ובחרת בחיים/נשא
סדר נשא
עריכה[ד מז] תוס' ד"ה לעבוד עבודת עבודה - שחיטה הפשט וניתוח שהם עבודת כהנים, וזה היו עושין הלויים כדכתיב בעזרא ובד"ה וגבי פסח של חזקיה שהיו הלויים מפשיטין עכ"ל.
הנה מבואר דהפשט ונתוח עבודה בכהנים וכמבואר בכתובים בפרשת צו "ונתח אותו לנתחיו" ועל כהן המקריב כתיב. אלא שראיתי בתורת כהנים שם [בפ"ד פסקא ד'] וז"ל: מרבה אני הפשט ונתוח שהפשט ונתוח כשרים בכל אדם, ומוציא אני הסמיכה שאין הסמיכה אלא בבעלים עכ"ל. הרי נראה להדיא דהפשט ונתוח לאו דוקא בכהנים אלא ה"ה בכל אדם. אלא דיש לומר, לעולם אינה כשירה אלא דוקא בכהנים, ומ"ש דהפשט וניתוח כשירים בכל אדם ר"ל בכל אדם הכהנים, לאפוקי סמיכה שאינה כשירה בכל הכהנים כ"א בבעלים, ולגבי סמיכה שהוא דוקא בבעלים קאמר בהפשט ונתוח כשר בכל אדם. וכן ראיתי להרב קרבן אהרן ז"ל שנראה שמפרש כן יע"ש.
איברא, דמאחר דכשר דוקא בכהנים כפי פירוש זה, איך הוכשרו הלויים לעבוד עבודת כהנים כמש"ל, והרי בפ"ב דערכין [דף י"ח ע"ב] אמרו "ולא ימותו גם הם גם אתם" - אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, ויש ראיות דגם הפשט ונתוח עבודה היא, דהרי אמרינן בפ"ק דזבחים ובכמה דוכתי ע"פ "והקריבו הכהנים את הדם" - מקבלה ואילך מצוה כהונה. ועוד אמרינן בפ"ק דזבחים [דף י"ד ע"ב] לרבנן דאפי' עבודה שאפשר לבטלה אינה כשירה בזר, וע"ש ברש"י ד"ה הולכת אברים אפשר לבטלם, שאם רצה מפשיט ומנתח אצל המזבח. ועיין במסכת יומא [דף ז"ך] שנראה להדייא דהפשט ונתוח כשירים בזר, ועיין בתוס', ועל הכל צריך להתיישב בדבר, וכעת צ"ע[1].
[ה יב] איש איש כי תשטה אשתו - מה כתוב למעלה מן הענין "ואיש את קדשיו לו יהיו", אם אתה מעכב מתנות כהונה תצטרך לבוא אצלו וכו'.
הכי איתא בברכות [דף ס"ג ע"א], וקשה, אם האדם חטא איך יתגלגל שתהא אשתו נחשדת או חוטאת לתת לו הסוטה. ונראה כמ"ש בבראשית רבא ובתנחומא [סדר בראשית] דהכל תלוי ביד האישה, דאם האשה צדקת גם האיש אפי' היה רשע עושהו צדיק, וכמעשה דספר החסידים כנודע, ויותר הוא בענין הקמצנות בדוק ומנוסה בין איש לאשתו. ובפרטות אשכחן בשבת פרק במה מדליקין דתנן "עשרתן ערבתן הדליקו את הנר", נמצא דהסיבה שלא יעשר הבעל המעשרות בא מחמת אשתו, לכן שניהם ילקו בעון זה וק"ל.
עוד נראה לפרש עפ"י מ"ש רז"ל במאמר ע"פ "ויזרע יצחק" מתחיל ביו"ד ומסתיים בה"א דשם י"ה מברך למי שעושה צדקה. ופירשתי בעניותי עמ"ש בהקדמת הזוהר [דף י"ג ע"ב] בצלמנו – עתירי, כדמותנו – מסכני, דהא מסטרא דדכורא עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני וכו', וכמו שמצינו באיש ואשה שזכו שכינה ביניהם דהיינו יו"ד דאיש ה' דאשה, כמו כן הוא ע"י עשיית הצדקה כמ"ש במ"א בס"ד. א"כ זה שלא רצה ליתן מתנות כהונה לכהנים שהוא במקום צדקה וגמילות חסדים להחזיק בידם כדכתיב "לתת מנת לכהנים למען יחזיקו בתורת ה'", ונותן להם תפוצתם דרך כבוד, ואינו רוצה ליחד שם י"ה, לכן הוא בא לידי פירוד בין איש לאשתו מידה כנגד מידה. ועוד פירשתי בעניותי במאמר הלזה [בסוף מסכת ברכות], ובקונט' פני חיים [סדר זה] בס"ד.
[שם טו] תוס', מזכרת עון - שאר מנחות באות לכפר עון, מנחת חוטא ומנחת נדבה, ונותנים בהן שמן ולבונה כדי שיהא הקרבן מיתמר ועולה לריח ניחוח. אבל זו שאינה באה להזכיר זכות, אלה לגלגל עון, לפיכך לא יהא קרבנה מהודר עכ"ל.
ותמהני על דבריהם, שהם הפך תלמוד ערוך בסוטה בפרק היה מביא [דף ט"ו ע"א] גבי מתני' דקתני "כל המנחות טעונות שמן ולבונה" פריך הש"ס, והאיכא מנחת חוטא דרחמנא אמר "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה". ופריק, הכי קאמר, כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החטים ובאות סולת, מנחת חוטא אעפ"י שאינה טעונה שמן ולבונה, באה מן החטים ובאה סלת. תניא אמר ר"ש בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה, שלא יהא קרבנו מהודר. וכן הביאו ברייתא זאת במנחות [דף ו']. הרי להדייא, דמנחת חוטא אינה טעונה שמן ולבונה וזיל קרי (ביה) בי רב הוא "לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה" וכמ"ש בגמ', וזאת לגבי דידי היא הפלאה גדולה. ועיין בזבחים [דף כ"ה ע"א] שהביאו ג"כ הא דר"ש וצ"ע[2].
[ו לא] ונקה - ד"א, משישקנה תהא אצלו בהיתר, ע"כ.
לא ביאר כמה הוא הזמן משעת שהשקה אותה עד שיקרב אליה. וראיתי להרמב"ם בפרק ג' מה' סוטה הט"ז דפירש להדיא דמותרת מיד לבעלה לאותה הלילה שהשקו אותה ביום שלפניו כיע"ש, ולא חששו לזכות תולה, דזו חששה רחוקה ואינה בהווה[3], ועי"ש בהלכה כ'. וגדולה מזו כתב שם [בהלכה כ"א] דאפי' התחילה להיות חולה מותרת לבעלה עד "צבתה בטנה ונפלה ירכה" יעו"ש.
[ו ב] לנדור נדר נזיר - לכך נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר, לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
וקשה, שהרי מביא קרבן "מאשר חטא" וכו', ועוד י"ל, דהא דנזיר נקרא חוטא היינו נזיר טמא וכו', מנחת יהודה יע"ש.
ודבריו תמוהים, שנעלם ממנו סוגייא במס' נזיר [דף י ע"א] דתניא ר"א הקפר ב"ר אומר וכפר עליו מאשר חטא, ופריך הש"ס והדין קרא בנזיר טמא כתיב, ומשני משום דשנה בחטא, ש"מ דגם נזיר טהור הוא נקרא חוטא וכמו שמבואר שם בסוגייא וצ"ע.
[ז יח] וגילח הנזיר - יכול יגלח בעזרה.
עיין בסה"ק לב חיים [ח"ב סימן עק"ב] מ"ש בס"ד[4].
[שם כב] אמור – מלא, לא תברכם בחפזון ובבהלות אלא בכונה ובלב שלם ע"כ.
ומצאתי בהקדמת התקונים [דף י"ד ע"א] ורזא דמילה "כה תברכו את" ודאי במאי אתברכת ואתמצאת באות ו' דאיהו כליל שית תיבין דיחודא דאינון "שמע ישראל ה"א ה' אחד" ע"כ. ועיין בספר ילקוט חדש [דף ע"ג ע"ג אות כ"א] והשתא שפיר נכתב אמור מלא לרמוז דאיהו כליל שית תיבין כאמור.
[ז א] כלות משה - בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת. וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע" לפיכך נקרא על שמו, שנאמר "ראה ביתך דוד".
קשה, אמאי לא הביא מקרא ד"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" דהוא יותר מבורר והוא מדוד גופיה שאמר המזמור[5].
[ז יג] תוס' ד"ה וקרבנו - וא"ו יתירה שלא יגיס דעתו וכו', וכ"כ שם למטה ד"ה "ולזבח השלמים" לכן נ"ל דו' דוקרבנו אצטריך ליה ללמוד שלא יתגאה יע"ש.
דברי התוס' אלו הם דברי רז"ל במדרש [סדר זה פרשה י"ג] וז"ל:[6] ביום השני והקריב נתנאל קרבנו ולמה עשה יאודה טפלה שלא יתגאה יאודה ויאמר הואיל והקרבתי תחילה אני הוא הגדול שבכולם, אלא העלה הקב"ה כאילו הקריבו כולם ביום ראשון עכ"ל. וכונת המאמר באומרו "למה עשה ליאודה טפלה" ודאי דהיינו מאי דכתיב "וקרבנו", ובשאר כתיב "קרבנו", ש"מ שיאודה היה הטפל לכולם וכדברי התוס' ז"ל. ועיין במדרש רבה [סדר זה פרשה י"ג אות ג'] ע"פ "גאות אדם תשפילנו" יע"ש.
[שם יח] הקריב נתנאל בן צוער – אחת שהיו יודעים בתורה, ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו וכו', א"ר פנחס בן יאיר נתנאל בן צוער השיאן עצה זו, ע"כ.
לפי"ז מ"ש במדרש רבה [סדר זה פי"ג] ע"פ "ביום השני נשיא לבני זבולון" דלמה בכל הנשיאים מזכיר הנשיאות תחילה ואח"ך שמותם, ואילו ביאודה ויששכר מזכיר שמותם תחילה. ויהיב טעמא, על המלכות מיאודה, ועל התורה מיששכר "בי מלכים ימלוכו" כיע"ש.
ולפי האמור האי איכא עוד טעמא רבה, דבשביל דיששכר נתן העצה, וגם לא רצה להקריב אחר המלך אם לא עפ"י ה' שכך צוה, והורה גודל ענותנותו, א"כ מאן דאיהו זעיר איהו רב. וכמו כן יאודה דהיא מלך באחיו, ונהג ענוה לשמוע בקול נתנאל שנתן עצה זו, זכה להיות שמו קודם, דמצד עצמו גברא דחשיב, ולא בשביל השבט דמינוהו לנשיא עליהם, ודוק.
[שם] הקריב נתנאל בן צוער וכו'.
וזה רמז קרא בישעיה [סימן ל"ב][7] נדיב נדבות יעץ והוא - כלומר איהו גופיה דהיינו צורבא מרבנן ובשביל כך והוא על נדיבות יקום תחילה.
[שם כ] קטרת - גי' תרי"ג, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת בא"ת ב"ש וכו' יע"ש.
ולעניות דעתי נראה לומר, שהוא גימטריא צ"ו תרי"ג שציווה ה' תרי"ג מצות.
[1] כתב הגריח"ס שליט"א: [הדר יעקב ח"ד סי' י"ט] ועם שאיני כדאי כלל וכלל בעוניי כי רב הוא, לא זכיתי להבין דברות קדשו ז"ל, שנראה שהבין דברי בעלי התוספות ז"ל שכתבו "שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודת הכהנים" כפשטן ממש שניתוח והפשט כשרים רק בכהונה, וזה אי אפשר שהרי תלמוד ערוך ביומא [כ"ז א'] דזרים כשרים לניתוח והפשט וכנ"ל, ולכן לענ"ד ביאור דברי בעלי התוספות כמו שכתבנו ששחיטה הפשט ונתוח הם שייכים לעבודת הכהנים במקדש ובקרבנות אבל לא שרק הם כשרים לזה וכנ"ל.
ומה שרצה הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל לפרש דברי הספרא "מרבה אני הפשט וניתוח שהפשט וניתוח כשרים בכל אדם ומוציא אני הסמיכה שאין סמיכה אלא בבעלים", שהכוונה "כשרים בכל אדם" היינו בכל אדם הכהנים, תמה אני על עצמי ולענ"ד קשה מאוד לאומרו, דמי סני לספרא למימר כהנים בהדיא, ומאי טעמא לימרו בכל אדם ואנן ניקו ונפרש דהכוונה כהנים אתמהא ואקצר.
גם מה שהקשה הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל לפי דרכו שהפשט כשר רק בכהנים אם כן איך הלויים הפשיטו וכנזכר בספר דברי הימים, תמהני על עצמי שלא זכר שר התורה לרגע קט ז"ל דברות התוספות בכתובות וקידושין והריטב"א ושאר המפרשים ע"ה שהכהנים עשו חוק שאף העבודות הכשרות בזרים רק הם בני לוי יעשום וכנ"ל בארוכה וצ"ע.
כמו כן מה שהקשה, איך נאמר דהפשט כשר בזר והרי קיימא לן מקבלה ואילך בכהנים, והפשט הוא עבודה אחר קבלת הדם, הנה היה לו להביא שכבר העיר כן הרד"ק ז"ל דברי הימים שם "ואף על פי שמקבלת הדם ואילך מצות כהונה שעת הדוחק היה זה ועזרו הלוים את הכהנים להפשיט" ובהא אתי שפיר.
מיהו עצם השאלה צ"ב, שהרי היא היא שאלת התלמוד ביומא [כ"ז א'] אמר רב שימי בר אשי אשכחתיה לאביי דהוה מסבר ליה לבריה "ושחט" שחיטה בזר כשירה, וכי מאין באת, מכלל שנאמר ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם, שומע אני אפילו שחיטה, תלמוד לומר ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה, "וסמך ידו ושחט" לימד על השחיטה שכשירה בזר, מכדי מקבלה ואילך מצות כהונה, "ונתנו בני אהרן" למה לי, למעוטי הפשט וניתוח, הרי שהרגישו בזה שמקבלה ואילך מצות כהונה ואיך נכשיר זרים בהפשט וניתוח שהם עבודות שאחר קבלה ותירצו שיש פסוק המלמד להתיר עיין היטב בכל הסוגיא שם, ובחידושי הריטב"א ובגבורות ארי ושיח יצחק ודוק. והמעיין יראה מה שעוד יש לעמוד בדברי הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל ואקצר. וגם לא ידעתי מדוע לא הביא התוספות ושאר ראשונים ואחרונים שזכרנו שאף על פי ששחיטה כשרה בזר מכל מקום הכהנים עשו קבע שרק הם בני לוי ישחטו וכנ"ל.
[2] בקובץ ישורון חלק ט"ז [גבורות שלמה עמ' רצ"ג] מובא מכתבו של הג"ר ח"י לוין זצ"ל להגרש"ז אויערבאך זצ"ל שם הקשה קושיית רבינו על בעלי התוס', ושם השיב לו הגרש"ז זצ"ל בזה הלשון: "הנני מצטער לומר לך שלענ"ד יש שם טעות סופר", עי"ש עוד שדן בדברים.
ובספר מכתם לדוד [קריסטל] כתב: ושמעתי שיש שרוצים להגיד שפשוט טעות נפלה כאן ובמקום "מנחת חוטא ומנחת נדבה" צ"ל "מנחת חובה ומנחת נדבה", וגם שגרת הלשון מתאימה יותר חובה ונדבה ולא חוטא ונדבה, אבל לבי לא שלם עם זה לעשות שגיאה וטעות בספרי דע"ז מבעה"ת המודפסים זה דורות בין בחומשים ובין בספרים בלי החומשים מודפס בכולם "מנחת חוטא ומנחת נדבה", ומי חכם יודע פשר דבר לתרץ דברי הדעת זקנים מבעלי התוספות.
[3] וכ"כ בתוס' [סוטה ו: ד"ה וטהורה] וז"ל: מהכא משמע דבעלה מותר בה לאלתר ולא אמרינן ימתין לה ג' שנים שמא זכות תולה לה דאם היה אסור בה היכי מצינו למיקרי בה ונקתה ונזרעה זרע וכן הראני רבי בירושלמי ונקה האיש מעון אינו חושש שמא תלה לה זכות עכ"ל.
[4] שם דן רבינו לאסור להתגלח בבית הכנסת דבזיון הוא כמש"כ רש"י הכא, עי"ש.
[5] וכן איתא במכילתא [פרשת בשלח א] דמהאי טעמא כתיב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. אך משמע שם ששלמה אמר שירה זו ולא דוד.
[6] לפנינו הכי איתא [בפרשה י"ג אות ח'] א"ר חלבו בכל השבטים כתיב קרבנו קרבנו ובנשיא יהודה כתיב וקרבנו, אתמהא, הוא הקריב ראשון ואמר וקרבנו, לא היה צריך לומר כן, אלא הראשון קרבנו, והאחרונים וקרבנו, למה כן, אמר רבי ברכיה הכהן בר רבי, בשביל יהודה שהקריב ראשון, שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכבד מכם שאני הקרבתי תחלה, הם משיבים אותו ואומרים לו אתה הוא שהקרבת אחרון, שכך כתיב וקרבנו, עשה אותך טפלה לאחיך, הוי כלך יפה וגו'.
[7] ז"ל הפסוק: ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום: