ובחרת בחיים/דברים
סדר דברים עריכה
[א ג] ויהי בארבעים שנה וכו' - שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכו'.
אין להקשות, דהרי איכא מ"ע דהוכח תוכיח, וזה נוהג בכל מקום ובכל זמן. דזהו דוקא כשבא לעבור על האיסור, אבל כשכבר עבר על האיסור לא. והכי אמרו במדרש רבה [סדר זה פ"א] דלא הוכיחן אלא על שעבר. ועיין בספר חומת אנך סדר זה, ובספר אורי וישעי [שער התשובה פ"י דף ט"ז ע"א] ומ"ש אני בעוניי בדרשותי בזה יע"ש בס"ד[1].
[שם ח] לאבותיכם - למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב.
עיין בספר שמו אברהם בתחילת הספר.
[שם ט] לא אוכל לבדי וכו' - אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות ע"כ, שאם דן והורג וגוזל אין בכך כלום וכו' יע"ש.
וקשה, דקי"ל דב"נ נהרג על הגזל ועל הדינין, ואזהרתן זוהי מיתתן [סנהדרין נז ע"א]. אמת שבספרי מצאתי דבמקום "דייני" גריס "מלך", ולהא איכא למימר, דמלך אוה"ע שאני, משום דינא דמלכותא, וכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו באוה"ע נמי נאמר, כמ"ש הרשב"א [בתשו' ח"ב], אבל על מש"ר ע"ה יש לומר, כי לדעת תנא דברייתא זו ס"ל שלא היה מלך, או אפי' סובר דהיה מלך, כשהוא יושב על כסא דין אין לו להטות משפט גבר. ועיין להרב ספרי דבי רב [בסדר זה], ותימא שלא הזכיר לפרש"י, ועיין בספר מלאכת הקדש.
[שם יב] איכה אשא לבדי - אם אומר לקבל שכר לא אוכל, זוהי שאמרתי לכם לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה, עכ"ל.
כונת רש"י נראה, דר"ל אם תמצי לומר דלפום צערא אגרא, עכ"ז ה' אמר אלי "הבו לכם", ועיין באר בשדה.
ועל זה קשה תרתי, חדא, דאם לענין העונש, מאי אהני לפום צערא, כי זה שייך אם היה משום טורח. זאת ב', דבפר' פינחס מפורש דמשה שאל כזאת מהשי"ת, ולא דהשי"ת צוה לו כך מעיקרא. ועוד, היכי ס"ד דמשה רבינו ע"ה יעשה בשביל שכר, דהרי מצינו באברהם דנשתבח דלא היה עובד כלל ע"מ לקבל פרס, כמ"ש בספר יערת דבש יע"ש. ומי כהחכם ויודע לפרש דברי רש"י על מתכונתו כגורן נכון. ועיין לרש"י ד"ה "הרבה אתכם", ובד"ה "ואשמם בראשיכם", וד"ה "ותענו אותי" ודוק. ועיין מה שכתבתי בסדר יתרו בס"ד.
[שם יג] הבו לכם אנשים חכמים וכו' ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות - חלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב: רבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עלינו, אלא ידעתי מחשבותיכם, הייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינים הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאים לו דורון והוא נושא לנו פנים ע"כ.
וע"ז צריך להבין מ"ש הכתוב בת"ה בתחילת מינוי הדיינים "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק", למה בחר ממצות הדיינים לומר להם מצוה זו תחילה טפי משאר מצות שבדיינים.
ונראה לומר, כי כל הקפדת משה רבינו על ישראל באומרו "לא אוכל לבדי וכו' הבו לכם אנשים", היינו שהיו מטריחים למשה רבינו הרבה, כי היה איזה מהם שמבקש שידון את הדין קודם שישמע בע"ד חבירו, דבר שהוא אסור מד"ת ומצד הסברא, וא"כ מעותד הדבר, דעכשיו דממנה להם דיינים הרבה, יהיו ישראל סוברים בדעתם דאפשר שלאיזה דיין שאינו יכול לעמוד כ"כ לנגדינו אנחנו מכריחים אותו שידון בלתי שמוע דברי הבע"ד חברינו. כאשר אירע מעשה בדיין אחד שהיו מכריחים אותו שידון את הדין בלתי שמוע הב' בעלי דינין, וכ"כ הפצירו והכבידו עליו עד שכעס עליהם ואמר שהוא אינו דן דין זה, ויש אלקים שופטים בארץ וילכו לדיינים אחרים שידונו דין זה, ולפי שהדיינים אחרים אינם דנים בלתי רשותו, שלחו ליקח חתימה מידו שיתן להם רשות, והם חשבו שהדיינים הם דנים בלתי שמיעת בע"ד שניהם יחד, לכן מה עשה הדיין הגדול הקבוע בעיר, דכשנתן להם רשות לדון, אמר להם כלשון הזה, אני נותן רשות שידונו לשני בעלי דינים ביחד, ואחר שמוע טענות שניהם תפסקו הדין. והגם כי לא היה צריך הכתוב לאומרו, כי גם המה דיינים ומומחים, לא נצטרכה אלא כדי להוציא מלב המכריחים אותם, שלא יעלה בדעתם אחד מני אלף כי בנתינת רשות לדיינים אחרים, ידונו בלתי שמוע טענות שניהם כאחד. וזהו בעצמו היה ענין משה רבינו, דתכף שמינה משה רבינו לדיינים אז היתה דברו "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בן אחיכם", ובזה נפל פיתא בבירא, כי נכזבה תוחלתם ודוק.
[שם] וידועים לשבטיכם - שהם נכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו אינו יודע מי הוא וכו'.
לפי"ז מה טוב הסכמת הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בקושטא שלא ימנו מרביץ תורה אורח מארץ אחרת, כי אם זה יולד שם תושב מהעיר. ומצד הסברא נכון הדבר שיישוו במידותיהם ובדעותיהם ויש לו קרובים ומשפחה שם שירחמו עליו אם יקומו כנגדו. הפך ההסכמה שעשו במקומות אחרים כדאיתא בפוס' שלא יהיו לו קרובים בעיר, והכל לפי המקום, ולפי האדם, ולפי הזמן, ואלו ואלו לש"ש.
[שם] ואשמם - חסר יו"ד.
נראה לתת טעם עמ"ש בתיקונים דמשפט יו"ד. ועיין בספר הקדוש ראשית חכמה שער הקדושה פ"ז ודוק. ועיין בקונט' צדקה חיים [דף נ' ע"ג] ועיין לעיל סדר ויקהל.
[שם טו] ואקח את ראשי שבטיכם - משכתים בדברים אשריכם על מי באתם להתמנות על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנק' אחים וריעים חלק ונחלה וכל לשון חיבה עכ"ל.
וזה שאמר שלמה המע"ה [בד"ה ב' סי' א'] "כי אתם המלכתני על עם רב" לשון גדולה כמו שפי' רש"י בסדר זה ע"פ "רב לכם שבת" ודוק.
ושאר דברי רש"י נראה דהכונה דהכתוב אומר [במזמור קכ"ב] "למען אחי וריעי אדברה נא שלום בך" דהוא חידוש עם היות אחים דיש להם לחלק בחלק ונחלה, עכ"ז הם ריעים אהובים, הפך סדר העולם כמו שדרשו בגמ' בע"ז ע"פ "כי יסיתך אחיך בן אמך" דבן אב סני ליה בירושה כיע"ש, ועכ"ז הם ריעי ואני בשלום עמהם וברור.
[שם] אנשים חכמים וכו' - אבל נבונים לא מצאתי. זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש, אנשים צדיקים, חכמים וידעים.
וי"ל דהיכי קאמר שיתרו אמר למשה ז' מידות, הרי לא מצינו שם אלא ארבעה, "אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע" וכו', וכמשה"ק המפרשים.
ולעד"ן דרך דרש לתרץ, (דהרי) [דהני] "אנשי חיל" האמור שם בפ' יתרו הם "חכמים ונבונים" ע"ד מ"ש רז"ל: גבור חיל במלחמתה של תורה, וגבור סתם הוא בעל שמועות כמ"ש בחגיגה [דף י"ד ע"א]. ו"יראי אלוקים" דהתם היינו "וידועים" דהכא שכתב הרמב"ם [בפ"ב מהל' סנהדרין דין ז] ורש"י הכא, דהיינו שרוח הבריות נוחה הימנו הוא. ואמרו חז"ל בסוכה [דף מ"ט] כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר: "וחסד ה' מעולם עד עולם על יראיו", יע"ש בילקוט תהילים [סימן כ"ג]. וראיתי להרב המופלא בספר משכיל לדוד שכתב כמדומה לזה.
ועוד ראיתי שם, שהק' דמהכא מוכח דמצא ג', ובפ' יתרו כתיב "ויבחר משה אנשי חיל" וכו', דנראה דלא מצא אלא אחד יע"ש. ועיין להרב משנה למלך [בפ"ב מהל' סנהדרין דין ז'] שעמד בזה. וראיתי במ"ר פ' משפטים [פרשה ל' סימן ז'] שאמרו שם וז"ל: לפי ששמע משה מיתרו שאמר ואתה תחזה מכל העם ד' מידות אלו לא מצא אלא אחת שנאמר "ויבחר משה אנשי חיל", וכתב הרב מוהר"ש יפה וז"ל: דהרי מבואר לפי פשט הכתוב דויקח וכו' וגמ' פרק המוצא תפילין ד"נבונים" דוקא הוא דלא אשכח, הא שאר מידות אשכח. ודוחק לומר דההיא זימנא אחריתי הוה עכ"ל. ולפי' דברי ר"ח במ"ר בפרשתינו על פסוק "ואומר אליכם בעת ההיא" שהיה בעת מתאוננים שנאמר "לא אוכל אנכי לבדי" וכו' נראה שהיה זימנא אחריתי. ועוד יש לעמוד בכל זה, ואין הפנאי מסכים. ועמ"ש בעניותי בחי' על הרמב"ם שם ועל הש"ע בח"מ סימן ג' יע"ש בעזר אלוקים חיים.
[שם] ראשים עליכם - ראשים במקח וממכר ובמשא ומתן.
היינו כמ"ש בב"ב [כב.] דאייתי גרוגרות וא"ל נקיט ליה שוקא. אלא דלמשרי תיגרא ברישא לא נקט רש"י כיון דהן הם הדיינים, והו"ל כל דיינא דמפקין ליה ממונא בדינא וכו', אלא דמשכחת לה דאיהו קא תבע וצריך לבוא לפני ב"ד אחר.
ומ"ש רש"י נכנס אחרון ויוצא ראשון, עיין בקונ' כף החיים [סימן י"א סעיף כ"ז][2] במה שכתבתי בטעם דנהגו המרביצי תורה לישב בסמוך לפתח ביהכ"נ עי"ש בס"ד.
[שם יז] כקטון כגדול תשמעון - שאם קדם ובא לפניך וכו'.
עיין שמע אברהם [סי' א'].
[שם] תקרבון אלי ושמעתיו - עד"ז נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד.
קשיא לי, דלפי לשון הזוה"ק הוא דמשה לא רצה להטפל בהאי דינא מכח חסידותו, ונשתבח משה רבינו בזה כמ"ש בסה"ק רוח חיים [הלכות דיינים סימן ז' אות ב'] בזה בס"ד, ואיך הכא אמרינן דהיה לו לעונש בדבר דהוא עשה חומרא וחסידות ודוק, ועמ"ש בספר בנין אריאל סדר זה.
ובר מן דין, נראה להליץ בעד משה רבע"ה, דאם היה אומר תקריבון אלי ואשפוט וכיוצא, היה מקים להענישו. אך כיון שאמר "ושמעתיו", מי זה אמר דכונתו אל הענין ההוא ואינו על דרך "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", והיינו ושמעתיו - מפי הגבורה, ואומר לכם, דאשמיע אתכם וק"ל[3].
[שם כב] ותקרבון אלו כולכם - בערבוביה ולהלן וכו'.
עמ"ש בעניותי בדרושים לשבת כלה בס"ד.
[שם כג] ואקח מכם - פירש רש"י מן הברורים שבכם, מן המסולתים שבכם יע"ש.
ונראה לרמוז נוטריקון מכ"ם: מ'בוררים כ'סולת מ'נופה וק"ל.
[שם כז] בשנאת ה' אותנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, הוציאנו מארץ מצרים הוצאתו לשינאה היתה משל למלך ב"ו שהיו לו שני בנים ויש לו שני שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל, ארץ מצרים של שקיא היה שנילוס עולה ומשקה אותם, וארץ כנען של בעל והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען עכ"ל.
והאמת כי טעו ישראל שבאותו דור לומר "בשנאת ה' אותנו" טעות גדול עם היותן דור דעה. וצ"ל דהערב רב גרמו להם זה הטעות כמו עשיית העגל, והוא כי אדרבא זה שהוציאם מארץ מצרים והביאם לא"י מסיבה זאת שהוא של בעל ולא של שקיא הוא מעלה יתירה, ומקרא מלא דיבר הכתוב בסוף סדר עקב "כי הארץ אשר אתם בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע והשקית ברגלך כגן הירק וכו' למטר השמים תשתה מים", ופרש"י "והשקית ברגליך" - ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגליך להשקותם וצריך אתה לנדד משנתיך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו למטר השמים תשתה מים אתה ישן על מיטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה גלוי ושאינו גלוי יע"ש. הרי דאדרבא, מה שהוציאנו ממצרים והביאנו לא"י הוא לטובה ולברכה מסיבת זאת גופא דהיותר טוב הוא ארץ שהיא של בעל שהוא משקה אותה מן השמים ע"י הגשמים יותר משל שקיא שהוא מים מבלי עמל וטורח והוא ברור. ועיין זוה"ק ואתחנן [דף רס"ח ע"ב], ועו"ש בזוה"ק סדר וירא [דף ק"ח ע"ב].
[שם] בשנאת ה' אותנו - והוא היה אוהב אתכם אבל אתם שונאים אותו משל הדיוט וכו'.
עיין לרש"י ורד"ק ע"פ "כמים הפנים", וע"פ "בלב ולב ידברו".
[שם מד] תוס'. וירדפו אתכם וכו' - ונראה שזו המלחמה דוישמע הכנעני מלך ערד דכתב וישב ממנו שבי עכ"ל.
וקשה, שהרי מלחמת כנעני מלך ערד היה בסוף מ' שנה שהיו ישראל במדבר, שהרי דרשו רז"ל הביאו רש"י בפ' חוקת ע"פ "וישמע הכנעני": מה שמועה שמע, שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. ומלחמת העמלקי והכנעני דכתיב הכא "וירדפו אתכם" וכו' היה בזמן המרגלים כמ"ש בפ' שלח, וזה היה בשנה שניה.
ואפש"ל דט"ס הוא, וצ"ל: ונראה שזו המלחמה ודאי שמע הכנעני וכו', דבא לומר דאחת זו ואחת זו לא היה ממתין, ואם דברים ככתבן קשים הם וצ"ע.
[שם מה] ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם - עשיתם מדת רחמיו כאילו אכזרי.
בא בכיוון למ"ש המקובלים ז"ל בכוונת הכתוב "שמעה אזני ותבן לה" כי האזן ס"ג בחי' בינה, וכן הוא בתיקונים [תיקון ע' דף קנ"ט ע"א] דאזן דמות אלף דאתמר ביה "אלף בינה" ע"כ. עוד נקדים, מ"ש בספר פני דוד [סדר שלח אות ד'] בטעם דלא הזכיר מש"ר על חטא המרגלים "רחום וחנון", כי המוציא דבה הוא כסיל, וכתיב "כי לא עם בינות הוא ע"כ לא ירחמהו עושהו" עכ"ד.
ולכן, שפיר דרשו דבבחי' "ולא האזין אלכם" בחי' אזן דהוא בינה - עשיתם כאילו הוא אכזרי, דכך הוא המידה "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמהו" ודוק.
[ב ד] אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וכו' - כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל: וטעם אחיכם בני עשו שיחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים כי כולם הם נמולים, וזה טעם "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין כל בני קטורה (אינה) [אינם] באחוה מן הכתוב "כי ביצחק יקרא לך זרע" עכ"ל.
וקשה, שהרי דרשו: "ביצחק ולא כל יצחק", להוציא את עשו וזרעו שאינן נקראים זרעו של יצחק. וי"ל, דלפי משמעות הכתוב מקרי עשו אחים טפי מישמעאל והדומים לו, ועדיין צ"י.
[שם ה] עד מדרך כף רגל וכו' - ומדרש אגדה עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים שנאמר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים.
אמרתי לפרש ע"פ מ"ש בזוה"ק [סדר וישלח דף קע"א] דע"י שנגע שרו על עשו בכף ירך יעקב נפגם הירך, וע"י שמחזיק ידי לומדים בתורה מתקן הירך והגאולה באה, וכמ"ש רז"ל דע"י הצדקה הגאולה מתקרבת, וכשהוא עם הת"ח הוא מיד, וכמ"ש הרב מוהרי"ד בספר לחם הפנים והרב קב הישר יע"ש. א"כ, כיון שרגלי הקדושה בעומדם יעמודו, אז נכנעים רגלי הסט"א כשזה קם זה נופל. וזהו שרמזו רז"ל עד מדרך כף רגל - עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים, שנ' ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, כך נגלה אלי בחלום בחזיון לילה.
[שם ז] כי ה' אלהיך ברכך - הראו עצמכם עשירים.
וזה רמז קרא במשלי [סי' יו"ד] "ברכת ה' היא תעשיר", כלומר היכא דכתיב "כי ה' אלהיך ברכך" היינו שתראה עצמך עשיר, והוא דרך ציווי ואינו לשון הבטחה וברכה, ודוק.
[שם ט] רשב"ם ד"ה כי לבני לוט - בשביל שהיה נכדו של אברהם יע"ש.
וקשה, כי לא היה נכדו, כי אם בן אחיו, כמבואר בכתובים. ועיין לרשב"ם גופיה לעיל ע"פ "כי לא אתן" וכו' שכתב בסו"ד: כי לבני לוט נתתיה ירושה - לכבוד אברהם שקרובים היו עכ"ל. וצ"ל דט"ס הוא, וצ"ל במקום "שהיה נכדו" – "קרובו", ואם לא תאמר כן, הדבר צ"ע[4].
[שם כו] ממדבר קדמות – אף על פי שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקדוש ברוך הוא לתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולמך בדברים. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי, במתון:
ואפשר דלזה כיון הכתוב בסדר שמות "וזה לך האות - כי אנכי שלחתיך" ואיני שולח ברק לשרוף אותם, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" לקבל התורה, והרי בקבלת התורה ככה אעשה עם עשו וישמעאל אעפ"י שגלוי לפני שלא יקבלוה.
וזה רמז דוד בתמניא אפי [תהלים קיט קסה] "שלום רב לאוהבי תורתיך" - מי אוהב התורה דקרא לשלום כדי שעי"ז "ואין למו מכשול" לישראל מאוה"ע. וכמו כן, "שברתי"[5] במיתון "לישועתך" וממצוקתיהם יושיעם ממצרים וק"ל.
ולפי"ז יצא לנו טעם על "והיו נכונים ליום הג' כי ביום השלישי", והוא דפתיחת שלום הוא ג' ימים, כדפירש רש"י סדר שופטים [ע"פ "כי תצור אל עיר ימים רבים"] יע"ש
[שם כח] אוכל בכסף וכו' - [משמע שהשבירו להם אוכל ומים, וקשה, שהרי כתוב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו'. וי"ל דקאי אסיפיה דקרא לא יבוא עמוני על דבר אשר לא קדמו וגו'], ומואבי על דבר אשר שכר עליך את בלעם. והק' ר"מ מקוצי על זה, דאמרינן בפ' הערל [דף ע"ו ע"ב] מ"ט דקא אתי מרות המואביה, אמר לו אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וכו', שאני הכא דמפרש טעמא דקרא על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אישה, משמע דאשר לא קדמו קאי נמי למואב וכו', מנחת יהודה יע"ש.
ולע"ד תמיהא רבה, אמאי לא הוכיח להדייא כן ממ"ש בפ' חלק [דף ק"ג ע"ב] אמר"י משום ריב"ן קיסמא גדולה לגימה שהרחיקו שתי משפחות מישראל, שנא' "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים". הרי מבואר להדייא דקרא ד"אשר לא קדמו" קאי על שתי משפחות עמון ומואב. ויותר תמהני, למ"ש אח"ך בסוף דבריו שהביא משם הסמ"ג [לאוין קי"ד] משם הרב הר"י מקרפנטראס ז"ל דטעם אשר לא קדמו הוא דוקא לעמון שהמואבים קדמו וכו', ונרגש מקו' מהא דפ' הערל, ותי' הילכך הא דקאמר התם בפ' הערל איש דרכו לקדם וכו' ה"ק וכמו שאין האישה דרכה לקדם כך אין דרכה של אישה לשכור וכו' עכ"ל. ואם דישב הך סוגייא דפ' הערל, הרי מה יענה לסוגייא דפ' חלק דמבואר להדייא להפך. ושו"ר להרב תנא דאורייתא בספר פרשת דרכים דרוש יו"ד [דף כ"ג ע"ב] שהקש' כקושיין הלזו מהא דפ' חלק ע"ד הסמ"ג והניחה בצ"ע. ועיין להרב ריח שדה סדר ויגש [דף י"ט ע"א] ולהגאון הרא"ם והרמב"ן עה"ת בזה, ולהרב תנא הנ"ל. ועיין להרב הגדול כמוהר"י אזולאי ז"ל בספר מדבר קדמות [מערכת ך' אות ט"ו] יע"ש, ובספרו פתח עינים בחי', ולהרב שבות יאודה נר"ו בהשמטות [דף קמ"ג], ועיין בספר נר מצוה [ח"ב סימן כ"א מערכת ס' אות קע"ג].
[1] כתב הגריח"ס שליט"א [טל חיים סימן לב]: ובעניותי לא הבינותי דברות קדשו, חדא, דמה שכתב דמצות עשה דהוכיח תוכיח נוהגת דוקא כשרואה שהשני בא לעבור על איסור, אבל אם כבר עבר על האיסור אינה נוהגת, צ"ע, וזו לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות [פ"ו ה"ו]: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר הוכיח תוכיח את עמיתך", הרי מפורש, שאף על דבר איסור שעשה כנגדו בעבר צריך להוכיחו מהלכות הוכיח תוכיח, ושמע מינה דאף לשעבר נוהגת ודוק וצ"ע.
וכי תימא שאני הכא, דהואיל וחטא כנגדו אזי שייך להוכיחו אף לשעבר מה שאין כן בסתם אם ראהו עושה מעשה איסור שאינו נגדו אזי אם קודם שחטא יוכיחנו וככתוב הוכח תוכיח אבל אם כבר עשה את האיסור אזי לא יוכיחנו, הא נמי ליתא, וכמו שכתב הרמב"ם שם ה"ז הרואה תבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וכו', ומפורש להדיא דאף בראהו שחטא הוא שהלך בדרך לא טובה חייב להוכיחו וצ"ע. ועיין עוד לרמב"ם בספר המצוות עשה ר"ה ושו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה ח"ב סימן ל'.
ובאמת, גוף הקושיא שהקשה הגאון רבי חיים פאלאג"י ז"ל לא זכיתי להבין, ולכאורה הוכחה בתוכחה איחלף, דהכא מה שאמרו חז"ל שאין מוכיחין אלא סמוך למיתה, לאו מהלכות הוכחה ומחאה כשרואה שעושה איסור נגעו בה, דנפקא מקרא דהוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, אלא הכוונה שלומר דברי כבושין ולייסר בדברים ולהתריע על מעשים והתנהגות שאינה טובה שלא יעשוה וכיוצא בזה, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה [פ"ד ה"ב אות ה'] זה לא יעשה אלא סמוך למיתה, אבל אם ראה בו שעשה איסור בודאי יש להוכיחו מיד. והדבר מוכח מעצמו ממה שהוכיח הספרי מיהושע ושמואל ודוד והתם לא הוכיחו על עוונות שראו שעשו בני ישראל ולהפרישם ולהודיעם על שחטאו, אלא כל תוכחתם היתה לשבר לבם ולהחזירם בתשובה ולהזהירם שלא יחטאו ח"ו, ועיין בדברי רמב"ם שם. ולפי זה קושיא מעיקרא ליתא וצ"ע, ועיין שו"ת הריב"ש [סימן תל"א] וחומת אנך [משלי פרק ט' דנ"ג ע"ג]. ויש לעיין בספר דרשות הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל שאולי שם באו הדברים בהרחבה וביאר דברי קדשו ואין ספר זה תחת ידי. אדר א' תדש"מ.
ואחר זמן רב ראיתי דשאלה זו שאלת רבותינו הראשונים כמלאכים היא, דרבינו הלל ז"ל בפירושו לספרי שם [ד"ד ע"א] כתב ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה וכו', וקשיא, אם כן בטלת מצות הוכח תוכיח את עמיתך עכ"ל. הרי דהקשה קושיא זו ואסיק בקשיא. ועיין בדברי הרב המגיה ז"ל שם שהביא שכן הקשה הגאון מגן אברהם בספרו זית רענן שם, וגם בפירוש זרע אברהם על הספרי שם [ד"א ע"ג] עמד בשאלה זו עיין בתירוציהם.
גם ראיתי בפירוש בעלי התוספות על התורה בפירוש ריב"א שם [ד"א ע"ד] שכתב מה שאמרו רז"ל הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים זהו להוכיחו על דבר עבירה הבאה על ידו שלא יעשנה, אבל להוכיחו על העבירות שכבר עשה אין להוכיחו אלא סמוך למיתה, וכן משה לא הוכיח את ישראל על עבירות שכבר עשו אלא סמוך למיתה, ועיין שם גם בפירוש התוספות לתורה קובץ מושב זקנים שכתבו כזאת, וכן בפירוש לחד מן קמאי רבי יעקב דילישאקש ז"ל בספרו אמרי נעם שם מה שכתב בזה וכזה ע"ש. הרי שעמדו גם הם בשאלה מעין שאלת רבינו הלל ז"ל וקשרו דברי הספרי הללו עם מצות תוכחה וזה לא כדברינו. ואף דלענ"ד נראה כמו שכתבנו, מכל מקום אחר שרבותינו הראשונים כמלאכים לא תירצו כן בטלו דברינו עד שנמצא בעזה"י כדברינו בדברות הראשונים נ"ע.
ועוד דע, ראיתי לגאון חיד"א ז"ל בספרו פני דוד על התורה [פרשת דברים סוף אות ה'] שכתב להוכיחם על העבר הוא שצריך שיהיה כמו יעקב אבינו ע"ה, אך אם רואה חטאות הצבור והיחיד שעושים אותם צריך להוכיח הרבה, וכמו שכתבנו בעניותינו הלא מרא"ש בסד"ר דברתי, וכמ"ש בספר אמרי נועם. ולכאורה הדברים עמומים ואבאר מליצת דבריו ז"ל, דכוונתו לומר שבספרו ראש דוד בסדר דהיינו בפרשה זו [פרשת דברים דקל"ו ע"ג] עמד בדברי הספרי ובדברי הרב כתנות אור וחילק חילוקו זה בין לשעבר בין להבא, ושמצא כן גם בספר אמרי נועם עיין שם. וכן עיין עוד לו בספרו צוארי שלל [הפטרת חיי שרה אות ג'] ודוק.
ושם במלואים אות ג' כתב עוד: מצאתי כעת לגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל עצמו בספרו ספר חיים על ספרי פרשת דברים [דף מ"ז] שכה כתב: מה שהקשה הרב זרע אברהם דמצות תוכחה היא מצות עשה בכל יום ועיין מה שתירץ, אחר המחילה מעיקרא קושיא ליתא, דהוכיח תוכיח היינו ברואה בחברו דעושה דבר איסור דחייב למחות בו ואינו תלוי באב וברב, אלא כל אדם חייב, אך תוכחות ואזהרות על העבר ועל העתיד על הנהגות ועל מידות רעות שבין אדם לחבירו ונוגע לעניני המקום ב"ה דבעיני העושה אינו נחשב לחטא, אזי הוא דהיו מוכחין סמוך למיתתן על הרעות שהיו מכירים בהם ושלא יעשו לעתיד, וזה פשוט וברור. ועיין מה שכתבתי בספרי ובחרת בחיים פרשה זו. ובאופן זה נמי מיושב מה שהקשה בשפתי חכמים שהביאו שם בזרע אברהם שם שאיך אמרו כאן בספרי שלא יהיה חוזר ומוכיח והרי מצות תוכחה אפילו מאה פעמים, ועיין תועפות ראם גאטנייו וספרי דבי רב [דקע"ג ע"ד] ואהלי יהודה [דנ"ט ע"ג] ובאר בשדה ומ"ע עכ"ל.
[2] ז"ל רבינו שם: יכנס שיעור ב' פתחים דהיינו כמידת ח' טפחים לקיים "לשקוד על דלתותי לשמור מזוזות פתחי" כמו שאמרו חז"ל, ולא ישב אצל הפתח דמיחזי דישיבת בית הכנסת הרי הוא עליו כמשוי. ומה שנהגו בעירינו איזמיר יע"א דמושיבין למרביצי התורה בבית הכנסת סמוך לפתח מימין ומשמאל, מה שלא נהגו כן בשום מקום, דיושבין סמוך להיכל הקדש מצד ימין, וכשיש שני לו יושב מצד שמאל להיכל, ולא ידענו מה נשתנה עירנו משאר עירות. ויתכן דהוא בעבור זה דכיון דהזהירו שלא ישב סמוך לפתח משום שנראה דהוא עליו כמשאוי, לכן בחרו דיהיה מושב זקנים דליכא בהו חשדא כלל, אי מצד עצמן כי גדלה חשיבותן, ואי מצד דהם יוצאין מבית הכנסת באחרונה. ואף על פי דבכל אדם אם מקומו קבוע שם ליכא חשדא, עם כל זה בחרו לעשות כן מפני האורחים שאינן יודעים, וגם שלא ישבו אחרים שם באקראי. ועוד איכא למימר, משום דלא יטריחו לעם בעמידה משעה שנכנסים עד שבאים סמוך להיכל, ונוסף גם הוא משום טירחא דציבורא בצאתם בהתאספם יחד לנשק ידו ולקבל ברכתו שלא יהיה לפני ההיכל דהוא באמצע הבית הכנסת ואית להו טירחא מזה על זה כדי לעבור עכ"ל.
[3] וכן הם דברי רנב"י בגמ' סנהדרין [ח ע"א] וז"ל שם: א"ר חנינא על דבר זה נענש משה שנא' ויקרב משה את משפטן. מתקיף לה רנב"י מי כתיב ואשמיעכם, ושמעתיו כתיב, אי גמירנא – גמירנא, ואי לא אזילנא וגמירנא. וצ"ע שלא ציין רבינו לגמ' זו.
[4] כתב הגריח"ס שליט"א [ברית יעקב סימן ב' עמ' לג] והאיר ה' עיני, ומצאתי שרבינו הרשב"ם ז"ל עצמו בלשון נכד משתמש ומתכווין לבן אח, שכן כתב להדיא בפירושו לבבא בתרא ק"ח א' [ד"ה ולא מנחילין] נכדה בן אחותה ע"ש. וכן כתב עוד שם ק"ט א' [ד"ה ומשני] נכדם בן אחיהם ע"ש. וכן כתב הרשב"ם ז"ל שם קי"ד ב' [ד"ה האשה] אחי האם מנחילין כנכדם בני אחותם ע"ש. ונתאמתו דברינו בס"ד, ועיין לרש"ש בבא בתרא [ק"ח א'].
[5] ז"ל הפסוק [תהלים קיט קסו]: שברתי לישועתך ה' ומצותיך עשיתי.