ובחרת בחיים/בהעלותך
סדר בהעלותך
עריכה[ח ג] ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.
שמעתי בשם הרב הגדול ר' העשיל ז"ל דפירש עם מאי דאיתא במגילה [דף כ"א ע"ב] לא יפחות פחות מעשרה, ראשון שקרא ד' הר"ז משובח, וכן שני ושלישי ויליף ממנורה שאמצעי משובח שנאמר "אל מול פני המנורה", ואהרן כהן ראשון ה"א ימנע ממנורה, מגיד שבחו שלא שינה. שוב שמעתי, שלא שינה קאי על נר מערבי, לא נשתנה בימיו, משא"כ אח"כ.
ולענ"ד, איתא באלשיך הקב"ה הראה למשה מנורה מעולמות אצילות בריאה יצירה, ולא קיבל רק מה שהראהו בעולם עשייה. זה שבח אהרן שלא שינה מדעת הקב"ה, וכיוין בהדלקתו גם למנורות רוחניות בעולמות אצילות בריאה יצירה.
ובזה יתכן רש"י "כן עשה את המנורה" ע"י הקב"ה, קאי נמי אמנורה עליונה, דלמטה בעשייה למד למשה ועשאה.
ולענ"ד עמ"ש בזהר פינחס דכהן מוחא, לוי לב, ישראל גוף. ואיתא [ילקוט משלי] דוד סבר החכמה בראש, ומסיק שלמה שהיא בלב, מתלא איתא, "דעת קנית מה חסרת". נמצא מעלת לוי שהיא הלב יתירה על הכהנים שהם מוח הראש. ואיתא בזהר [סדר קרח] כהן ימין בחסד יכופר עוון, לוי שמאל להרים כח קול שיר ולתקן רוח צפון בזה מעלת כהן יתירה ימין, נמצא כל אחד הי"ל להמנע, מגיד שבח העושים והנעשים שלא שינו כדכתב רש"י פרק כ"ב דשבת, ע"כ מספר דרוש שמואל [פייבוש].
וכשאני לעצמי נראה לפרש שיש ברז"ל ובמפרשים ז"ל דיש ב' משמעות בהדלקת המנורה, אחד הוא "אל מול פני המנורה" שכל הששה נרות הם נוטים למול האמצעי, להודיע כי לא לאורה הוא צריך. ב' דמדכתיב "יאירו ז' הנרות" שהיו נוטים לחוץ כדי שיאירו. והיינו טעמא שאמרו רז"ל כי הדלקת המנורה הוא לשלם מה שהאיר להם הקב"ה בז' ענני כבוד כמ"ש במדרש רבה [סדר תצוה], והיה מן הראוי שאהרן יתפוס כסברת מ"ד "יאירו ז' הנרות" שיאירו הז' הנרות לחוץ להרבות האור לרמוז לענני כבוד, שזהו כבוד ושבח לאהרן, עם כ"ז "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה", שתפס כמ"ד שהיו נוטים למול האמצעי וזהו שבח וק"ל. ועיין מה שפירש הרב ארץ החיים [במזמור פ'], ולהרב אספקלריא המאירה [דף פ"ט ע"ד].
[שם ח] ופר שני וכו' - ואומר אני שהוראת שעה היתה ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודת אלילים עם פר העולה.
עיין להרב מנחת יאודה [סדר זה בספר דעת זקנים ד"ה ופר] שהק' על זה, וכי קרבן למזיד מי איכא, הלא היו כולם מזידים כדאמר נתכוון לבודקן כסוטות וכו'. ותי' שהמקולקלים אמרו "אשר העלך" בלא וי"ו, אך היו בהם וכו' יע"ש.
והנה לפי מ"ש רש"י דהוראת שעה היתה, לק"מ משום דאין קרבן למזיד, שהרי אמרו בהוריות [ד"ו ע"א] ובתמורה [די"ו ע"ב] על שעירי חטאת שהביאו בימי עזרא על ע"ז שעבדו בימי צדקיה פריך והיכי מקריב להו והרי מזידין היו, אמר"י הוראת שעה היתה, ה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי בשלמא פרים וכו', אלא כבשים כנגד מי, אלא הוראת שעה היתה יע"ש. וא"כ כיון דרש"י ז"ל פי' על מה שקשה לו דלמה לא הביאו שעירים, ותי' דהוראת שעה היתה, תו אין מקום להק' דהיו מזידין, דהוראת שעה היתה ע"ד שאמרו הכי בהדייא בגמ', וכיון דאמרינן דהוראת שעה היתה בדבר אחד בענין אחד תו ל"ק אם המצא ימצא גם דבר אחר באותו ענין שהוא שלא כהלכה דהוראת שעה הוא.
וכן יש להוכיח ממ"ש בסנהדרין [דף מ"ה ע"ב] במתני' והלא תלה שמונים נשים באשקלון, אמרו לו שמונים תלה ואין דנים ב' ביום אחד. ועיין מ"ש הרמב"ם בפכ"ד מהל' סנהדרין דין כ"ד שלא היה ג"כ דרישה וחקירה ועדות ברורה יע"ש. הרי דכיון דמצינו שהוא הוראת שעה, הוא בכל ענין, וזה ברור. וכן אמרו גבי פר שהקריב גדעון ואיך לא זכרו מכל זה וצ"ע.
אלא דכפי דברי הזוה"ק סדר שמיני [דף ל"א ע"א] ע"פ ואל בנ"י וכו' קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכו' לעולה, שאמרו שם דכל העובדים ע"ז בעגל מתו, ואפי' אותם שהרהרו בע"ז מתו, ועגל לעולה היה לכפר אותן שחשבו שלא לעבוד, אלא דסליקו בגווייהו גוונא דריעותא יע"ש. וה"ט דס"ל דאע"ג דעולה באה על הרהור הלב וכמ"ש רשב"י גופיה [בויק"ר פרשה ז' ובירושלמי בפ' בתרא דיומא ופ"ק דשבועות ובזוה"ק בכ"מ] עכ"ז במחשבת ע"ז דמצרפה למעשה נענשו במיתה, ועולה בא על הרהור הלב כגוונא דריעותא. ושם הק'[1] ושעיר עזים לחטאת אמרו שהוא על שם ולא ישחטו עוד לשעירים יע"ש, וא"כ כפי זה לא היו בישראל מי שמחוייבים קרבן על ע"ז, ומה שיש לעמוד בזה כתבתי בעניותי בתשו' חא"ח סי' ל"ו יע"ש.
[ט ו] ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו'.
וכ"ן למ"ד נושאי ארונו של יוסף היו, שהרי יכולין היו להטהר וכו', הכי איתא במס' סוכה [דף כ"א] דיש מ"ד ארונו של יוסף היו נושאים, ויש מ"ד שנטמאו על נדב ואביהו, ואמר רע"ק אי מפני ארונו של יוסף ונדב ואביהו יכולין היו להטהר, אלא שהיו עסוקים במת מצוה, ספר אמרי נועם ע"ש.
ותמהני, שהרי כתוב שם [לעיל בסדר בשלח, ע"פ "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"] שלא נטמא משה רבינו ע"ה על שהיה נושא ארונו של יוסף, יען שהצדיקים אינן מטמאים יע"ש.
וכבר ראיתי להרב פני דוד שם בסדר בשלח שהק' ע"ד מן הסוגייא זאת. ויותר קשה, דהרי הכא בסדר זה הביאו הך מ"ד דנושאי ארונו של יוסף יכולין היו להטהר, והרי בלאו הכי אין טומאה בצדיקים, וכן הכריח הרב בתי כהונה בתשו' [ח"א סי' כ"ג]. ועיין בספר קול יעקב להרב תלמידו [בדף י"ב ע"ב] יע"ש.
ולעד"ן לישב, דמאחר דקי"ל ודאי כמ"ד דלא היו נושאי ארונו של יוסף ונדב ואביהו, דיכולין היו להטהר, א"כ י"ל דבלאו הכי סברא זאת היתה דחויה, דאי נמי היו נושאי ארונו של יוסף ונדב ואביהו, הרי אין טומאה בצדיקים. אלא דבלא"ה מדחי ליה שפיר, דאף שיהיו מטמאין כדבריך, הרי לא היו נושאים לא ארונו של יוסף ולא נדב ואביהו דכבר היו יכולין להטהר ודוק. ועמ"ש בעניותי בחידו' ליו"ד בזה בס"ד. ועמ"ש בזוה"ק סדר וישלח [דף קס"א ע"א] ובמדרש והובא בילקוט משלי ע"פ "טבחה טבחה", ובמוהרי"ל [סימן קס"א], ופנים מאירות [ח"ב סימן י"ד], ובן יוחאי [שער הז' דף קמ"ו ע"ד, על יו"ד סימן שע"ד] יע"ש ודוק.
[שם ח] עמדו ואשמעה - ראויה היתה פרשה זו.
עיין סדר פינחס גבי בנות צלפחד.
[י ב] עשה לך ב' חצוצרות כסף.
עיין מ"ש בעניותי בספר בית אבות [בפתיחא רבתי דף ז' ע"א].
[שם יא] בחדש השני - נמצאת אתה אומר י"ב חדש חסר יו"ד ימים עשו בחורב, שהרי בר"ח סיון חנו שם ולא נסעו עד כ' באייר לשנה הבאה ע"כ.
שפר קדמי טועמיה חיים בזה, יען אמרו רז"ל [תענית כו ע"ב] והמפרשים כי עניין מתן תורה הוא כדמיון חתן לקראת כלה ואיכא מ"ד דהתורה הכלה וישראל החתן, ואיכא מ"ד דאנחנו הכלה והקב"ה החתן, ולסוד של דברים הכל אחד, דכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. וא"כ, כיון דמפורש בתורה [דברים כד ה] "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח", וכשנוסעים בדרך לא יוכלו לעסוק בתורה דאל תרגזו בדרך [תענית י ע"ב], ולא יהיה כמו שהם חונים, לכן בא בכיוון שנה אחת, ללמד כי כן יעשה כל חתן עם הכלה. וחסר יו"ד מהמספר ללמדנו דיום אחד בחדש חשוב חדש. ועוד לתת סימן דהיו כמספר שנ"ה לרמוז על מצות "נקי יהיה לביתו שנ"ה אחת" כי הנישואין התחילו מששה בחדש ודוק. וכפי לשון הזוה"ק סדר תצא [דף רע"ז סוע"א] דקפיד כמה זמני על מספר י"ב חדש נראה דחדש העיבור אינו בכלל[2]. ועיין להרב אהלי יאודה על הספרי בסוה"ס יע"ש.
[יא א] רע באזני – [אמרו אוי לנו כמה] לבטנו בדרך הזה.
הוא מלשון הכתוב במשלי [סימן יו"ד] "ואויל שפתים ילבט", והיינו ויסב אלהים את העם, דלא הולכים בפשוטה, ולדעתם היה דרכות עקלקלות.
ועיין לרש"י סדר דברים ע"פ "אחד עשר יום מחורב", ועוד שם ד"ה "את הדרך אשר נעלה בה", ובד"ה "פנו לכם", וד"ה "ונסע המדברה" ודוק.
[שם י'] בוכה למשפחותם - פירש"י על עסקי משפחותיו שנאסרו להם. וק' שהרי היה להם לבכות במ"ת כשנצטוו על העריות. וי"ל שלא רצו לערבב את השמחה עכ"ל מספר מנחת יהודה.
ולעד"ן לתרץ, דבמת"ת היה חרות על הלוחות, ודרשו רז"ל חרות ממלאך המות, ולא היה היצה"ר גובר, וכמ"ש בפ"ק דע"ז. אך בעגל שחטאו ונכנס בהם יצה"ר חזרו לאחוריהם ויתאוו תאות עריות. וקרוב לזה יש לתרץ עמ"ש בר"פ כל היד [דף י"ג ע"א] דכל היכא דאיכא ביעתותא דשכינה אינו בא לחטוא ולא להרהר בעבירה. וישראל במת"ת ויחזו אלדים, וקבלו פני השכינה, אימתא דשכינתא רביע עלייהו.
עוד י"ל עמ"ש בזוהר סדר בלק [דף קצ"ו] דישמעאל לא רצה לקבל את התורה מפני דכתיב ביה "לא תנאף", ונתן מתנה לישראל דיתעסקו בפו"ר, דהוא מתנה דיליה, דביה כתיב "והוא יהיה פרא אדם". וא"כ לגבי שלקחו מתנת פו"ר הוכרחו להודות על לא תנאף. ומה גם, דע"י כן זכו לתורה ונכון.
[שם טו] ואל אראה ברעתי - ברעתם היל"ל [אלא שכינה הכתוב, וזה אחד] מתקוני סופרים וכו'.
ולעד"ן דברים ככתבם, והוא, דכיון דאמר "ואם אין מחני נא מספרך" דמסר נפשו עליהם, ואיתא נמי בילקוט סדר ואתחנן [ע"פ "ויתעבר ה' כי למענכם"] דאמר משה, יאבד ואלף כמוהו ואל יאבד נפש אחד מישראל עי"ש. וא"כ כל רעתם של ישראל חשיב רעה דידיה כאילו בא עליו. ומה גם, דהרב ונשיא חשיב אב לישראל, והאדם אוהב את בנו יותר מגופו, וכמ"ש דוד על אבשלום מי יתן וכו' וק"ל.
[שם כ] עד חדש ימים - זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי, אבל במכילתא שנויה חלוף הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום והכשרים הבשר עודנו בין שניהם].
עיין ד"ה "את ה' אשר בקרבכם"[3], וד"ה "טרם יכרת"[4]. ועפי"ז יפורש לענ"ד כונת הכתוב במזמור כ"ב "יאכלו ענוים וישבעו, יהללו ה' דורשיו, יחי לבבכם לעד", ואתה תבא"ר ודוק.
[שם] את ה' אשר בקרבכם – [אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם לא גבה לבכם ליכנס לכל דברים הללו].
נראה דהחידוש הוא דאני את דכא או אתי את דכא, והם נתגאו על אשר נטע שכינתו ביניהם. וזה מ"ש "ועל נסותם את ה' היש ה' בקרבנו אם אין", כלומר לא יחשוב דאנו מתגאים מסיבת כי נטע ה' בקרבנו, אלא היש ה' בקרבנו אם אין, כלומר בין הכי ובין הכי ידענו טבענו דדרכנו מקולקלים לשאול שאלות מקברות התאוה.
[שם כב] הצאן ובקר וכו'.
עוד פי' בקונ' וז"ל: מי מריבה בגלוי היתה, לכך לא חסך לו הכתוב, והטעם שיש בו חילול השם, גם פי' הקונ' כן בפרשת חקת. והא דאמרינן (סוטה פ"א) העובר עבירה בסתר נפרעים ממנו בגלוי וכו', משמע שיש עונשו גדול יותר מעושה בגלוי, היינו היכא דליכא חילול השם, עכ"ל מספר מנחת יאודה.
וקשה, דהרי איפכא תנן במתני' במס' אבות [פ"ד] "כל המחלל את שם שמיים בסתר נפרעים ממנו בגלוי", הרי דגם בעבירה בסתר דאיכא חלול השם נפרעים ממנו בגלוי, ואיך כתב דהא דעובר עבירה בסתר נפרעים ממנו בגלוי הוא דליכא חלול השם. ועוד, דאחר דהא דנפרעים ממנו בגלוי הוא יותר עונשו גדול, א"כ למה יגרע כשיש חלול השם דימעט בעונשו להפרע בסתר דהוא פלאי.
והנראה בעיני דט"ס נפל, וצ"ל: "היינו היכא דאיכא חלול השם" במקום דליכא. ומתיישב שפיר, דענין חטא משה במ"ש הצאן ובקר וכו' היה בסתר, ולא היה בדבר חלול השם, יען בינו לבין המקום.
ועיין להרב תוס' יו"ט דכתב בפירוש המשניות דהמחלל ש"ש בסתר היינו שידעו קצת בני אדם, דאל"כ לא מקרי חלול השם יע"ש. ומזה הק' דהעובר בסתר נפרעים ממנו בגלוי, הרי דעונשו גדול מהעושה בגלוי. ותי' היכא דאיכא חלול השם אז נפרעים ממנו בגלוי. איברא, דמעיקרא קו' ליתא, דאם נפרעים ממנו בגלוי עכ"ז לא הוי עונשו גדול כמו מי שחוטא בגלוי, וא"כ גם במש"ר ע"ה הגם שה' נפרע ממנו בגלוי, אינו כ"כ עונשו כמו העושהו בגלוי.
ועו"ק, דהרי במתני' דקתני "כל המחלל את ש"ש בסתר נפרעים ממנו בגלוי", נראה דבשאר עבירות דלית בהו חלול השם אינו נפרעים ממנו בגלוי, א"כ מאי ק"ל מעיקרא ע"ד רש"י, תקשיה הך סוגייא על המתני' גופא, ותסתיים ממנה דמיירי בדאיכא חלול השם, כי ע"כ דבריהם צ"ע. ועיין בקדושין [דף מ' ע"א] ובתוס' שם ד"ה ואין מקיפין בחילול ה' יע"ש ודוק.
[שם] הצאן והבקר – [זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר, הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר ומצא כדי גאלתו. ואיזו קשה, זו או שמעו נא המרים, אלא לפי שלא אמר ברבים חסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו', ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אמה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך. השיבו הקדוש ברוך הוא ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפלו שעה אחת].
הנה רש"י בסדר חקת ד"ה "יען לא האמנתם בי" תפס כלשון רע"ק ולא כר"ש, הגם דר"ש היפך בזכותו של משה זכות משה אל תנשה, משום דפשטיה דקרא משמע כרע"ק, וא"כ אפי' דר"ג בנו של ר"י הנשיא קאי כוותיה דר"ש ולא מטעמיה להפוך בזכותו של משה כדאמר לקמן, עכ"ז בחר בדרשת רע"ק.
[שם כח] תוס' ד"ה ויאמר אדני משה כלאם – פשט, לפי שאמר הקב"ה ע' איש בלבד יהיו נביאים, והיה הנער סבור שהיה ע' בלא אלדד ומידד, וא"כ נביאי שקר הם, ולכך אמר כלאם עכ"ל.
נראה מדבריהם, שהנער היה סבור שהיו ע' בלא אלדד ומידד, אבל לפי האמת אינו. וקשה, שהרי מבואר בפ"ק דסנהדרין [דף טו"ב ע"א] ע"פ "וישארו ב' אנשים במחנה", תנו רבנן י"א נשארו בקלפי, ר"ש אומר במחנה נשתיירו. הרי לדעת כולם לא היו אלדד ומידד מכלל ע' איש, וא"כ מאי קאמרו התוס' שהנער היה סבור וכו'.
ודוחק לומר, דשמא ט"ס נפל, וצ"ל "שכיון שהיו ע' בלא אלדד ומידד א"כ נביאי שקר הם", וחוזר מ"ש היה הנער סבור - שהיו נביאי שקר וצ"ע.
[שם לא] וכאמתים - לא להגביה ולא לשחות.
נראה, דנכתב זה בתורה ללמד לאדם מוסר ודעת, כשבא לתת פת לעני, שלא יצטרך להגביה העני או לשחות, אלא בכלל המצוה הוא דהנותן יטרח את עצמו כדי שיגיע ליד העני בנקל. ועיין בקונ' צדקה חיים מ"ש בזה בעזר משדי.
[יב א] ותדבר וכו'.
עיין ילק"ר דהביא דיש אמירה שהוא לשון קשה, ועיין רש"י דברים ע"פ "ותאמרו". ועיין בקונ' ישמח חיים מה שרשמתי בס"ד. ועיין עוד לרש"י סדר דברים ע"פ "וידבר ה' אלי", וסדר שמיני ע"פ "וידבר אהרן" ע"ש.
[שם יב] אשר בצאתו מרחם אמו - כינה הכתוב.
וכן למעלה בפרשה זו, ד"ה ואל אראה ברעתי.
[שם י] והנה מצורעת.
כתב הרב הגדול אור החיים וז"ל: והנה מצורעת, לא היה צריך לומר הדבר, אחר שכבר אמר והנה מרים מצורעת וכו'. ולפי דבריהם ז"ל שאמרו שגם אהרן נצטרע, ירצה לומר הנה היא עדיין מצורעת, ולא פרחה ממנו כאהרן. ואמרו עוד חז"ל, שדוקא כשהיה פונה היתה מצורעת, וכשהיה מחזיר פניו היתה פורחת ממנה. ולדבריהם צריך לומר, כי משה לא היה מביט במרים לדעת מה היא, שאל"כ ממ"נ קשה והבן, עכ"ל.
שאלוני, מהו כונת דברי הרב ז"ל בזה, אני אמרתי בחפזי בב' פנים, ולהיות שניהם בדוחק בעיני לא כתבתים, והמשכיל יבין, והמעיין יבחר.
[שם יג] לאמר – מה ת"ל וכו', כיוצא בו, וידבר משה לפני ה' לאמר הן בנ"י, מה ת"ל לאמר, השיבני אם גואלם אתה אם לאו, עד שהשיבו עתה תראה וכו'.
וקשה, שהרי "עתה תראה" נאמר בסוף סדר שמות תשובה על מה שאמר משה "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" וכו', ומ"ש משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי" הוא בפ' וארא, ואם נאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה הוא דוחק, כנראה שהוא בחד עניינא. ושו"ר להרב משכיל לדוד [בסדר ואתחנן] שנרגש בזה, והכריח דאין מוקדם ומאוחר בתורה. ולע"ד דבריו צ"ע, דהענין מוכיח דלא שייך לומר כן כמבואר, והוא ברור.
[1] לכאורה יש כאן חיסרון תיבה וצ"ל כך: ושם הקשה ושעיר עזים לחטאת למה, ואמרו שהוא על שם ולא ישחטו עוד וכו'. וז"ל הזוה"ק שם [לח ע"ב]: אבל קחו שעיר עזים לחטאת למה. אלא בגין דהוו מקרבין בקדמיתא לשעירים וכו'.
[2] וכן משמע מבעל הטורים שם ז"ל: ושמח - מנין ימים של ושמח חייב בתשמיש המטה בשנה, שהן כל ימות השנה חוץ מיום הכפוריםעכ"ל משמע דכל שנה כן הוא וחודש העיבור לא בכלל. וכ"כ יפה ללב [ח"ד סי' ס"ד סק"א], דברי יציב [אה"ע סי' פ"ד פ"ה], ציץ אליעזר [חי"ט סי' מא אות י"ג] - הרב יהודה כהן שליט"א.
[3] ז"ל שם: אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו.
[4] ז"ל שם: כתרגומו עד לא פסק. ד"א אינו מספיק לפוסקו בשיניו עד שנשמתו יוצאה.