ובחרת בחיים/בחקתי
בחוקותי עריכה
[כ"ו ד] ועץ השדה יתן פריו - הם אילני סרק.
עיין למרן זקנינו בספר שנות חיים [דף קמ"ב ע"ב].
[שם ה] ואכלתם [לחמכם] לשבע - אוכל קמעא [והוא מתברך במעיו].
היינו ל' דלשבע בקמץ, על דרך לא חולין, וכן פירש בספר לשון ערומים.
[שם ח] ורדפו מכם - מן החלשים שבכם ולא מן הגיבורים שבכם.
וקשה, דמנא ליה לרבינו הא, דאיפוך אנא דהם מן הגבורים דוקא ולא מן החלשים. ונראה לפרש על פי מ"ש ביומא [דף ע"א ע"ב] "אליכם אישים אקרא" - אלו ת"ח שדומים לנשים ועושים גבורה כאנשים. ופירש רש"י: ענותנים ותשושי כח. וא"כ הכא פירש רש"י אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, וכיון דאיירי פרשה זאת כשהם ת"ח, הרי הם חלושים ותשושי כח ע"י עמל התורה, לכן פירש רש"י ורדפו מכם מן החלשים שבכם.
אלא שראיתי בתנא דבי אליהו [סדר אליהו רבא פ"ג ופי"א] שאמרו וז"ל: אמר הקב"ה, לא כך כתבתי בתורתי אעפ"י שאין בהם בישראל ד"ת אלא דרך ארץ בלבד יקיים בישראל הכתוב "ורדפו מכם חמישה מאה" וכו', אבל אם תעשו את התורה והמצוות אחד מכם ירדוף אלף ושניים ינוסו רבבה יע"ש. הרי דכפי התנא דבי אליהו פסוק זה ד"ורדפו מכם" מיירי כשאינן בני תורה. ונראה דרש"י ז"ל מפרש כתורת כהנים שלא כדבי אליהו.
ואפשר לפרש דברי רש"י דלא פליג עם תנא דב"א, ואגב ניישב כפל דברי רש"י שכתב "מן החלשים שבכם ולא מן הגיבורים", דכיון דקאמר מן החלשים ודאי שאינן מן הגיבורים.
אכן יתכן דגם רש"י מפרש ורדפו מכם מן החלשים שבכם, והיינו אע"ג דכתיב "אם בחקתי תלכו" דאיירי בעמלים בתורה, מ"מ תיבת "מכם" ר"ל מן החלשים שבכם שאינן תלמידי חכמים והם חלשים, וכדרשת התנא דב"א. וכדי ליישב קרא אחרינא דכתיב "איכה ירדוף אחד אלף", וכדי שלא נטעה לומר מן החלשים שבכם והם ת"ח, לזה דייק רש"י וקאמר "ולא מן הגבורים", דהיינו שבא לאפוקי שאינן ת"ח שאמרו בש"ס שעושים גבורות כאנשים דנמצא שיש חלשים שהם ג"כ גיבורים, לאפוקי זה פירש רש"י "ולא מן הגבורים", שהם חלשים ועמי הארץ וכתנא דבי אליהו, ולא מן הגבורים שנקרא[ים] הת"ח חלשים וגבורים ב' תוארים, אלא חלושי'ם יעברו בלבד דהם אותן שאינן בני תורה ודוק.
[שם יז] ורדו בכם שונאיכם - שאיני מעמיד שונאים אלא מכם.
והיינו על דרך שדרשו בילקוט ישעיה [סימן מ"ט] על פסוק "מהרסיך ומחריבך ממך יצאו"[1]. וזו נתקיימה בדור האחרון, כי בכל עיר ועיר על הרוב קצת אנשים ידינו רמה לחלוק על מרביצי תורה ומנהיגי העידה וראשי העדה, ועושים בהם שפטים גדולים מה שלא יש עתה מצד גויי הארצות, דכולם מכבדין ואוהבין גם לאומה הישראלית, הקל ברחמיו יצמיח קרן ישועה.
[שם כה] ונאספתם - מן החוץ אל תוך הערים ושלחתי דבר [וכו'].
היינו, דבריבוי עם בתוך האומה, עושה עיפוש האויר, ומתדבקים זה מזה ויתרבה הדבר ב"מ רח"ל.
[שם מא] והבאתי אותם - זו מידה טובה לישראל וכו' אם לא ביד חזקה.
עיין בסה"ק חלקם בחיים בדרוש ג' למילה.
וזכרתי את בריתי יעקוב - בחמישה מקומות כתב יעקוב מלא ואליהו חסר, בחמישה מקומות יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשרה גאולת בניו יע"ש.
נראה לפרש דהיינו טעמא כי נטל אות וי"ו דוקא, וגם בחמישה מקומות, כי ידוע כי תורה שבכתב בחינת וי"ו והם חמישה חומשי תורה. גם ידוע הוא מ"ש בב"ב ובזוהר חדש כי ע"י זכות התורה הגאולה היא באה. ונראה לרמוז, כי מניין חמישה ווי"ן הם כמניין שלשים, כי יבוא המלכות לבית דוד, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות [פרק קנין תורה מ"ו] וק"ל.
ועיין בזוה"ק סדר משפטים [דף קט"ו ע"א] הקם עם ו' עילאה משיח ראשון תקים עם ו' תניינא עמו דא בן עמרם.
[שם מב] וזכרתי - למה נמנו אחורנית.
עיין בתחילת ספר שמו אברהם מ"ש בזה.
[שם מו] והתורות - אחת בכתב ואחת בע"פ.
אשרי אדם מצא חכמה, הגאון בדורינו בעל ספר "התורה והמצוה" נר"ו[2], דיגע ביו"ד אצבעותיו בתורה למצוא בכל דבר מתורה שבע"פ דמפורש בתורה שבכתב לפי משפט הלשון עפ"י חכמת הדקדוק, עי"ש נפלאות מתורתו בכל הת"כ.
[1] לפנינו לא מצאתי מדרש כזה. ורבינו הזכיר דרשה זה בכמה מקומות בספריו בשם חז"ל ולא ציין מקומו. ובתנא דבי אליהו רבא [פרק כט] איתא ז"ל שם: הרי הוא אומר "אל תראני שאני שחרחרת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי", אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע לא חטא בי כל בריה אלא בני אמי שלי, תדע לך שכן הוא שהרי אין האילן נעקר אלא בבן מינו ואין הבשר מבאיש אלא מתוכו עכ"ל.
וכתב רבינו בספרו לוח ארז [על תדב"א שם] וז"ל: והכי מצינו לרז"ל שדרשו ע"פ מהרסיך ומחריביך ממך יצאו עכ"ל.
ועוד הביא שם הוא כענין מה שדרשו בגמ' [סנהדרין לט ע"ב] בטעם שעובדיה דוקא התנבא על עשו וז"ל הגמ' שם: אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר משום ר' מאיר, עובדיה גר אדומי היה והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא וכו' כי אתא ר' דימי אמר ירך מתוכה מסרחת.
ובזקוקין דנורא על [תדב"א] הביא הגמ' סנהדרין שם, והוסיף: ונ"ל דעליו אמר הפסוק "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", והוא כמו שכתב רבינו בשם מדרש רז"ל.
[2] הוא ר' מאיר לייבוש - המלבי"ם.