ובחרת בחיים/ויצא
סדר ויצא
עריכה[כ"ח י"א] תוס' ד"ה ויפגע במקום - לשון תפילה, וזו תפילת ערבית טרם בא השמש, שהרי כתיב ויפגע במקום, והדר כי בא השמש. אמנם לפי השיטה דברכות משמע דזמן ק"ש דערבית לא להוי עד צה"כ עכ"ל.
עיין להרא"ם ז"ל מה שכתב בזה, ובספר תועפות ראם למוה"ר אליקים גאטינייו ז"ל ובספר מלאכת הקדש.
[כ"ח י"ט] מנחת יהודה ד"ה על כן קרא למקום ההוא בית אל[1] - אבל קשה הא דאמרינן לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית אל, והלא לא קראו להר המוריה בית [אל] כי אם לעיר וכו'. ונראה לי, דלאו מקרא דבית אל קדריש, אלא דאין זה כי אם [בית אלהים] יע"ש.
עיין ברש"י [פרק גיד הנשה דף צ"א ע"ב] ובפסיקתא [הביאו הילקוט ישעיה סימן כ'] אמרו סתם: אלא כיעקב שקראו בית, שנא' אין זה כי אם בית אלקים יע"ש.
[כ"ח כ"ב] תוס' ד"ה אם יהיה אלקים עמדי - ואמרינן בבראשית רבא [פרשה ע' סי' ח] וז"ל: שאל מין אחד את ריב"ל היכן מצינו שעישר בניו, אמר לו, לוי שהקדישו לשמים וכו' דברניות הן[2] עכ"ל.
נראה דט"ס וצ"ל ד' בכורו'ת ה"ן, והיינו כמ"ש שם בבראשית רבא שאחר שהשיב ריב"ל שהפריש שבט לוי, שאל לו דלמה לא הפריש א' מעשרה לב' שבטים אחרים, אמר לו וכי י"ב הן והלא י"ד הן אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, אמר לו כ"ש וכו' צא מהם ד' בכורות לד' אמהות, אמר לו אשריך ואשרי אומתיך שאת שרוי בתוכה ע"כ.
ועיין בספר פענח רזא סדר זה [רלו ע"א] שעמד בזה ולא זכר שהוא מדרש רז"ל וצ"ע.
[כ"ח כ"א] ושבתי בשלום.
בספר אמרי נועם וז"ל: הקשה ר"י, והא אמרינן הנפטר אל יאמר לך בשלום, אלא לך לשלום, כדאי' התם בברכות, ובאלה שמות רבה [פרשה ה'] אתה מוצא וכו', אבל כשיאמר האדם על עצמו כן אין בכך כלום. ומיהו קשה לר"י, דאמר ה' יברך את עמו בשלום דמשמע דאומר לחבירו וצ"ע. ולעד"ן לתרץ, דבברכה שאני, על דרך שאמרו בגמ' על פסוק "למען ירבו ימיכם".
אי נמי, דבברכה מאתו יתברך לא יבא שום רע ומכשול, וכמ"ש הרמב"ן בסדר תולדות בכוונת הכתוב "ברכת ה' תעשיר", דיצחק שנתברך מפי ה' לא יוסיף עצב ועניות עמה[3] יע"ש בזה. ובזה מתורץ מה שאמר הכתוב שם גבי יצחק: ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה'.
אי נמי יש לומר, דדוקא כשאומר "לך בשלום" בלשון הליכה, דמשמע שילך עם השלום בלא חזרה, וכשאומר "לך לשלום" שילך לשלום היינו שהליכתו לשלום שלא יארע שום מקרה רע. אבל כשאומר בלשון שליחות דקאי על השולחים אותו ששלחוהו בשלום ולא במחלוקת, וכל שכן במקום שאינו כתיב לא שליחות והליכה כדכתיב "ושבתי בשלום" שמתפלל שישוב בשלום לביתו, הרי ליכא חששא, כי אדרבא, מתפלל שיהיה לו שלום גם בחזרתו.
גם קרא דה' יברך את עמו בשלום לא כתיב בהדי הליכה, כי אם בכל מקום שהם - יהיו שרוים בשלום, וזה ברור. ודוק.
[כ"ט י"א] ויבך - לפי שבא בידים רקניות, לפי שרדף אליפז בן עשו וכו', אמר לו מה אעשה לציווי אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת.
וקשה לעניות דעתי, דמאחר דאפי' בישראל שמצווה על כבוד אב ואם אם אמר לו אביו הטמא וכו' לא ישמע, שאתה ואביך חייבין בכבודי, וא"כ איך היה מקום חיוב לקיים מאמרו של אביו. וגם יעקב שאמר לו טול מה שבידי דודאי דכפי הדין זה הוי גזל, דיעקב לא נתנו כרצונו כי אם כדי להציל את נפשו.
ואפשר לומר, דאליפז טעה בזה דאיכא כבוד אב ואם להרוג את יעקב, ועכ"פ חס עליו מצד עצמו, כמ"ש רש"י "לפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו, אמר לו מה אעשה לציווי אבא", נראה להדייא דלא חס על יעקב מצד הדין, דאינו חייב בכה"ג בציווי אביו, אלא מצד שגדל בחיקו של יצחק לרחם עליו, על כן שאל לו מה אעשה לציווי אבא, דר"ל כיון שאני מחויב לקיים ציווי אביו וכדי לרחם עליך יש לך למצוא פתח. אמר לו טול מה שבידי והעני חשוב כמת, ונמצא שקיימת מצות אביך, ורחמת עלי להחיות את נפשי, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.
ושוב ראיתי להרב מנחת יאודה שהקשה כקושין בשם ר"ת מאורלינאס ז"ל ותירץ בשם הר"ר אליקים ז"ל דמ"מ שאל עצה לקיים מצות אביו ולא יחטא עכ"ל.
ולא הבנתי התירוץ הלזה, דאם לפי הדין לא היה חייב אליפז בצווי אביו, א"כ זה שנטל עצה מיעקב שלא יחטא לקיים ציווי אביו הרי הוא חטא לגבי יעקב, שכל מה שלקח ממנו היה גזל גמור.
ובדוחק היה נראה לומר, דמ"ש ולא יחטא הוא לגבי עשו, שאם יודע הדבר שלא הרגו ולא קיים מצותו בשום צד - יחר לו, על זה נטל עצה לקיים מצות אביו ולא יחטא כנגדו, וכמ"ש הרב משכיל לדוד ז"ל. אבל אם כונתו הוא כדאמרן, הרי דבריו סתומין.
ועוד נראה, דכונתו במה שאמר "שאל עצה", הוא שלא יחטא כנגד אביו באומרו ליעקב[4] אופן שהמיתו בחיי הגוף דעני חשוב כמת, ובזה ניצול יעקב מעשו, דכשאומר אליפז שהמיתו סתם, לא ירדוף עשו אחריו עוד. או יאמר לעשו דברים כפשטן לפי האמת דנטל ממונו, ובזה כבר הוא כמת ולא ירדוף אחריו ובזה האופן היה רווח ליעקב, והצלה גם כן.
ובני אברהם הי"ו תי', דעשו ציוה לאליפז שיהרוג ליעקב, ואם לא יהרגנו יבא עשו ויהרוג לאליפז. ובכה"ג דאיכא סכנה לאליפז, חשש למצות אביו לא לכבוד אב ואם.
ואף דקי"ל יהרג ואל יעבור בשפיכות דמים, ומאי חזית דדמך דידך סומק טפי מדחברך, כל כה"ג לא היה מחמיר אליפז על עצמו, ולכן עשה המצאה זאת זת"ד.
[כ"ט כ"ה] ויהי בבקר - ומסרה לה אותן הסימנין.
עיי' בספר מדבר קדמות מערכת [ז' אות י"ב] שהביא משם מר זקינו הרב חסד לאברהם דהסימנין היו דהיא תתעורר ותיגע בבהן רגלו הימנית, ובהן ידו הימנית, ותנוך אזנו הימנית, ותכוין לדחות משם ג' שרים מהסט"א עכ"ד.
והרב אהלי יהודה אמאדו ז"ל הביא בסוף סדר זו מרבינו האר"י ז"ל מכ"י דהאותות שמסר יעקב לרחל הם נדה חלה הדלקת הנר, ולמדה דהנשים חייבות במצות אלו.
עוד שמעתי, שלמדה לקרות ק"ש, ורחל מסרה אותם לאחותה, ולמדה אותם לה כדי שלא תתבייש עד כאן מצאתי כתוב יע"ש. ועיין בספר קמח סלת [דף ס"ו סוף ע"א] ובספר ילקוט ראובני [דף ג"ן ריש ע"ד].
[כ"ט ל'] עוד ז' שנים אחרות - הקישן לראשונות, מה הראשונות באמונה, אף אחרונות באמונה.
וכתב הרא"ם ז"ל דמיתור תיבת אחרות נפקא. והקשה מה"ר הגדול בספר עץ החיים ז"ל בסדר זה [דף כ"ב ע"ב] דליתא, דבפרק ג' דיומא דרשינן "בגדים אחרים והוציא את הדשן" - פחותים מהם, בגדים שבישל בהם קדירה אל ימזוג בהם כוס לרבו יע"ש.
ולעד"ן לישב דהנה באומרו "עוד ז' שנים" הרי אין הפרש במהות הזמן, שגם אלו הז' שנים הם כמו ז' הראשונים, והיה די במה שאמר "עוד ז' שנים", ומדחזר לומר "אחרות", זה מורה להקישן גם לענין העבודה שהם כראשונות, אבל בקרא דכתיב "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" על כרחך לומר דשינוי בגדים אלו הוא משום בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו, וכיון שיש שינוי בבגדים להבדיל בין עבודה מעולה לפחותה, א"כ גם הבגדים הם פחותים כמו העבודה, יען בבגדים מצי להיות בהם שינוי בין בגדים לבגדים, אמרינן ד"אחרים" בא להבדיל ולא להקיש.
עוד יש לומר קרוב לזה, על דרך מ"ש בגמ': ה'א דגבי ריבויא ריבויא, ה'א דגבי מיעוטא מיעוטא. הכא נמי, באומרו ויעבוד עמו עוד ז' שנים אחרות מורה כמותן בעבודה כמות שהוא הענין, דקרא כתיב בעבודה, ואחרות בא להקיש לז' שהוא שוה בשוה.
אבל, גבי "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים", התם השינוי בגדים מוכיח שאינו שוה לבגדים שהיה לבוש מקודם, דאי הכי לא היה צריך לשינויי, אלא ודאי מוכרח דלאו שוים הבגדים כלל, ולכן כיון שאינם שוים כראשונים דרשינן אחרים פחותים מצד משמעות הענין, דבגדים שבישל קדירה לרבו אל ימזוג כוס לרבו. ועיין להרב הגדול חיד"א ז"ל בס' פני דוד [סדר זה אות י"ב] שכתב גם הוא כיוצא בזה, ויש להשיב ע"ד קצת. ועיין להרב חזון עובדיה ז"ל סדר צו [דף פ"ח ע"ג].
אי נמי, דכאן כיון שלבן הוא התנה עם יעקב, בודאי דאין סברא לומר שהוא מתנה עמו שיהיו פחותים מהראשונים, כי אדרבא הוצרך להתנות שמא בשביל רמאותו יפחית מעבודתו, אבל התם גבי שינוי בגדים, אדרבא, יש לומר דהתורה חסה. ולכן בא הכתוב ללמדנו "ויעבוד עמו עוד ז' שנים אחרות" כמו התנאי שהתנה לבן עמו ודוק.
[ל"א ל"ב] לא יחיה - ומאותה קללה מתה רחל.
והקשה הרב מנחת יאודה, שהרי לא מצא לבן התרפים, וא"כ מנ"ל שנענשה מאותה קללה. וי"ל, משום דאמרינן קללת חכם אפי' על חינם היא באה עכ"ל.
ולקוצר דעתי לא קשה מידי, דיעקב דאמר "עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה" לא היתה כונתו על אשר ימצא לבן, אלא הכונה במי שראוי בו שתימצא את אלקיך, ששרוי עמו, וגנוב הוא אתו, לא יחיה, והרי היה מצוי אצל רחל, דכאן נמצאו וכאן היו, אלא שהיה בזה חיסרון ידיעה ללבן היכן הם.
[1] כן הלשון במנחת יהודה, ולכאורה צריך להגיה "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".
[2] תיבות אלו לא מצאתי בדעת זקנים, ולא במנחת יהודה [פירוש הריב"א].
[3] ע"פ פסוק במשלי: "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה".
[4] כלומר: על יעקב.