התורה והמצוה על שמות לה
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות לה:
<< · התורה והמצוה על שמות · לה · >>
פסוק א
ב. אלה הדברים , כבר פירשתי שרצונו לומר אלה הדברים שצוה ה' לעשות במשכן בששת הימים, לא תעשו בשבת. שהם קרוים מלאכה והעושה אותם בשבת יות. מבואר שכל הדברים שנעשו במשכן בששת הימים קרוים מלאכה וחייב עליהם בשבת. וממה שאמר אלה הדברים שכבר בארנו ( ויקרא ג ) שדברים מורה על הדבור הארוך בעל פה. מבואר שאז דבר באורך ומסר להם בעל פה פרטי המלאכות שהיו במשכן, ושהם אסורים בשנת שהם ל"ט מלאכות. כי גדר שם מלאכה הוא העסק שעוסק בדבר שיש בו אומנות, ושמשנה איזה חומר מן הדברים שבעולם לעשות בו איזה חידוש ותיקון. לאפוקי מעשה הדיוט ופעולה שאין משנה בו דבר. כמו טעינת משאות כבדות בביתו או תקיעת שופר ורדיית הפת וכדומה.
והוצאה אינה מלאכה באמת. רק התורה יחדתו וקראתו בשם מלאכה כמו שאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש . שכיון שלא הוציאו נדבות מבתיהם כי מלאכות אחרות עסקו בם עד שנגמר המשכן. ומבואר בירמיה ובנחמיה איסור הוצאה. אבל יתר המלאכות שהיו במשכן, הם מלאכות גמורות והם אבות לכלי מיני מלאכות שבעולם. שכולם הם תולדות מסתעפות מהם.
ובמשכן באר שהיו חושבי מחשבות ועושי מלאכת מחשבת. וע"כ גם במלאכת שבת, רק מלאכת מחשבת אסרה תורה. ויש הבדל .בין מלאכה סתם ובין מלאכת עבודה. כמו שאמרנו בהתורה והמצוה ( אמור קפז ובכמה מקומות) וזהו שאמר רבי להביא ל"ט מלאכות. ומובא בשבת (דף ע). ומה שנאמר ששת ימים תעשה מלאכה וכתוב אחר אומר ששת ימים תעבוד, התבאר בפרשת תשא ( תשא לא ).פסוק ב
פסוק ג
וזהו שאמר ויום השביעי תשבות. ואם תאמר הלא הארץ אינה שובתת. על זה אמר בחריש ובקציר תשבות. והוא נסתר לנקבה, שהארץ תשבות את השבת ע"י מניעת חריש וקציר. ולמדו לתוספת שביעית שלא יחרוש חריש שיועי אל הקציר. כמה שאמרו בראש השנה (דף ט). והוא אמינא שהוא הדין שבשבת לא ידליק הנר בערב שבת כי ידלק בשבת. לכן אמר שהאזהרה לא תבערו אש הוא רק ביום השבת לא קודם.
ו. בכל מושבותיכם , בא להוציא בהמ”ק שמותר להבעיר המערכה בשבת. ומובא בשבת (דף כ) דמה שאמר אש תמיד תוקד, יש לומר תמיד אף בטומאה, ולא נדע שבת. וממה שאמר מושבותיכם בכנוי, למד שרצונו לומר בכל מושבותיכם, אף במושב הבתי דינים. שכתוב בפ' רוצחים והיו אלה לכם לחקת משפט בכל מושבותיכם . ללמד שאין שרפת בת כהן דוחה שבת. ומובא ביבמות (דף ו ע”ב) וסנדהרין (דף לה ע"ב). ועין בפרשת משפטים ( משפטים נט ).
ז. לא תבערו אש , הבערה היתה בין ל"ט מלאכות המשכן ולמה הוציא אזהרה זו ביחוד.משיב ר' יונתן, שבא ללמד על הכלל כלו. שחייב על כל מלאכה בפני עצמה. שאף שנוכל ללמד מה שנאמר בחריש ובקציר תשבות. והוא סבירא ליה כר' ישמעאל בר"ה (דף ט) שבא על שבת בראשית. נאמר שצריך שיעבור על שתים ומובא בשבת (דף ע).
ח. ר' נתן אומר הרמב"ן הביא מכלתא זו, וגרסתו היא ר' נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה, שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר להטמין לו את החמין ולעשות מדורה בשבת. תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מקום ביום השבת. ופי' שבא הכתוב לאסור בשבת הבערה לצורך אוכל נפש. שביום טוב הותר אוכל נפש והוי אמינא שהוא הדין בשבת. לכן אמר לא תבערו. שרוב תשמידי האש הוא לצורך הנאת האדם. דאף שכבר כתוב את אשר תאפו אפו, ונדע לאסור אפיה ובשול, נאמר שיתר הענינים, שהם הנאת הגוף, כגון הדלקת הנר ומדורה להתחמם מותר משום עונג שבת. לכן למד שאסור ופרט ביום השבת. ר”ל לאפוקי יום טוב שבו התיר כל זה.
<< · התורה והמצוה על שמות · לה · >>
(ה) "קחו מאתכם". חזר להם מ"ש לו בריש תרומה ויקחו לי תרומה וכו' עד ועשו לי מקדש, ואמר יביאה את תרומת ה' הכינוי עם הפעל כמו ותראהו את הילד, מפני ששם א"ל ג' תרומות, ופה קצר, ולכן כפל יביאה היינו את התרומה, ופי' את תרומת ה', שזה דומה כאמר ג' פעמים תרומה. ובזהר מפרש שתחלה אמר סתם ויקחו לי תרומה שכולל אף הערב רב ואחר חטא העגל אמר קחו מאתכם:
(י) "וכל חכם לב בכם". הוא מ"ש לו ה' בפרשת תשא (ל"א ו') ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתיך, ולא פרט עדיין את שם בצלאל, כי האומנים לא היו הגבאים לקבל הנדבות מיד ישראל, שמ"ש קחו מאתכם היה שיבחרו ממונים לקבל הנדבות, וכן עשו, ואל הגבאים ומשה בראשם הובאו הנדבות וכשנדבו רובם אז יחד שם האומנים ובצלאל בראשם ומסר להם הנדבות כמ"ש (ל"ו ג') ויקחו מלפני משה את כל התרומה וכמ"ש (כח ה) והם יקחו את הזהב, ר"ל שיקחוהו מיד משה והגבאים:
(יא - יט) "את המשכן". הם יריעות התחתונות, ואהלו הם יריעות עזים, ומכסהו הוא מכסה העורות, ובזה חזר מ"ש לו (ל"א ז' י"א) רק שם חשבם בקיצור ומשה האריך יותר בפרטיהם, והוצרך לפרש כל המלאכות שידעו כי המלאכה רבה וצריך נדבה גדולה:
(כא) "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו". יש הבדל בין נדיב לב ובין נדיב רוח, שהתבאר אצלי בספר משלי, שהרוח פנימי יותר מן הלב, שהלב הוא הכלי החיצוני והרוח הוא הפנימי, כמ"ש בפירוש תהלות (נא) על לב טהור ברא לי, ועל זבחי אלהים רוח נשברה, הרוח הוא מעלה ציורים מעומק הנפש ומגלה אותם על פני הלב, והלב הוא הכח המושל והבחירה, ויש שרוחו רוח נדיבה, היינו שהוא מלא מציורים טובים לנדיבות שיצייר ברוחו טוב מדה הזאת ואשרה, ובכ"ז הלב שהוא כח המושל שבו אינו בוחר להתנדב מאהבת הממון והבצע, ויש שרוחו אינו נדיב לצייר בטוב מדת הנדיבות ובכ"ז יש לו לב נדיב ואוהב לפזר ולתת כי הממון אינו חשוב בעיניו, ולכן אמר פה שבאו כל איש אשר נשאו לבו, שכח המושל והבחירה שלו התנדב ברצון טוב, וכל אשר נדבה רוחו מאשר צייר ברוחו תועלת הנדבה הזאת וגודל ענינה: ובדרך הדרוש הנה עקר תרומת ה' אשר חלה עליו הקדושה היה נדבת הלב ותשוקת הרוח להתנדב, זה היה עקר הנדבה, כמ"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, שעקר התרומה היה נדבת הלב, והנה היה בין בני ישראל עניים שלא היה בידם כל מאומה להתנדב, אבל התנדבו ברוחם, היינו שחשבו ברוחם שאם היה להם עושר גדול היו מתנדבים כל המשכן וכל כליו והיו עושים הכל משלהם, וה' שיודע מחשבת לבם קבל הסכמתם זאת כאלו התנדבו בפועל, והיה להם יתרון מן המתנדבים שלא נחשב להם רק מה שהתנדבו בפועל, אבל לאלה חשב ה' כאילו הביאו מנדבתם את כל המשכן ואת כל כליו, וז"ש ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, ר"ל שכל איש מהמתנדבים לא נתנו רק מה שנשאו לבו, כסף או זהב או נחושת, אבל וכל אשר נדבה רוחו, מי שלא הביאו בפועל רק שרוחו לבד נדבה, שחשב בלבו שרוצה לבנות כל המשכן משלו לכשתגיע ידו, אותו ר"ל נדיבת רוח הזה הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש, שנחשב להם כאלו הביאו כל האהל וכל כליו וכל בגדי הקדש: ויונתן תרגם וכל אשר נדבה רוחו דאשלמית רוחיה בנבואתא, ופירשתי בדרושי ארצות השלום כי באשר ענין המשכן היה שקבץ כללות ישראל אשר יתאחדו בעבודתם בבית הזה ויהיה לקומה שלמה אשר הוכנה להיות מרכבה לשכינה, אבל מי שהכין את לבו והתטהר והתקדש עד שחלה עליו רוח נבואה היה הוא בעצמו משכן לשכינה ולא הוצרך אל המשכן כי הוא נעשה משכן לשכינת עוזו, ולבו נעשה מזבח להקריב עליו דמו ונפשו עולה וכליל במסירת נפש לה', ובגדיו וכנפי טליתו וטוטפותיו נעשו כבגדי כהונה שבם ישרת לפני ה' אלהיו, א"כ הוא התנדב הכל המשכן וכל כליו ובגדי הקדש, וכמ"ש שהיה משה מתמה על מלאכת המשכן מי יוכל לעשותו וא"ל ה' אפי' אחד מכם יכול לעשותו, ר"ל מי שיתקדש עד שהוא עצמו יהיה משכן לשכינת ה', ועל רוח נדיבה תסמכני פרש"י זה רוח הקדש, וז"ש וכל אשר נדבה רוחו דאשלימת רוחיה בנבואתא, הוא עצמו היה המשכן, ואותו ר"ל נדיבת הרוח שלו ורוה"ק שחל עליו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד שהוא יסוד ובנין מקדש אל ומעון לשכינת עוזו:
(כב) "ויבואו האנשים". עתה יספר איך התנדבו בשמחה ובכל לב, הנה במעשה העגל שבקש אהרן שיביאו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם, לא רצו הנשים לתת את תכשיטיהן, שהם יקרות בעיניהם מכל, ועתה רצו הנשים תחלה לתת את כל תכשיטיהן, והאנשים באו אחריהן כי אין לקחת נדבה מן הנשים בלא רשות בעליהם. וחושב שהביאו בנדבת לב, ושהביאו כל התכשיטין שלהם, וחוץ ממה שנתנו נשיהם את כל התכשיטין נתן כל אחד את הזהב הנמצא בידו, שעז"א וכל איש אשר הניף תנופת זהב:
(כג) "וכל איש". מי שנמצא אתו תכלת וארגמן שכבר נטוה הביאו אותו, ואמר אשר נמצא אתו כי זה לא היה מצוי ביד כולם:
(כד) "כל מרים". כסף ונחושת היה להם להוצאה כי מהם נעשו שקלים שהיו מטבעות ויוצאים בהוצאה ולא יכלו לתתם כולם רק הרימו מהם תרומה, וז"ש "כל מרים" תרומת כסף, ועצי שטים נתנו כל מי שנמצא אתו מה שראוי למלאכת העבודה ולא היה איש שיעכב אותו בידו אשר ימכר בכסף:
(כה) "וכל אשה". וחוץ מה שהתנדבו האנשים תכלת וארגמן טווים ושזורים התכונו הנשים שחכמתם בפלך לטוות כל מיני מטוה וטוו אותם בידיהם, גם נשים עשירות אשר להם משרתות לטויה טוו בידיהם לזכות במצוה ויביאו מטוה:
(כו) "וכל הנשים אשר נשא". ר"ל שהיה בהן חכמה יתירה טוו מן העזים, שזה מלאכה גדולה וצריך חכמה יתירה כמ"ש חז"ל:
(כז) "והנשאם". עד שלא נשאר להנשיאים מה להתנדב רק אבני השוהם והמלואים כמו שפרש"י:
(כט) "כל איש ואשה". ר"ל כל נדבות אלה לא היו עקרים אצל ה' כי כל לבבות דורש ה' ואם נמצא בין ישראל איש או אשה שלא התנדבו כלום, כי הענים לא נמצא בידם מאומה רק שנדב לבם אותם, לבם לבד ומחשבתם נדב, שחשבו בלבם להביא אם יהיה לאל ידם, וחשבו שאם יהיה לאל ידם יביאו מממונם את המשכן כולו וכל כליו, וז"ש שחשבו בנדבת לבם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה, היינו שיבנו כל המשכן, את האיש והאשה הזה הביאו בני ישראל נדבה לה', האיש הזה והאשה הזאת היו עקר הנדבה שנתקבלה אצל ה', כאלו ישראל מביאים אותה אליו באשר זכו שימצא ביניהם ישרים וצדיקים כאלה:
(ל) "ראו קרא ה' בשם בצלאל". אחר שהביאו הנדבות הודיע להם כי ה' הכין את העושים במלאכה ובצלאל יהיה ראש להם כי אותו מלא ה"' "חכמה ברוח הקודש, והודיע להם הדברים שדבר אליו ה' בפרשת תשא (ל"א ב' ו'):
(לד) "ולהורות". הוסיף להודיע שמלבד שהשפיע חכמה על בצלאל לצורך עצמו נתן בלבו להורות לאחרים וללמדם אומניות:
(לה) "חרש וחושב". חרש שייך באומנות מתכיות עץ ואבן, שמשנה החומריים שעוסק בהם לפי צורך המלאכה, וחושב שייך באומניות האריגה והתפירה במחט שאינו משנה דבר רק מסדר ומוציא צורות, ובזה יש שני מינים, רוקם הוא מעשה מחט, ואורג, ובכ"ז יש שני ענינים עשיית המלאכה שצריך הרגל ואומן ידים, שעז"א עושי כל מלאכה, והמצאת חדשות בענין המלאכה שעז"א חושבי מחשבות:
קיצור דרך: mlbim-jm-35