ובחרת בחיים/בשלח
סדר בשלח
עריכה[י"ד ו'] וכל רכב מצרים - [מכאן] היה רבי שמעון אומר, כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ מוחו, ע"כ.
לפי"ז הוא טוב טעם למה שעשה ה' אות בתחילה ככתוב בסדר וארא "לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין", לרמוז להם, דפרעה ועבדיו ראוים ליהרג כמו התנין דראוי לרצץ את מוחו, וק"ל.
[שם] וכל רכב מצרים וכו' - מכאן היה ר"ש אומר טוב שבגויים הרוג.
עיין בספר פני דוד שהביא משם רבינו ישעיה ז"ל שהקשה, דקי"ל הגויים לא מעלין ולא מורידין וכו'[1]. ועיין בע"ז [דף כ"ו ע"ב] ובתוס' שם, וברבינו בחיי, ובספר שבות יאודה על המכילתא סדר בא [דף ל' ע"א[2]] יע"ש ודוק.
[שם י"ב] אשר דברנו אליך במצרים – [והיכן דברו, ירא ה' עליכם וישפוט].
מה שפירש פה, וגם שטח הכתובים, אינן שוין עם מה שפי' לעיל ד"ה ויעשו כן[3].
וי"ל, דהתם ישראל, והכא ערב רב. או חזרו בהם ממה שראו תוקף הצרה דקרבו לבא עליהם, והים לפניהם, ופשוט. ולשון רש"י שאחר זה [ד"ה דבר אל בנ"י ויסעו] דכתב כדאי זכות אבותם והם והאמונה שהאמינו בי [ויצאו, לקרוע להם את הים], יורה כתי' הראשון דענינו ואמרנו, והנותר[4] יסתר.
הגם דכתב בדיבור שאחר זה [ד"ה וילך מאחריהם] שהיו נתונים בדין [באותה שעה, אם להנצל, אם להאבד עם מצרים] כיע"ש[5]. יש הפרש, דאע"ג דהיה להם זכות אבות, סוף סוף המקטרג לא יבצר, דבשעת סכנה עושה הרע עיקר, והטוב אינו רוצה לקבל. ועיין לרש"י סדר האזינו על פסוק [דברים ל"ב י'] "ובתהו ילל ישימון"[6].
[שם כ'] ויהי הענן והחשך וכו' - ויהי הענן והחשך למצריים, ויאר עמוד האש את הלילה לישראל וכו'.
הכי איתא בתנא דבי אליהו [סדר אליהו זוטא פרק כ"א] שאמרו וז"ל: "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, ויהי הענן והחשך למצריים, ויאר את הלילה בעמוד אש לישראל" יע"ש.
[שם כ"ד] באשמורת הבקר – [שלשת חלקי הלילה קרוין אשמורת וכו'].
תפס כמאן דאמר [ברכות ג' ע"ב] ג' משמרות הוי הלילה. ועיין בקונטרס חיים ומזון מה שרשמתי שם בעזר יוצר אור.
[ט"ו ז'] כמו אבן - הרשעים כקש.
ובעבור זאת תמצא, דלגבי רשעים הוסיף לומר "תשלח חרונך", דהיה בהם יותר חרון אף מהבינוניים ומהכשרים, לכך נכתב בצדו חרון אפו מלפניו, "וברוח אפיך" לאחריו.
[ט"ו ו'] ימינך ימינך - ב' פעמים [וכו'], אנכי לה' אנכי אשירה וכו'.
זה שלא כשיטת חז"ל דבאו בכפל לשלם להם שכרם, ורש"י נקטיה לפשוטו של מקרא, ועיין בקונטרס צדקה חיים [בדרוש להלבשה].
[שם י"ב] תבלעמו ארץ - מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק.
עיין מ"ש בקונטרס צדקה לחיים בזה בס"ד.
[שם י"ח] מכון לשבתך - מקדש של מטה מכוון וכו'.
עיין לרש"י סדר משפטים ע"פ "אשר הכינותי". ועיין מה שרשמתי בקונטרס חיים ומזון בס"ד.
[שם] מקדש - הטעם עליו זקף גדול להפרידו.
זה שלא כשיטת הש"ס, דכוננו ידיך הוא על בנין בהמ"ק שנבנה, ולא על העתיד, כענין דגדולים מעשי צדיקים כיע"ש.
[ט"ו כ'] אחות אהרן - לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה.
יש להבין בזה, דהגדולה והשבח אנו נותנים לאהרן דנקראת על שמו, הרי יותר גדולה היא לתלות במרים דהיא אחות אדם גדול כמו משה, דהמתינה לו בים - "ותתצב אחותו", והיה לו לקרותה "אחות משה" והיינו תולים הגדולה בה, דיותר יצדק דתתגדל מרים במשה או באהרן ממה שיגדל אהרן במרים, דהפרש גדול ביניהם. ועיין ד"ה חותן משה בסדר יתרו [י"ח א'] יע"ש[7]. ותו, דהרי משה נמי התפלל עליה בצרעתה.
וי"ל דכנגד זה יש לומר, דאם היה אומר "אחות משה", ח"ו מיחזי דבא להזכיר גנותה - "ותדבר מרים ואהרן במשה", לכך תלה באהרן.
אע"ג דבעבור זאת היה ראוי לומר כאורח העולם "מרים בת עמרם" כדי שלא לתלות באחד טפי מחבירו, אך, כדי ללמדנו דמה שנתן נפשו עליה הוא דבר גדול, אמטו להכי תלה באהרון ודוק.
[שם כ"ה] שם שם לו - במרה נתן להם מקצת דינים, פרה אדומה ושבת ודינים.
ותימא, דאמרינן לקמן [פרק ט"ז פסוק כ"ב] "ויגידו למשה" ששאלו מה יום מיומים, וכתב המורה "מכאן שעדיין לא ניתן להם פרשת שבת שנצטוה", כ"כ בספר פני דוד.
ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי להדייא כתב רש"י שם בלשון הזה: "ויגידו למשה - ששאלוהו מה יום מיומיים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה לומר להם "והיה ביום הששי והכינו", עד ששאלו את זאת, אמר להם הוא אשר דיבר ה' שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב שאמר לו "עד אנה מאנתם", ולא הוציאו מן הכלל עכ"ל.
הרי לך בפירוש שרש"י ז"ל כתב דלכך נענש שלא אמר מצות שבת לישראל. ואין לומר דזהו לענין "והכינו את אשר יביאו", אבל מה שנצטווה במרה שאני. דיש לומר חדא מתרי, או דגם "והכינו את אשר יביאו" בכלל מה שנצטוו במרה. או דמה שלא הזהיר מה שנצטוה מהכינו את אשר יביאו הכי נמי לא הזהיר מה שנצטוו במרה.
וכן ראיתי להרב מנחת יאודה ז"ל סדר זה [ד"ה בט"ו יום] שהקשה, דכיון דט"ו באייר היה שבת, היאך הלכו ישראל, למ"ד אתחומין אפקוד וכו', שהרי עדיין לא הזהיר משה, ולכך נענש שנאמר עד אנה מאנתם יע"ש.
ועמ"ש הרא"ם [בד"ה ויום אחד בשבת], ומ"ש עוד לעיל מזה [סוד"ה שם שם וכו', בסוף הדברים] ויש לעמוד ע"ד וצ"ע.
[ט"ז ח'] בשר לאכול - ומה ראה להוריד לחם בבקר [ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם. ועוד, שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טרח, שלא כהוגן].
עיין לרש"י לעיל מזה [ד"ה ובקר וראיתם[8]]. ובלא"ה הזמן גרמא, דבצפרא מדת רחמים, ולערב מדת הדין, ולהכי אמרו בזוה"ק דאין לו לאדם לשאול על הפרנסה לעת ערב, כמו שהבאתי בקונטרס עתרת החיים [סימן ח"ן מערכת פ' אות מ"ם].
[שם כ"ג] את אשר תאפו אפו וכו' - מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום [לשני ימים].
ומקשים, דרש"י ז"ל כתב בסדר בהעלותך על פסוק "שטו העם ולקטו וטחנו ברחים" - לא ירד ברחים, אלא משתנה טעמו. ולפי"ז היה הכל במחשבה, וא"צ אפיה ובישול.
ומוהר"ש פרימו ז"ל תרץ, דהגם שהיה זה במחשבה אסור בשבת משום דמתקן יע"ש. ועיין להר"ש ז"ל בפיה"מ פ"ז דדמאי דנראה מדבריו להיפך. ועי' מ"ש הרב פני דוד [סדר זה אות ט"ז] יע"ש[9].
ועי' מ"ש מרן בש"ע א"ח [סימן תי"ו סעיף ב'] ויש בלבו שיקנה וכו' אבל לא יאמר כלום וכו' יע"ש, וצ"ע.
[שם כ"ח] עד אנה מאנתם - משל הדיוט הוא [בהדי הוצא לקי כרבא, ע"י הרשעים מתגנין הכשרין].
אינינו שוה למה שפי' לעיל מזה [פסוק כ"ב] בד"ה "ויגידו למשה" דהוא על שנתעצל מלומר מצות שבת.
וי"ל, דהיה ראוי נוסח אחר למשה וכמו שפירש [פרק י"ז פסוק י"ב] בד"ה וידי משה כבדים יע"ש[10], ובא בנוסח אחד בעבור משל הדיוט.
[שם כ"ט] ראו כי ה' נתן לכם השבת - כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה בכל ער"ש לתת לכם לחם יומים ע"כ.
ויש לרמוז בזה כי ר"ת "כי ה' נתן לכם" גימטריא נס, וכלשון רש"י. והוסיף ע"ז בני הגדול אברהם אוהבי נר"ו, דגם ס"ת "ראו כי ה' נתן לכם" גי' נס עם הכולל, ובא בר"ת וס"ת להשמיענו כי זה הוא נס בתוך נס, דירידת המן גופיה מעשה נסים, וכמו שרמזו בר"ת מ"ן[11], כמ"ש בספר נחל קדומים [סדר זה, על פסוק "מן הוא"], ולהיות בערב שבת לחם יומים, הוא נס אחד ונפלא דהוא נס בתוך נס זת"ד ישל"א.
[שם ל"ג] למשמרת לדורותיכם.
חיים תחילה אופן ל"ה.
[שם] לדורותיכם - בימי ירמיהו, שאמרו נניח מלאכתינו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס, הוציא להן צנצנת המן.
עיין בדרשותי מ"ש בזה בס"ד.
[י"ז ח'] ויבא עמלק - סמך פרשה זו לפסוק זה לומר אתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין, הכלב בא ונושך אתכם משל לאדם וכו' ובא הכלב ונשכו.
לא על חנם בא במשל והנמשל בשם עמלק לקרותו כלב, ואפשר לע"ד לומר עם מ"ש הרב ככר לאדן [בפי' למס' דרך ארץ] במאמר "פני הדור כפני הכלב" הוא עני ביותר דלית עניא יתיר מכלבא ועכ"ז "והכלבים עזי נפש", ולא היה להם להיות עזי פנים, כי "עשיר יענה עזות", והכלבים לא ידעו שבעה עכ"ד.
נמצא, דהכלב הוא עז פנים, וכן אמרו בזוה"ק דף ס"ה ע"א בפרשתינו קודם שאמרו כלשון רש"י שלפנינו, למעלה מזה אמרו, מתקיפו דילהון דאקרי כלב ודא חצפא מכולהו ע"כ. הרי דהטעם דהמשיל לכלב הוא על עזות פנים שבו.
והוא גופא אשכחן בעמלק שאמרו במכילתא "ויבא עמלק שבא בגילוי פנים", והיינו שבא בעזות מצח, ולא הי"ל בושת פנים כמו הכלב, וחטא ישראל דהיה "היש ה' בקרבנו" היינו שלא היה להם בושת פנים, דאיך יתכן בעודו מורכב על כתפו של אביו יאמר "ראית את אבא", כי אין לך עזות פנים גדול מזה, ומצד עצמו על נסותם את ה' אין חציפות גדול מזה, וא"כ מידה כנגד מידה "ויבא עמלק" הדומה לכלב ודוק.
[שם ט'] בחר לנו – [לי ולך, השוהו לו], מכאן אמרו יהי כבוד תלמידך [חביב עליך כשלך וכו'].
נלע"ד דהכונה בזה, דבשביל דהאיש משה עניו מאד, וקיים "יהי כבוד תלמידך", ע"ז והיה שכרו דיקיימוה בידו שארית לשון המשנה "וכבוד חבירך", וגם "ומורא רבך". נמצא, דבאחת שקיים משה, נתקיימו בו שתיים, זהו ללמדנו שכר הענוה.
ועיין בקונ' "דרכי חיים" מה שפי' בעניותי על משנה זו, ועוד תשוב ותראה בקונ' "פעולת צדיק לחיים" בעזר משדי.
[1] ז"ל שם: תימא, דהא אמרינן בע"ז "הגוים ורועי בהמה דקה, לא מעלין ולא מורידין". אלמא, דאסור להורגן בידים. ואי בשעת מלחמה, אפי' ישראל נמי שרי, דהא אמרינן הבא להורגך השכם להורגו עכ"ל.
וכן הקשו בעלי התוספות בספר "מושב זקנים". ותרצו, דלעולם בשעת מלחמה, וישראל מותר להרגו רק אם אינו יכול להציל עצמו באחד מאבריו, וגוי שרי אפילו ביכול להצילו באחד מאבריו.
[ובפרשת שלח כתיב "וירא יעקב מאד ויצר לו", וכתב רש"י: "וירא - שמא יהרג, ויצר לו - שמא יהרוג את אחרים, והקשו שם במושב זקנים, הא מותר להרגו כדין הבא להרגך. ותרצו דחשש שמא יוכל להציל באחד מאבריו, משמע דאסור להרוג גוי אם יכול להציל באחד מאבריו, ויל"ע].
[2] ז"ל שם: ואפשר דס"ל להירושלמי, דמסתמא הירא את דבר ה' לא בא עם פרעה אלא לאנסו, כי באמת ידעו כי ה' נלחם להם במצרים ולא באו להרוג לישראל, ואפ"ה כיון דשעת מלחמה הרוג. ועי' מ"ש רבינו בחיי ז"ל.
[3] ז"ל שם: להגיד שבחן ששמעו לקול משה ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו אנו צריכים לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם:
[4] כלומר: התירוץ השני.
[5] כלומר: והלא כבר אמר לעיל "כדאי זכות אבותם והם" וכו', וא"כ איך אמר כאן שהיו נתונים בדין אם להנצל או להאבד עם מצרים.
[6] ז"ל שם: ובתהו ילל ישימן - ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה, היאך נצא למדברות מקום ארץ ציה ושממה:
[7] ז"ל רש"י שם: חתן משה - כאן היה יתרו מתכבד במשה אני חותן המלך, ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו שנאמר "וישב אל יתר חתנו":
[8] ז"ל שם: בקר וראיתם - לא על הכבוד שנאמר "והנה כבוד ה' נראה בענן" נאמר, אלא כך אמר להם, ערב וידעתם כי היכולת בידו לתן תאותכם ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חבה בבקר, שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמנח בקפסא:
[9] ז"ל שם: "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו", פירש"י מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום וכו'. ומקשים, דרש"י כתב פ' בהעלותך על פסוק "שטו העם ולקטו וטחנו בריחים" וכו' לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה טעמו לנטחנין ולנידוכין ולמבושלין, והכי דרוש פרק בתרא דיומא ע"פ "כטעם לשד השמן", דמשתנה היה לכמה טעמים.
ולפ"ז, מאי קאמר הכתוב פה "את אשר תאפו אפו", והלא הכל היה במחשבה ואין כאן אפיה ובישול.
והרב החסיד כמהר"ר יעקב מולכו זלה"ה תירץ בספר דרשותיו כ"י וז"ל ולדעתי היה נ"ל ע"פ מ"ש ב[פרק] יום הכפורים "ויד תהיה לך על אזנך" וכו' דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם, כי המן לחם שנבלע באברים. ומאחר שכבר היו מוכרין להם תגרי אומות העולם דברים הראויים לאכילה, על זה נאמר את אשר תאפו אפו על מה שהיו קונין מתגרי א"ה וכיוצא בזה נאמר בפ"ק דקידושין בסוגיא דמושבות עכ"ד. ועטרת ראשי אבא מארי זלה"ה הקשה עליו, דקרא דאמר "ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת" וכו' מוכח דעל המן קאמר והכי משמע מהמשך הכתובים.
ומהר"ש פרימו זלה"ה תירץ, דלעולם במן קאי, והיה משתנה הכל במחשבה, ועם כל זה דוקא בע"ש שרי לחשוב מה שהיה רוצה ולא בשבת, ואתיא כי הא דכתבו התוס' בגיטין [דף ל"א ע"א] בההיא דאמרו כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ומחשבה וכו' דהוכיחו דבשתיקה שרי להפריש תרומות בלא דיבור. והקשו לפ"ז, אמאי אין מגביהין תרומות בשבת, דכיון דאפשר במחשבה, מאי שנא ממדומע דר"י אומר אף מעלין את המדומע בא' וק'. ותירצו, דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן, אבל תחלת תקונו של טבל לא שרי אף במחשבה. הרי דלתקן דבר אף במחשבה אסור בשבת. והשתא א"ש דאמר "את אשר תאפו" וכו', דהגם דהוי במחשבה אסור בשבת עכ"ד.
וזה חזיתי במכילתא בהך קרא ד"את אשר תאפו", רבי יהושע אומר, מי שהוא רוצה אפוי היה מתאפה לו, והרוצה מבושל היה מתבשל לו, ר' אליעזר המודעי אומר הרוצה דבר אפוי היה טועם כל אפוים שבעולם, והרוצה לבשל היה טועם כל בשולים שבעולם. וא"כ צדק הרב מהר"ש פרימו בדבריו, והתימה על הרב מהר"י מולכו דנראה דאשתמיטיתיה ברייתא דמכילתא דבפירושא אתמר בהך קרא דהכל במחשבה.
וראיתי בפי' מכילתא הנקרא "זה ינחמנו" שהעיר בזה, ותירץ על דרך שתירץ מהר"ש פרימו מסברא. ועוד תי' שם שינויי דחיקי.
גם ראיתי להרב נחלת יעקב שנתעורר בזה פ' בהעלותך ותירץ דלמ"ד טעמן ולא ממשן, היו אופין ומבשלין לטעום ממשן. א"נ שהיה בשבת ראשונה ועדיין לא ידעו וכו' ע"ש. ותירוץ ראשון אינו נח לי, דא"ה אמאי רש"י כתב לא ירד בריחיים וכו', לימא דעבוד הכי לטעום ממשו, וקרא כפשטיה. גם את השני לא נהירא, דמשה רבינו ע"ה הוא היה אומר את אשר תאפו וכו' והול"ל דא"צ אפיה ובישול רק במחשבה. ותו ק"ק עליו דלא זכר מהמכילתא הנזכרת. ואפילו תימא דמשמע ליה להרב נחלת יעקב דלשון רש"י דפרשתנו כפשוטו דהיו אופים ומבשלים ומשו"ה אצטריך להאי שינויי מ"מ הו"ל להזכיר המכילתא.
[10] ז"ל שם: בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו נתייקרו ידיו:
[11] מ"ן ר"ת מעשה ניסים.