ובחרת בחיים/חיי שרה

סדר חיי שרה

[כ"ג א'] ויהיו חיי שרה – [כתב מנחת יהודה]: ושמעתי שבדורות הראשונים אשה היתה יולדת לז' שנים וכו'.

וקשה, דהרי ממ"ש בסנהדרין [דף ס"ט ע"ב] לא נחלקו אלא בבן ח' דב"ש סברי לא גמרינן מדורות הא' וכו' יע"ש. הרי דוקא כבן ח' היו נולדים ולא פחות.

וזה נמי קשה לי על בעלי התוס' [בסדר וישב על פסוק "וירד יהודה"], דפרץ היה בן ט' כשהוליד וכו', ואמרינן בסנהדרין שהיו הא' מולידין בני ז' שנים יע"ש, ואילו בגמ' שם אמרו להדייא ח' וצ"ע. ועיין בספר בתי כנסיות יע"ש.

[כ"ד ט"ו] ארבע מאות וכו' - בין שני אוהבים כמונו ע"כ.

נשאלתי, למה לא פירש"י ז"ל כפשוטו בין שני גדולי הערך כמונו, וכדפי' הראב"ע ז"ל.

השבתי לו, בא וראה כמה יפה כחו של פרש"י ז"ל על שאר המפרשים אפי' על דרך הפשט, עפ"י שכל האנושי וטבע בני אדם ידוע שאינו מדרך המוסר שהקטן יקדים את שמו למי שגדול ממנו, וכן מצינו לרבינו הקדוש בכתיבתו אגרת לקיסר אנטונינוס ע"י רבי אפס, שכתב רבי אפס, מני יאודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס, וקרע רבי האגרת וציום לכתוב למרן מלכא אנטונינוס מן יהודה נשיאה. וכן מצינו במקומות הרבה בדברי רז"ל. ונימוס העולם כך הוא בכל האומות.

והוקשה לרש"י, מאחר שאאע"ה היה נשיא אלקים בתוכם, ועפרון קראו אדוני, למה זה אמר "ביני ובינך", הי"ל בינך וביני, אלא לענין האהבה נאמר. ובזה ודאי ראוי להקדים את עצמו כי הוא היודע בנפשו כמה גדולה אהבתו לאברהם, אבל אהבת אברהם אליו אין ידוע לו, אלא מצד כמים הפנים לפנים, ובדין הוא שיקדים בלשונו את עצמו לאברהם בענין האהבה. הרי דברי רש"י ז"ל מבוררים יפה, ובין תבין את אשר לפניך. ע"כ מספר בנין אריאל ושפתיים ישק.

[כ"ד י'] מגמלי אדוניו - נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים ע"כ.

הוכרח לפרש כן אחר אומרו "וישם העבד את ידו וישבע לו על הדבר הזה, ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו", והוא, ליישב על מה שיש לחקור על אברהם אבינו ע"ה, איך נתן לו שבועה, דח"ו ישבע לשוא ולשקר, יען תנן באבות "מרבה עבדים מרבה גזל", ואמרו בגמ' דהעבדים חשודים על הגזל. ואמרו נמי בגמ' מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, א"כ איך נתן לו שבועה וקרי ליה בשבועה עצמה וישם העבד וישבע.

לזה מתרץ "ויקח העבד מגמלי אדוניו", דבחר העבד ליקח מגמלי אדוניו זמומין, ואי בגמלים בחר כך, כ"ש הוא עצמו. ועוד, כ"ש לגבי אברהם, אי גמליו נשמרים מגזל, אין צ"ל עבדו דולה ומשקה מתורת רבו, כמו שאמר רבן גמליאל: "אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה". והוא היה גלגול אליעזר עצמו כנודע.

ולכן כתיב "וכל טוב אדוניו בידו" כלומר, כל הטובות שהיו לאברהם היו בידו ג"כ, ובכלל זה היה דנזהר מגזל, דהיה נקי כפים מגזל ודוק.

[כ"ד ט"ז] בתולה - ממקום בתולים.

עיין בספר דעת זקנים מה שכתב בזה, ולהרב מלאכת הקודש יע"ש[1].

[כ"ד י"ז] וירץ העבד לקראתה - לפי שראה שעלו המים לקראתה.

נראה לי עם מ"ש רש"י ז"ל סדר וירא על פסוק "כי חפרתי את הבאר", דאמרו, כל מי שיעלו המים לקראתו שלו היא, ועלו לקראת אברהם יע"ש.

ולכן, כראות אליעזר דאירע לה כמעשה אברהם, אז דן בדעתו, דזוהי הראויה לביתו של אברהם. וכמ"ש לגבי הת"ח וכמ"ש מהרמ"א ז"ל.

ולפי"ז, מהאי טעמא "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי" כפגעו ברבקה, כי בא ס"ט[2] למה שעלו המים לקראתה, ויספר העבד וכו' גם את זה וק"ל. ועיין עוד לרבינו סדר שמות, על פסוק "למה זה עזבתן" יע"ש.

[כ"ד נ'] ויען לבן ובתואל - רשע היה, וקפץ להשיב לפני אביו.

אין להקשות ע"ז, שהרי מצינו בשבטים צדיקים שבטי יה דכתיב בסדר וישלח "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו", הרי שיעקב לא דיבר והיה שם.

ונראה לי בזה, דאה"ן דבדבר שהוא לטובה ובישרות, שייך בזה כבוד לאב, ושלא יקדים הבן לדבר קודם האב כענין שעשה לבן דכתיב "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר". אבל, בדבר שהוא דיבור במרמה כדכתיב בקרא הכי בהדייא, הרי כתיב "תתן אמת ליעקב", אם כן, לא נכון ליעקב לדבר בענין מרמה בזה שאינו לפי כבוד גדולתו וקדושתו וכערכו, ולכן דיברו הבנים שהם פחותים מערכו של יעקב במרמה.

ושו"ר להרב רבינו בחיי בסדר וישלח שכתב כיוצא בזה, ומתוך דבריו מתיישב גם את זה. והוא, שכתב וז"ל "ויענו בני יעקב אל שכם ואל חמור", מן הראוי היה שידבר יעקב, כי לפניו היו, אבל, לפי שהיה להם הענין לקלון, לא רצו הבנים שידבר בו האב ויפתח פיו בזה כלל, כי הם ידברו במקומו ועשו זה לכבוד האב זת"ד.

א"כ זהו התירוץ ברור, כי לגבי לבן ובתואל הדיבור היה כהוגן וכשורה וכבוד גדול, שאמרו "מה' יצא הדבר", ולכן, ראוי היה לכבד לאביו. אבל, בענין תשובת בני יעקב, שהיה בדבר שיש בו קלון, לא רצון הבנים שיטפל האב אפי' בדיבור, שלא יתחלל כבודו כדברי הרב רבינו בחיי ז"ל. ועיין מ"ש בספר פני דוד סדר זה יע"ש[3].

[כ"ה א'] קטורה - זו הגר על שם שנאים מעשיה כקטורת, ושקשרה פתחה.

נראה לי והוא דאשכחן בסדר לך לך בפסוק "ותקל גבירתה בעיניה", שהיתה אומרת אין סתרה כגלויה, מראה עצמה צדקת ואינה צדקת יע"ש. וא"כ אחרי שדיברה לה"ר על שרה כ"כ לא היה ראוי לאברהם שיחזירנה כמוציאה ש"ר על הצדקת נב"ת[4].

ויותר קשה על יצחק בנה שהלך להביא את הגר כמו שהביא רש"י ז"ל סדר זה על פסוק בא מבא באר לחי ראי כיע"ש.

ומוכרחים אנו לומר כי הגר עשתה תשובה כדין לבקש מחילה גמורה משרה גבירתה, כי כן אמר לה המלאך "שובי אל גבירתך" וכו', ובודאי דשאלה אשה מחילה כראוי. ולסברת הפוסקים דאם רוצה למחול על הוצאת ש"ר רשאי, מחלה לה. וידוע מ"ש בזבחים דף פ"ח דללשון הרע מכפר הקטורת כשהוא בחשאי, וכאן בהגר מה שאמרה אין סתרה כגלויה מסתמא לא היתה בפרהסיא מרוב פחדה פן יודע הדבר לשרה.

והגם דבבראשית רבא [סדר לך לך פרשה מ"ח סימן ה'] אמרו שהיו המטרוניות באות לשאול בשלומה של שרה, והיתה הגר אומרת שרי גבירתי אין סתרה כגלויה, ונראית צדקת ואינה צדקת כיע"ש, וזה מורה דהיתה בפרהסייא, ובפרהסייא אינו מכפר הקטורת כי אם המעיל כמ"ש בגמ' שם יבא דבר שבקול וכו'.

נראה לי חדא מתרתי, או שהיה ענין זה בצנעא לכל מטרוניתא בחשאי, או כיון שהיו גויות לא מיקרי לגבי דידהו בפרהסיא.

ואי נמי יש לומר, דאפי' חטא בלה"ר בפרהסיא אם חזר בתשובה ושאל מחילה ומחל לו הנעלב הרי חשיב הכפרה כקטורת שמכפר על לה"ר, ולכן שפיר דרשו דשמה קטורה דנאים מעשיה בתשובה שעשתה והמחילה ששאלה כקטורת, כמו שהקטורת מכפר על לה"ר ודוק.

[שם] קטורה - דנאים מעשיה.

נראה, דאיננו שוה למ"ש רש"י סדר וירא [כ"א י"ד] על פסוק ותלך ותתע[5] וי"ל. ועיין בספר מלאכת הקדש.

[כ"ה ו'] הפילגשים - פלגשים כתיב.

והקשו עליו דבס"ת כתוב ביו"ד. ותי' דבמסורת הוא כך. ושמעתי מחכמי אשכנז, דזה יתיישב במה שהוסיף רבינו לומר "נשים בכתובה ופילגשים שלא בכתובה", והוא, במה שיש לדקדק, דזה היה ראוי שיפרש למעלה דכבר כתיב פילגשים.

אבל כיון בזה, דטעם שם כתובה דאינן קורין כתב או שטר, משום דהוא להשלים השם, דיו"ד באיש וה' באשה, וע"י הכתובה נכנס וי"ו באמצע, וה' בסוף, ומשתלם השם בהם.

וא"כ, בפילגש דליכא כתובה, ליכא כי אם חצי השם דהוא י"ה. וזה שאמר פלגשם חסר, שהוא נוטריקון פלג שם כתיב, יען נשים בכתובה ומשתלם משם. אך, פלגשם שלא בכתובה, וליכא כי אם חצי שם דהוא י"ה, זת"ד ששמעתי.

ולפי"ז הנה נכון מה שפירש רבינו בסדר ויחי על פסוק "אשר נתן לי אלקים בזה", דהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, והוא, דבזה"ק סדר נשא אמרו דהוי'ו וה' אחרונה משתלם ע"י בן ובת כיע"ש [בא"ד].

ועל כן, כששאל לו "מי אלה לך" אלו הבנים, הראה לו שטר כתובה, דהם בנים כשרים ע"י חופה וקדושין, והראיה, דלכך נקראת כתובה דהוא להשלים שם הוי"ה ב"ה דנשלם ע"י ההולדה ודוק.

---

[1] ז"ל שם: ומקשים, כיון שבאותו פרק היתה רבקה פחותה מג' שנים, שהרי כשנשאה יצחק אז השלימה ג' שנים כפירש"י בפרשת תולדות וקי"ל דפחותה מג' שנים בתוליה חוזרין, א"כ מהו זה שהעיד הכתוב עליה שהיא בתולה, דאפשר דאפילו נבעלה עדיין היא בתולה, שחזרו בתוליה כיון שהיא פחותה מג' שנים.

ובספר שפתי כהן עה"פ תירץ דלהכי טרח קרא וכתב "ואיש לא ידעה", לומר שלא נגע בה אדם מעולם ע"ש.

אך עדין לא הונח לפירש"י דמפרש ואיש לא ידעה לשלא כדרכה אתייא, אם כן עדין יקשה מנא לן שלא נגע בה אדם מעולם.

לכן, נראה לעניות דעתי, דרש"י יישב כל זה במתק לשונו במה שהוסיף לומר "העיד על זו שנקייה מכל", דלכאורה הם דברי מותר, אלא דרש"י הוקשה לו קושיא זו, והשיב העיד על זו וכו', כלומר, דהכא הוי עדות שמעידה התורה שהיא בתולה ולא נגע בה אדם כלל לא ממקום בתולים ולא ממקום אחר, ולא דמשהיא בתולה ידענו דלא נגע בה אדם, אלא עדות התורה שלא נגע בה אדם בשום אופן וק"ל.

[2] אולי: סימן טוב.

[3] ז"ל שם: וא"ת היאך ענו בני יעקב לפני אביהם לשכם וחמור.

יש לומר, שראו שדעתו ליתנה לו לאשה ח"ו, אמרו הכזונה וכו', משו"ה ענו כי לא נאותו בדבריו, שהיו גבורים והיו רוצים להורגו. כ"כ רבינו ישעיה ז"ל. ונראה שכונתו בזה, על דרך מ"ש במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב, וה"נ כי נבלה עשה בישראל ומשו"ה ענו.

עוד נראה, דהכא הם הרגישו וידעו שיעקב החריש עד בואם כמו שאמר הכתוב, שיעקב היה מחשיב דעתם, וגם עתה המה ראו כי יעקב לא היה רוצה לענות, ומשו"ה ענו הם. משא"כ לבן, שראה והרגיש שבתואל היה רוצה לענות, ובעוד שהיה פותח שפתיו הוא ענ"ה דמעיקרא. וזה שאמר "ויען לבן ובתואל", שהקדימו כרגע ברשעו, וקפץ להיות הוא הקודם, ואביו ישאר טפל. משא"כ דיעקב אע"ה לא דיבר, דאמרינן מאן דמותיב מלה קמיה רביה אזיל לשאול בלא ולד, דהכא הם הרגישו שרצונו בכך שידברו הם וזהו רצונו, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול.

ועוד י"ל, דבדיני נפשות קי"ל דמתחילין מן הצד משום לא תענה על רב. ולכן, כדין הקדימו לדבר, משום לא תענה על רב, שאם אביהם לא ישרו בעיניו דבריהם, יגלה דעתו וכן יקום, ויבטלו דעתם. ולזה גילו דעתם, ואביהם הסכים עמהם ושתק, שתיקה כהודאה.

[4] נפשה בגן תנוח.

[5] ז"ל שם: שחזרה לגילולי בית אביה.