך" אעפ"י שהוא רשע כמותך, אפי"ה אסור להכותו[6].
ויש לומר, לכן אמרו חז"ל כמה פעמים "מותר לשנאתו", ולא אמרו להכותו, כי הכאה אסור אפי' לרשע, אם לא מלקות עפ"י ב"ד או לשופט, כדאיתא בח"מ ובהג"ה מוהרמ"א, והוא הדבר שדיברו, מי שמך לך לשר ולשופט עלינו, אם כן, שאין אתה שופט שלנו, אסור לך להכות אותנו, כאשר פיך ענתה בך שאמרת "רשע למה תכה רעיך", שאפי' לרשע אסור להכותו, א"כ "הלהרגני אתה אומר", וכי אפשר לך להרוג אותנו באמירה לבד, דאילולי היה ביכולתך להרוג בשם באמירה לבד, לא הרגת את המצרי בתחילה בהכאה, אלא שאין ביכולתך להרוג אם לא בתחילה בהכאה, א"כ איך תוכל להרוג אותנו, שאסור להכות אותנו כלל לפי דבריך, עכ"ל.
[ב י"ד] אכן נודע הדבר - מה חטאו ישראל מכל ע' לשון.
לפי"ז אשכחן טוב טעם לאמרם ז"ל שבשביל שהיה בהן דלטורין היו נופלין במלחמה, דלכאורה קשה, איך עון זה מכריע שינצחו אוה"ע טפי משאר עבירות.
אך, כיון דבאוה"ע אין בהן לה"ר, אמטו להכי גוברין אוה"ע. ומילתא בטעמא, דכיון דלה"ר הוא יותר מג' [עבירות חמורות] – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, הרי באומות העולם לו יהי דיש בהן כל הני תלתא דפורענותא, הרי הלשון הרע מכריע הוא את כולן וק"ל.
[שם ט"ו] ויבקש להרוג את משה - מסרו לקוסטינר להורגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר "ויצילני מחרב פרעה".
ובפ' יתרו הוסיף רש"י שנעשה צוארו כעמוד של שיש יע"ש. ולקמן בפסוק "או מי ישום אלם" [ד י"א] כתב שברח מן הבימה ונמלט ולא ראו אותו יע"ש.
וככל זאת השמיט דבי'[7] מ"ש במדרש רבה [פרק ז'] שהביא פרעה חרב חדה והעבירה על צוארו יו"ד פעמים, ונעשה צוארו של שיש שנא' "צוארך כמגדל השן" עד כאן. וצריך לדעת למה היתה הכאתו יו"ד פעמים דוקא, ולא על חינם בא המספר הזה.
ושפר קדמי להחויא טועמיה חיים עם מ"ש הרב שפתי כהן [סדר בראשית] כי פרעה - קין, ומשה - הבל, וכנגד יו"ד נשיכות שנשך קין להבל עד שהרגו, נפרע ממנו ביו"ד מכות עד כאן.
ולכן, חשב פרעה הרשע לעשות עכשיו בגלגול זה כמו שעשה בגלגול הקודם, ולא ידע כי כלת"ו היא כי עתה הוא להפך.
אי נמי יש לומר, עם מ"ש רבותינו ז"ל והמפרשים, כי פרעה נתגאה על משה בעבור כי עשה חשבון השמות כי עולים יו"ד יותר, ולכן נלקה ביו"ד מכות, זה תוכן דבריו. ועל טעותו הכוזבת, הכהו יו"ד הכאות ולא הועיל לו וק"ל.
ושמעתי מפי הרב השקדן בתורה כמוה"ר חיים מיארה נר"ו, דפי' בהא דנעשה צוארו כעמוד שיש, דאיך קאמר תוכ"ד "ויברח משה", דמה לו לברוח.
ואמר מר עם מ"ש רבותינו ז"ל בביהמ"ק היו משימין הבשר בשלחנות של שיש שלא יסריח. והק' ממתני' [אבות פ"ה מ"ה] דלא הסריח בשר הקודש. ותי' דאין סומכין על הנס[8]. ואם כן, בראות משה הנס בשיש, דן בדעתו דמינה נשמע דאין סומכין על הנס ולכן ברח, זה תוכן דבריו.
[ב' י"ז] ויגרשום - ופירש לו מע"ז, ונידוהו מאצלם וכו'.
יש מפרשים לאו שנתגייר לגמרי וכו', והשיב על זה הרב צידה לדרך [סדר זה, דף ט"ל ע"ב] וז"ל: ואני אומר, ח"ו שהיה עדייין מסופק וכו' יע"ש.
ולעניות דעתי, יש להשיב על דבריו, ממה שאמרו במכילתא [סדר זה] שהתנה יתרו עם משה, שהבן הראשון יהיה לע"ז, דשמע מינה, שעדיין היה מודה בע"ז, אלא שלא היה כבתחילה. וכן הכריחו המפרשים ז"ל, עיין בספר שפתי חכמים ודוק.
[שם כ"א] ויואל משה וכו' – ומדרשו, לשון אלה, שהשביעו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו יע"ש.
ובמכילתא סדר יתרו על פסוק "ואת שני בניה" (ש)אמרו ז"ל, שבשעה שאמר משה ליתרו תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו, קבל עליך דבר זה שאומר לך, ואני נותנה לך לאשה. אמר לו מהו, אמר לו בן שיהיה תחילה - יהיה לע"ז, מכאן ואילך לשם שמים, וקיבל עליו. אמר לו השבע, וישבע לו, שנא' "ויואל משה", אין אלה אלא שבועה יע"ש. והדבר קשה, איך משה רבינו ע"ה, התנה תנאי כזה כי בנו בכורו יהיה לע"ז.
וכבר ראיתי לרבי יעקב בעל הטורים שנרגש מזה, וישב כלאחר יד שכתב [בסדר זה] לפרש המסרה "ולכהן מדין", ושני פעמים גבי מיכה "לאב ולכהן", יתרו היה כומר לע"ז, וכשנשא בתו הוצרך משה לידור לו שבן הראשון שיולד שיהיה כומר לע"ז, זה כונתו כי ידע שיחזיר את חמיו למוטב כמו שעשה, שהרי נתגייר יע"ש.
וזה תמהני על הרדב"ז בתשו' [ח"ה סימן שני אלפים קס"ח] שנכנס בחקירה זאת, ותירץ דבמה שאמר משה מכאן ואילך יהיה לש"ש, טעה יתרו, דכונתו היה זה התנאי קודם נישואים וכו' יע"ש.
ומלבד שהיה לו להזכיר לרבי יעקב בעל הטורים ז"ל בזה, עוד בה, דאין תי' זה מתיישב לפי דברי המכילתא שם שסיים "לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד ותקח צפורה צור" וכו', והיינו דבשביל תנאי זה שיהיה הבן הבכור לע"ז לא מל אותו, וכנראה שהיה הא' הוא (גרשון) [גרשום] [כמ"ש בהדייא בילקוט [סדר זה] משם דברי הימים של משה, ורבינו בחיי ז"ל, וכ"כ הרב זית רענן, וכן איתא בהדייא בתרגום יונתן בן עוזיאל]. הרי דקיים תנאו כמו שהתנה ליתרו. ובשלמא להרב רבי יעקב בעל הטורים ז"ל אפשר לומר דכונתו היתה להחזירו. וכיון דלא החזירו עד לבסוף אחר שנולד (גרשון) [גרשום], הוכרח לקיים תנאו. אבל להרדב"ז קשה.
ואפשר ליישב גם לדעת הרדב"ז, שהאמת הוא כי משה רבינו ע"ה לבו לשמים, במה שאמר "מכאן ואילך", והיה סומך בדעתו דאם יהיה היכולת בידו, לא יקיים תנאי ליתרו, כי יהיו לשמים שניהם כאחד. אלא דמפני שלא היה היכולת בידו, אירע מה שאירע, עד שלבסוף נתגייר לגמרי.
ועיין להרב שמע שלמה שפירש בעצמו בכונת המכילתא דמה שהתנה שהבן הראשון יהיה לע"ז, היינו שלא ימול אותו יע"ש. ועיין להרב יעקב בעל הטורים בעצמו בפרפראותיו ריש סדר יתרו. וזה ראיתי להרב פני דוד [סדר זה אות י"ד] שהביא דברי הרדב"ז אלו בתשו' כתב יד יע"ש, ולא העיר עליו בכל זה. ועיין מ"ש הרב שבות יאודה בפירוש המכילתא סדר יתרו [דף ס"א ע"ג] יע"ש.
[ג כה] וידע אלקים - נתן עליהם לב, ולא העלים עיניו עכ"ל.
נראה לפרש, עם מ"ש בזהר הקדוש והמקובלים ז"ל בגאולת מצרים היתה בחינת אימא עילאה בינה כידוע, והרי אמרינן בפתיחתא דאליהו הנביא ז"ל: "בינה – ליבא, ובה הלב מבין" וק"ל.
ויש לרמוז 'את 'נאקתם 'את 'בני 'ישראל 'וידע, גימטריא בבינ"ה[9], דהגאולה היתה בבחינת בינה.
[ג' י"ח] אלהי העבריים - יו"ד יתירה רמז ליו"ד מכות [ברש"י ישן].
ויותר יוצדק, דעתידין לקבל יו"ד הדברות, וכמאמרו יתברך "וזה לך האות בהוציאך [את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה]".
[ד' ח'] והאמינו לקול האות האחרון - שהמזדוגין להם לוקים בנגעים [כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה].
אין זה כטעם שכתב לעיל מזה בד"ה מצורעת כשלג[10] [פסוק ו']. ואולי "בהרת לבנה היא" הוא סימן ללה"ר. ולא היה כענין פרעה ואבימלך, דהכא הא והא איכא על חד תרי. וחלילה על משה עצמו, כי אם ללמד על אחרים.
[ד י] רשב"ם ד"ה כי כבד פה וכבד לשון - אינו בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון וכו'. וכי אפשר נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו, היה מגמגם בלשונו, ואין דבר זה כדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים חיצוניים עכ"ל.
ודבר ה' בפיהו אמת דהכי אתמר במדרש תנחומא סדר דברים על פסוק "לא איש דברים אנכי" - לדבר בע' לשון וכו'. דש"מ דלא היתה הקפידה כי אם על ידיעת הלשונות, לא על העיקר שהוא כבד פה.
אבל עכ"פ קשה, דכפי המדרש רבה [סדר זה] על פרשה זו, מבואר להדייא שהיה כבד פה ממש, עד שהוצרכו לדרוש "והורתיך" מלשון "ותהר האשה" שעשאו בריה חדשה.
ויותר מבואר זה במדרש רבה, [ריש סדר דברים] שאמרו הה"ד "מרפא לשון עץ חיים", דמשה רבינו על ידי התורה נתרפאה לשונו, ולשון רפואה לא שייך לומר שידע ע' לשון, ש"מ דס"ל דהיה לו חולי בכבדות פה ונתרפא ע"י התורה.
ואפש"ל דגם המדרש תנחומא לא פליג בזה, אלא דנקט תחילת המקרא "לא איש דברים אנכי", דאפילו אם היה יודע לדבר, צריך להיות בקי בע' לשון, ושעוד בה, דאף ילמדנו "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" ותרוייהו איתנהו ביה.
ועל הכל תמהני ממה שאמרו במדרש רבה [סדר שמות פ"א] דבשעה שנטל משה כתרו של פרעה ורצו להורגו, בחנו אותו, והביאו לפניו בקערה זהוב וגחלת וכו', ובא גבריאל ודחה ידו ותפס את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכווה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון עכ"ל. הרי לך בהדייא שהיה משה רבינו כבד פה וכבד לשון ממש וצ"ע.
והרב דברי נחמיה [סדר וארא] פירש הק"ו שהביא רש"י ע"פ "הן בני ישראל לא שמעו" אלו, עם מה שאמרו דיוסף נתן להם סימן דהגואל יהיה ערל שפתים, דכשירצה לדבר יחזור כמה פעמים, דחושב דלא הוציא הדיבור כראוי, וזהו מי שיאמר "פקוד יפקוד", נמצא דישראל יאמינו דמשה הוא הגואל בהיותו ערל שפתיים, לעומת זה פרעה יש לו סימן דמסיבת שהניח יד משה על הגחלים מאותו זמן היה בדעתו שאינו משה הגואל.
והשתא אתי שפיר הק"ו, "הן בני ישראל לא שמעו אלי" עם היותי ערל שפתים, דהוא הסימן מובהק שנתן להם יוסף ולא האמינו לי, "ואיך ישמעני פרעה" בדבר שאני ערל שפתים זת"ד.
[ה' י"א] אתם לכו קחו - וצריכים אתם לילך בזריזות.
היינו כמ"ש רש"י לעיל מזה על פסוק "ותלך העלמה" שהלכה בזריזות. והתם מכח תיבת "העלמה", והכא מיתורא, דלא היה צריך לומר אלא "קחו" לבד.
[1] ז"ל הרב פני דוד [מנמוקי הרי"ד]: מה שתרגם אנקלוס "כל ברא דיתיליד ליאודאי" קשה, דהאמרינן בסוטה שאף על עמו גזר. ויש אומרים דהכי פירושו, כל ברא דיתיליד למצרים כדת יאודים יהיה לו. הגהה, ורבנו צדקיה בר אברהם תירץ, שיפה תרגם אנקלוס, דקודם לא גזר אלא על ישראל, אבל באותו יום שנולד משה א"ל אצטגניניו שבו ביום יולד מי שעתיד להושיע ישראל, ובאותו יום לבד גזר אף על עמו, וכן פירש המורה ז"ל שבאותו יום לבד גזר על עמו, ואנקלוס לא דחק עבור יום אחד לתרגם כל ברא דיתיליד סתם שיהיה משמע שאף על עמו גזר. [אח"י [- אמר חיים יוסף] שני הדרכים דחוקים, ואפשר דכיון דאמרו בש"ר דהגוים לא קבלו ממנו ונשארה הגזרה ליהודים, לכך פירש אנקלוס ליהודאי דזה היה המסקנא].
[2] ולפי"ז מה שאמר "ליהודאי" הכוונה בשביל יהודאי. ועוד עי' פנים יפות שכתב לתרץ וז"ל: נראה דאינו סותר מה שאמרו חז"ל שגזר אף על המצרים משום שלא ידע אם יולד מן המצרים, משום דודאי מושיען של ישראל לא יבוא אלא מקדושת ישראל, אלא דכבר נתבאר לעיל שכל גלות מצרים היה להוציא ניצוצות הקדושות שנפלו במצרים, א"כ אף שיולד במצרים ע"כ הוא מניצוץ הקדושה ששייך לישראל, והיינו דקאמר "דאתיליד ליהודאי".
[3] שם הביא מנמוקי הרי"ד שהקשה [בשם ר' צדקיה בן אברהם] על דברי הגמרא [סוטה יב.] דאמרו שם: "ותצפנהו שלשה ירחים" דלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה, והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא. והקשה שם וז"ל: ועוד הקשה ר' צדקיה בן אברהם דמרים אמרה עתידה אמי שתלד בן שעתיד להושיע את ישראל ועמרם עבור אותו דבר החזירה, א"כ לא היתה מעוברת קודם שהחזירה. ועוד אם תאמר שהיתה מעוברת קודם מה צורך היה להחזירה הרי היתה מעוברת עכ"ל.
[4] כוונת רבינו לתרץ, דבאמת הם ב' שיטות בגמרא מהו הטעם שהחזיר עמרם את יוכבד, דלשיטה שהחזירה מפני העם שגרשו נשותיהם, לא ס"ל הדרשה שהחזירה בשביל מה שנתנבאה מרים על לידת משה. ומה שאמרו שהיתה מעוברת ג' חדשים הוא לשיטה זו שהחזירה מפני העם. ולשיטה שהחזירה מפני נבואת מרים לא היתה מעוברת קודם שהחזירה.
והכי איתא בגמ' סוטה [יב.]: עמרם גדול הדור היה כיון שאמר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר לשוא אנו עמלין עמד וגרש את אשתו עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות, פרעה לא גזר אלא בעוה''ז ואתה בעוה''ז ולעוה''ב, פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת שנאמר ותגזר אומר ויקם לך. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן ע"כ. ומבואר דהטעם הוא מפני העם שגרשו נשותיהם.
ועוד שיטה אחרת איתא בגמרא [שם יג.] וז"ל: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וגו' אחות אהרן ולא אחות משה, אמר רב עמרם אמר רב ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל, וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה בתי היכן נבואתיך, והיינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו לידע מה יהא בסוף נבואתה ע"כ. ולשיטה זו מבואר דהטעם שהחזירה הוא בשביל נבואת בתו.
[5] ז"ל הגמ' שם: ותהר האשה ותלד בן, והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא. א"ר יהודה בר זבינא מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה.
[6] כתב הגריח"ס שליט"א [טל חיים סי' מב]: ויש לי להעיר מדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל [קידושין ל"ב ב' ד"ה זקן] זקן אשמאי פירש בקונטרס אשמאי רשע ועם הארץ, וקשה, דהיכי קאמר איסי בן יהודה דשיבה משמע אפילו זקן אשמאי, והלא מצוה אפילו להכותו ולבזותו ולזלזלו וכו', וכן כתב רבינו הרא"ש ז"ל בתוספותיו קידושין שם, הרי מפורש להדיא דשרי אף להכות רשע, ולא עוד אלא דהוי מצוה. ולפי זה דברי הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל צ"ע.
איברא דלפי שעה איני יודע מקור מפורש לדברי התוספות דמותר להכות לרשע ואף מצוה איכא בזה, ולא מיירי בגוונא שרוצה לייסרו על מנת להחזירו למוטב. מכל מקום יש לומר דנפיק לתוספות דכיון דשרי לשנאותו לרשע ועיין פסחים [קי"ג ב'] ועיין גם תענית [ז' ב'] ורחמנא שרי גביה ללאו דלא תשא, אם כן מותר גם להכותו דמאי שנא, ושרי רחמנא גבי גם לאו דאסור להכות דנפיק מלא יוסיף פן יוסיף וכנ"ל, עכ"ד הגריח"ס שליט"א שם.
ומש"כ הרב שליט"א: "איני יודע מקור מפורש לדברי התוס' דמותר להכות רשע", העיר ע"ז גיסי ר' יהודה כהן שליט"א: תמהני איך נעלם ממנו גמ' סנהדרין [פה:] ומכות [ח:] דפלוגתא היא אי מקשינן הכאה לקללה, עכ"ד.
[7] אולי צ"ל: רבינו, והיינו רש"י.
[8] כ"כ רע"ב [שקלים פ"ו מ"ד]. ועי' עוד לקמן פרשת תרומה [פרק כה פסוק כט].
[9] ראשי תיבות אלו גימטריא ע', בבינ"ה גימטריא ס"ט, ועם הכולל הרי כאן ע'.
[10] ז"ל שם: דרך בהרת להיות לבנה וכו', רמז לו שלשון הרע סיפר באמרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת.